מתחת לשולחן

אתמול הסופר שלנו קיבל שוב הודעה על כנס בינלאומי לכבודו. לא היינו צריכים לחכות לטלפון, מיד התחלנו לארוז. בכנס התיישבנו בשורה הראשונה כמובן. הרגשנו שנשובּץ למושב הפתיחה ולמושב הסיום. מי ישובץ אם לא אנחנו? האם שובצנו? שובצנו. ניתחנו את הספר האחרון שלו והצצנו אליו מדי פעם. הוא ישב בקהל, ממש כאחד העם, צווארון פתוח, היה מרוצה, השעין את ראשו על הכתף של אשתו. בכל פעם שהשעין, כולם מאחוריהם הסתכלו וחייכו. גם אשתו היתה מרוצה. כשאמרנו "גאון" הוא הזיז ככה עם היד, בביטול. לכן חזרנו ואמרנו, "גאון", השתמשנו במילה "פוקנר" ובמילה "בלזאק", והוא הזיז עם היד, אמרנו "גאון", והוא הזיז עם היד, הוא לא יכול היה להימנע מלהזיז עם היד כשאמרנו "קפקא" או כשאמרנו "גאון". היו מבקרים אחרים, שהסופר שלנו לא היה מרוצה מהרצאותיהם, והיו מבקרים שאשתו לא היתה מרוצה מהם. כשהם לא היו מרוצים נגמרו ההנחות של הכתף על הראש, וממילא נגמרו החיוכים בקהל. אלו היו ההרצאות החלשות. ומרוב ההרצאות לא הסופר שלנו ולא רעייתו היו מרוצים. הם ישבו בלי לזוז, הוא לא הזיז עם היד. גם כששיבחו אותו, אבל שבחים מתונים, הוא לא הזיז עם היד. שבחים מתונים מרגיזים אותי, הוא אמר לנו אחר כך. אם משבחים, שישבחו כמו שאתם משבחים, עד הסוף! אמרנו לו, מובן, הרי על פחות מהשוואה לפוקנר אין מה לדבר, והא עשה ככה מין תנועה כזו עם היד. קשה להבין, הוא אמר לנו בארוחת הערב, הרי אני מאכיל אתכם, אני מסיע אתכם לכל העולם, ואתם מה? הוא לא התכוון כמובן אלינו אישית, מההרצאות שלנו הרי הוא היה מרוצה. וגם אשתו. בסוף ההרצאה הוא העביר לנו פתק. לא ראינו פתק עובר בסוף של הרצאות אחרות! יש לנו ארכיון של הפתקים שהוא מעביר לנו, ביום מן הימים נמיין את הפתקים, ועל בסיס המיון נכתוב מאמר מכונן על הפתקים של הסופר שלנו. זה לא פתקים, זה ז'אנר חדש, אנו נוכיח. ז'אנר. אנחנו נראה את התילכודת התמטית של הפתקים שלו. ישבנו לידם בארוחת הערב ומדי פעם הבאנו להם סלט קטן מהבאר. היה באר חופשי, וכל המבקרים עמדו בתור. כמה הם פחדו ממנו, וכמה אנחנו היינו רחוקים מרגשות כאלה! רק אנחנו ישבנו ליד הסופר שלנו כל הערב, ואם נזל לו או שהוא היה צריך משהו, מיד דאגנו לו. לכל אחד מאיתנו היו בכיסים מטפחות וסוכריות, טבליות נגד צרבת, הכול, רק שיהיה בריא וימשיך לכתוב. גם אמרנו לו מה שהוא הכי אהב לשמוע, שהארוחה מזכירה לנו את הארוחה מהסיפור שלו "הארוחה". או שהגיבור שלו בסיפור, אמרנו, הוא מאוד מזכיר לנו את האיש ההוא שיושב שם ושותה מיץ. הוא מאוד אהב כשהיינו משווים בין ארועים או חפצים מהספרים שלו ובין ארועים או חפצים בעולם הממשי, ובמיוחד ממשיים בזמן כנסים גדולים שנערכו לכבודו. ומתי לא נערכו כנסים? ואם נערכו כנסים – ונערכו כנסים – מתי לא היו הכנסים האלו גדולים? איך אפשר לדבר על משהו זולת גודל וגדולה ביחס לסופר גדול כזה? למשל המרצָה הזו, היא מזכירה לנו את הגברת הזקנה ההיא מהנובלה שלך, לא? ונכון, הוא כתב את הגברת הזו בדיוק על פי המרצָה הזו, נכון, איזו עין פיתחנו עם השנים! נסענו איתו בכל העולם, כבר שישים שנה אנחנו חוקרים אותו ואת יצירתו. הוא שולח לנו מראש את הספרים, ואנחנו מיד מציעים לכל העיתונים לפרסם עליו ביקורת, ומכיוון שאנחנו יודעים למה הוא התכוון, הביקורת תמיד מתפרסמת ביום שיוצא הספר. זה לא מזיק למכירות! לא שהוא צריך אותנו, הרי הוא מוכר ומוכר, רק רוצים לקנות. מוזר שאת הספר שלנו עליו, הספר החשוב וגם הספר הלא-חשוב, כמעט ולא קנו. הוא עצמו קנה כמה מאות עותקים לחלק בין חבריו. אילו היינו מקבלים אחוזים, התבדחנו. אבל הוא לא אהב את ההלצה, הרי הוא לא אוהב שמזכירים את המיליונים שהוא מרוויח. ארבעה יורו לעותק! צעקנו באחרות הערב, זה הכעיס אותו, הוא רתח, כולם שמעו, שלושה מיליון עותקים, תעשו את החשבון! כל הכנס הסתכל לעברנו. כמה זה היורו היום? שמונה, תשעה שקלים? בוא נעגל לעשרה! הוא דפק עם המזלג בכוס היין, הוא התרתח, איך הבכנו אותו, אבל ידענו שהוא מרוצה בסתר לבו. ואיך ידענו? אולי משום שסיכמנו מראש שנכריז את הנתונים. הרי הוא מכתיב לנו כל מילה, אמן הניסוח, אמן הלשון הזה, הרי הוא תמיד יכול לומר את זה טוב יותר מאיתנו. בין המנה העיקרית לקינוח תכריזו, "שלושה יורו לעותק", שניים וחצי מיליון עותקים. בארוחה, הוא עשה לנו סנדביצ'ים. הוא חתך לחמניה לשניים, מרח חמאה, מרח רוטב, הניח חתיכת גבינה, ונתן לנו, חצי לי וחצי לו. לא העזנו לאכול לידו, הרי הוא יכול היה לשאול שאלה והפה שלנו היה מלא באותו רגע. לפעמים הוא היה שוכח פרטים מהיצירות הגדולות שלו, והוא היה שואל אותנו. איך נגמר הרומן ההוא? איך קראו לגיבור? בלילה נפרדנו ממנו ליד הדלת, אשתו כבר היתה במיטה וקראה את הספר האחרון שלו, שהושק בכנס. היא הקוראת הראשונה שלי, הוא היה נוהג לומר, חוץ מכם, כמובן! הוא הציע לנו להיכנס ולשתות משהו בחדר שלו. סרבנו, הוא התעקש, נכנסנו פנימה, בסרט הזה כבר היינו. מה את קוראת? שאלנו אותה, והיא קראה לנו בקול קטע. "זה שלךָ", ניחשנו מיד, והיה ברור שהוא מאוד מרוצה שאנחנו מזהים את הסגנון שלו. הסגנון שלו היה באמת מובהק, הוא אהב להשתמש במילים קשות וגם במילים קלות, אבל ביותר מילים קשות ממילים קלות – כמובן. כשהיו שואלים אותו מה השעה בבוקר הוא היה אוהב להגיד, "עוד לא הספקתי להסתכל בשעון", ולדפוק עם האצבע על האף שלו. אין אחד שלא היה נקרע מזה. גם היו לו דמויות שעשו ככה בספרים. "עוד לא הספקתי להסתכל בשעון" – ואז האף. אני חילקתי במאמר ישן את הספרים שלו לאלו שהיו ספרים "של מילים קשות" ולאלו שהיו ספרים "של מילים 'קלות'", והראיתי שיש יותר מילים קשות ממילים קלות בספרים שלו, גם בספרים שנחשבים הקלים, למשל בטרילוגיה. הוא שקע במחשבות אבל לבסוף הסכים לאבחנה הזו. אשתו הסכימה לאבחנה הזו ולדוגמה קראה לנו פסקה שהיתה מורכבת בעיקר ממילים קשות. בכל פעם שהיתה מילה קלה היא הרימה את הראש והביטה בנו, ואנחנו הִנהנוּ. בסוף נשארנו לישון אצלם. אשתו זזה קצת, ואנחנו נדחקנו ברווח. המיטה היתה גדולה מאוד בסוויטה, ולא הרגשנו איך באמצע הלילה הוא קם לכתוב. הוא תמיד היה קם לפנות בוקר לכתוב. למען האמת, את חלק מהספרים שלו אנחנו כתבנו לו, אבל זה סוד. דווקא את הספרים הקשים אנחנו כתבנו, ואלו הרי הספרים שנמכרו הכי הרבה, אלו יצירות המופת, אלו הספרים שהם חובה לבחינת הבגרות. יש בדפוס של ההוצאה מכונה אחת שמדפיסה רק את הספרים שלו, המכונה לא נחה לרגע. הסתפקנו בקרדיט של העורכים, שיהיה לו לבריאות. גם הפעם הוא קם לפנות בוקר לכתוב, הנוכחות שלנו לא הפריעה לו, אדרבא. למעשה, הוא המשיך לישון, אנחנו אלו שקמו לכתוב. ירדנו ביחד אל אולם ההרצאות, לא לפני שנכנסנו ביחד אל חדר האוכל. כולם הסתכלו עלינו נכנסים איתו, זה היה שווה את כל השנים האלה, שהיו שנים די רעות רוב הזמן, כי כמה כבר נוסעים, כי כמה כבר נותנים ארוחת בוקר? אבל מאוד הקפדנו לאכול אתו ארוחת בוקר ביחד, ידענו בדיוק איך הוא אוהב את הקפה שלו. מי יידע אם לא אנחנו, הרי הספרים שלו מלאים קפה, תמיד היו מלאים קפה, וגם תה, אבל קפה יותר מִתה, אם כי גם התה היה מוטיב בספרים שלו, הרי הוא היה מומחה לתה לא פחות מלקפה, ובכל זאת הקפה היה המוטיב העיקרי ואילו מוטיב התה שולי לגמרי, בניגוד למה שכמה חוקרים שוליים טוענים בקריאות המעוותות שלהם. כשהוא גמע את הקפה אמרנו לו את זה, והוא אמר, נכון, הקפה נכנס אל הספרות שלי יותר מהתה, אפשר לומר שהפרוזה שלי היתה פרוזה של קפה ולא פרוזה של תה. רשמנו את זה מיד בפנקס האפוריזמים שאנו מלקטים מפיו כבר שנים. כשנחזור לבריסל נתחיל בכתיבת הספר החדש שלנו, שעוסק בהיבטים הפילוסופיים של ספריו המוקדמים תוך התייחסות מתמדת למוטיב התה. סיפרנו לו על התוכנית והוא היה מרוצה מאוד. הוא מעולם לא דרש מאיתנו לשבח את הספרים שלו, אבל שיבחנו בכל זאת. הרי אנחנו כתבנו אותם – ואיך לא נשבח? לפעמים אנחנו מנסים לחשוב מה הספר האחרון הטוב שקראנו שאינו של הסופר שלנו, ובאמת לא מצליחים. מבחינתנו, הספרות הבלגית נישאת על גבו של איש אחד. ככל שהדברים נוגעים לנו, שאר הספרות בבלגיה ומחוצה לה יכולה להימחק ברגע זה מעל פני האדמה. הסופר שלנו ייקח אותנו על הכתפיים ויעביר אותנו את התקופה הקשה הזו, ואז יישב ויתחיל לכתוב את הספרות מאפס, ואנחנו נהיה שם לצידו.

 

פרחים באגרטל. הכובד המסיבי של אגרטל החרס, הבסיס הרבוע, הלחץ שהוא מפעיל על השולחן – אם אכן זה שולחן – היכן, בעצם כל זה מתרחש?

אבל ההפרדה בין הפרחים והחומר הכבד אינה כל כך פשוטה אצל מורנדי. שהרי האגרטל הזה פורח כבר בעצמו, עולה ונפתח גם "בלי קשר" לפרחים שהושמו בתוכו. "בלי קשר" רק במירכאות כפולות, מפני שכמובן "עם קשר". הפרחים הגיעו אליו, והוא אליהם, בגלל שמקורם אחד. הפרחים, גם בטבע ממנו נקטפו, בקעו מן האדמה או מן הסלעים שמאחיהם הוכן הכלי הזה; הקדר האיטלקי חשב על פרח כשהכין את הכלי. הפרחים שותים לא מים אלא חרס. האגרטל לא משוחח עם האדמה אלא עם הפרחים. ועדיין, הם לא עוברים את הגבול, נעצרים לפני המטמורפוזה, הפרחים הם פרחים, האגרטל – אגרטל. לעת עתה.

לקצה הגבעול של הפרחים דבוק כביכול קצת חומר (יותר מזה, המדיום [תחריט] מאבּן אותם מעט, כמו נוצקו בגבס), ובתוך האגרטל הזה נושם פרח. ראה איך החושך הכמוס במגרעות העולות של האגרטל מגיח ומלבלב בינות לפרחים, מגיע לשם מחוץ לנייר, בזרימת הצל בשמאל, כאספקה של חושך שמקורהּ עלוּם.

ופריחה זו אינה מסתיימת עם הפרחים. החלל כולו נושם ופורח. הפריחה מתפשטת כרעד של אור על פני החלל כולו, חלל שהיותו לא מסוים מזמינה את המבט להריח ולראות את ההילה הזו. ובמילים אחרות, החלל כולו הופך לפרח גדול ושקוף, חי, פועם.

 

 

בולוניה, 4/2007

 

עוד רשימה על מורנדי

הדגם השני עליו הודיעה לנובו הוא ה-IdeaPad Y710, המיועד לגיימרים. הוא מגיע עם סדרה של אביזרי שליטה ייחודיים, כולל כפתורי מאקרו ומחוון המאפשר למשתמשים להכריח את המעבד לפעול במהירות מוגברת (הפעלתו של המעבד בתדר שעון גבוהה מזה המומלץ על־ידי היצרן על־מנת לשפר את ביצועי המחשב). מקורות רשמיים בעזה אומרים שאספקת החשמל לתושבי הרצועה תנותק מהיום (ראשון) למשך שמונה שעות בכל יום, עקב החלטת ישראל להגביל משמעותית את כמות הדלקים המועברת לעזה. האחראי על רשות האנרגיה ברצועה, כנעאן עובייד, אמר: "אנו חווים מחסור. ישראל קיצצה כמעט בחצי את משלוחי הדלקים לתחנת הכוח היחידה שפועלת כאן". מחירו ההתחלתי של ה-Y710 הוא 1,199 דולר, והוא כולל מסך 17 אינץ', מעבד Core 2 Duo של אינטל, כרטיס גרפי ATI, תמיכה מובנית ברשתות אלחוטיות ואפשרות להוספה של כונן בלו-ריי. הוא תומך בדיסקים קשיחים בנפח של עד 500 ג'יגה-בייט. לדבריו, המצב החדש חייב אותו ואת עמיתיו לנקוט תוכנית הדרגתית שמתחילה היום. ראש מינהל החשמל, דן וינשטוק, העיד שישראל אמנם סיפקה בשנה האחרונה לרצועה פחות חשמל מהכמות שעליה הצהירה בתחילה, אך לדבריו, גם הכמות המדוברת לא גרמה לפגיעה הומניטרית באוכלוסייה הפלשתינית. ישראל מספקת את רוב החשמל הנצרך ברצועה, בעוד שאר החשמל לאזור, הנשלט בידי חמאס, מיוצר בו או מיובא ממצרים. ה-Y710 וה-Y510 יצויידו בארבעה רמקולים וסאב-וופר, וכן משטח מגע אינדוקטיבי בין המסך למקלדת שמאיר בקרי מולטימדיה בהתבסס על הקשר. אם למשל מוצג סרט על המסך, יוארו רכיבי הבקרה הרלוונטיים, בעוד אם מנוגן שיר כשלהו, המשתמשים יוכלו להפעיל באמצעותו מנגנון אקולייזר.

לפני כמה ימים הערתי כאן על המשמעות הכלכלית של הוראה כ"מרצה מן החוץ" באוניברסיטה. לא נגעתי בעיקר, והוא ההשלכה של העבודה בשיטה זו על המחקר. ההשלכה המיידית היא על אפשרות השגת עבודה באוניברסיטה, אבל בטווח הארוך הפגיעה היא באוניברסיטאות עצמן. כלומר, כשאתה מועסק שמונה חודשים בשנה, עליך לעבוד בעבודות נוספות. הזמן בו אפשר לקרוא ולכתוב, כלומר חופשת הקיץ, הוא זמן בו עליך לדאוג להשלמת הכנסה. התוצאה היא מלכוד: כדי לקבל קידום באוניברסיטה עליך לפרסם מאמרים ולהשתתף בכנסים; כמורה מן החוץ אינך יכול להתפנות לכתיבת מאמרים, ובהעדר תנאים סוציאליים (קרן השתלמות) אינך יכול להרשות לעצמך בשום אופן לנסוע לכנסים בחו"ל. כך, המעמד של "מורה מן החוץ" מנציח את עצמו: תנאי ההעסקה מונעים את שינויים. כאמור, בטווח המיידי יחסית נפגעים מכך המרצים עצמם, אבל בטווח הארוך תלך האפשרות למחקר ותישחק ברמה הכלל-אוניברסיטאית. יתכן שאפשר כבר לראות את השחיקה הזו בהווה. ומכיוון שהקשר בין המחקר וההוראה הוא ברור (אתה מלמד על דברים שאתה כותב, אתה כותב על דברים שאתה מלמד) הופכת שיטת ההעסקה הזו לטרמיט ענקי (כמחצית מסגל ההוראה הוא "מרצה מן החוץ") המכרסם את האקדמיה מבפנים.

 

+ סיפור אקדמי ישן >>>>>

+ מאמר של עו"ד יפעת סולל בנושא >>>>>

עבורי, הרישומים של ז'ורז' סרא, שאפשר לראות לעתים כה רחוקות, בהיותם נשמרים באפלה כדרך הרישומים הרגישים לאור, הם רסיסים נפלאים של מיתולוגיה שחורה, אפלולית. מראות שנחצבים מתוך החשכה (ולמעשה, מתחילים מתוך האור של הדף הלבן, ומוחשכים עד שהצורה מופיעה, לרוב ממש על סף העלטה המוחלטת). חלקם הגיחו בסופו של דבר אל אור-מלא בדמות ציורים, אבל נוח לי לחשוב עליהם במצבם הנוכחי, מופרדים זה מזה, ניירות תלושים ממחברת גדולה שהתפרקה ונגנזה באוספים שונים ברחבי העולם. נער מקער את כפות ידיו ושורק; בני זוג על ספסל; איכר קוצר את התבואה; אישה על גדת נהר – תמונות מעולם שלילה תמידי שורר בו, הבלחות של מראות ושל מחוות מאגיות. אבל ניו יורק רחוקה, ולנו נותר רק האינטרנט, הקטלוג (בדרך) והחלום על החלום. הייתי קם ונוסע, תאמינו לי.

 

בלונדון נפתחה לפני מספר ימים תערוכה, שעל פי האתר של הגלריה הלאומית נראית מרגשת מאוד. אלו סקיצות של ציורי נוף בעיקר מהמאה ה-19. מרביתם בידי ציירים נשכחים ואף אלמונים. בגלל המהירות שבה נעשו, ומעמדם כציורי הכנה או ציורים לא גמורים נחשבו ציורים כאלו לפחותי ערך, ולא הוצגו כמעט. למרבה הפלא, דווקא ציורים כאלה יכולים להיתפס כיום כנאמנים יותר לטבע – לא רק לטבע ש"מול" האמן אלא לטבע-האמן עצמו, בהשתתפו בטבע. למשל, הברוש הרחוק בצד שמאל בציור שלמטה, שהוא "טעות" כשחושבים על ציור גמור – כתם ירוק שיוצא מהעמוד, הוא הדבר הכי יפה בציור, בעיניי, בגלל עמידתו כאפשרות-של-ברוש מול הברושים האחרים, שגם הם לא גמורים, אבל אחרת. מצד שני, יש בהם ענווה רבה מול הטבע, כלומר מתן משקל וכבוד לנראה-לעין, שנעדרת בכמה מציורי האימפרסיוניסטים. באתר של הגלריה הלאומית אפשר לראות את אוסף גיר, שממנו מורכבת התערוכה. העוצמה והחיות של הנופים האלו פורצת מבעד למסך המחשב, ואפשר רק לדמיין את ההתבוננות בציורים עצמם.

 

 

יש דלי אחד שאפשר לראות דרכו את השמיים באמצע היום. לפני שנים הדלי הזה היה, כך מספרים, לוויינו הנאמן של הירח. שנים חג, מָלֵא בחשכה, סביב הלבנה. איך ירד ממקומו הרם אל רצפת המטבח של ביתנו קשה לומר. בוקר אחד פשוט נתקלנו בו בפה מלא משחת שיניים. לאור היום אנו יושבים סביבו, מכינים את שיעורי הבית, מעת לעת צופים אל תוך הלילה. אילו היה הדלי רחב יותר היינו מזנקים כבר אל תוך תוכו ומגיחים הרחק מכאן, מחבּרותינו החומות עוד בידינו כעפיפונים קצרים. אבל הפתח צר, הן לא נכניס רק יד או רגל. מוטב להסתכל וזהו. וכך, בלילות ללא ירח, כשחושך מוחלט שורר בעיר, זורח הדלי שלנו בַּבַּיִת באור בהיר, נִזְכָּר בשנים בהן נִמְנָה על צְבָא השמיים. 

 

[נכתב בעקבות אחד התצלומים בתערוכה של עילית אזולאי, הנפתחת היום]

השביתה מתמשכת ויתכן שהסמסטר יבוטל. כבר עבר יותר מחציו. יתכן שיימצא בסופו של דבר פתרון כספי שיהיה מקובל על המרצים הבכירים ושנת הלימודים תשוקם איכשהו ותסתיים באוגוסט (רק חשבו על בזבוז החשמל הכרוך בהפעלת מזגנים כה רבים בקיץ). אבל כל פתרון כזה יהיה רק פתרון זמני עד לשביתה הבאה, שתפרוץ בוודאי בעתיד כלשהו – הפעם על ידי המרצים הזוטרים. משהו במשא ומתן הנוכחי מזכיר את המשא ומתן של הסכמי אוסלו: "חוזה שלום" שאינו אלא מבוא למלחמה עתידית. כתב קאנט ב"לשלום הנצחי": "לא תיחשב שום ברית שלום [ככזאת], אם נעשתה תוך קיום סייג סודי של החומר למלחמה עתידה" (תרגמו ש"ה ברגמן ונ' רוטנשטרייך). בהסכם שייחתם עם המרצים הבכירים, ואני מקווה שייחתם, לא יהיה כמובן שום סייג סודי כזה, אבל הוא יתקיים בו באופן מובלע –  בשתיקה של ההסכם כלפי כל דור העתיד של המרצים שהוא הבעיה האמיתית של האוניברסיטאות (הדברים ידועים: העסקה תוך פיטורים מדי שנה, ארבעה חודשים ללא שכר כל שנה כלומר ניכוי סמוי של 33% מכל שקל מהנטו, שעליך לחסוך לקיץ, בנוסף לניכויי המסים הרגילים, העדר של "תנאים סוציאליים" ואפס מחויבות של האוניברסיטאות לרציפות בהעסקה, תוך ציפייה – שמוגשמת – למחוייבות מלאה של המרצים הזוטרים למוסד ולסטודנטים).

באופן פרדוקסלי, ככל שישיגו המרצים הבכירים יותר בתביעותיהם הנוכחיות, כך יגבירו את הסיכוי לשביתה עתידית של הסגל הזוטר והמרצים מן החוץ, שהישגי עמיתיהם הבכירים רק יגבירו מן הסתם את דאגתם.

 

(הכותב הוא מרצה מן החוץ בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב).

עמודי הסיום של הספר התיעודי בלי שום מקרה מוות: סיפורים מקיבוץ לוחמי הגטאות, הוצאת בבל ובית לוחמי הגטאות 2007, 798 עמ'. אפשר לרכוש את הספר דרך אתר בית לוחמי הגטאות.

 

 

 

 

יצחק (אנטק) צוקרמן:

 

זה היה ב-17.1.1945 בשעה 12. ישבנו לארוחת הצהריים, כשהופיע בעל הבית ואמר:
"טנקים סובייטים בעיר".

אני זוכר את הרגע: צביה, אני והכלב יצאנו אל הכיכר וראינו טנקים סובייטים,
טנקיסטים שחורים מן הפיח, עַם צוהל, ופתאום, לראשונה – התחלתי לבכות.
התהלכנו עם הכלב ולקראת ערב חזרנו הביתה.
 
דווקא עתה, כשראיתי את ההמון המריע, בהיותי שם עם צביה ועם הכלב
פתאום חתכה אותי כמו בסכין
הידיעה
שאין עַם יהודי.
ההרגשה הזאת גאתה בי, בזמן שהטנקיסטים התנשקו עם הקהל והפרחים התנופפו באוויר;
הצהלה הזאת, נוכח היותנו בודדים, מיותמים, אחרונים
איזו שמחה יכולה היתה להיות כאן?
הייתי רצוץ ושבור לגמרי.
עד לאותו זמן, היה עלי להחזיק את עצמי בחישוקים, ואילו עכשיו, מותר היה לי כבר לבכות,
להיות חלש. פתאום שאלתי: מה אני ומה כוחי?
בסופו של דבר, גם למלחמתי שלי על החיים היה גבול.
כך לא רק אצלי, כך אצל כל האנשים.
במשך כל הזמן [במלחמה] היתה תחושת שליחות שנתנה לנו כוח, אבל עכשיו
זה נגמר כביכול. אנשים שָׁאֲלוּ
לשם מה להמשיך
 
 
היתה לי בעיה עם הרגל שלי
מקום הפציעה נפתח מחדש
במשך זמן רב לא סבלתי
אך בחודשים האחרונים של 1945
אולי בעקבות המאמץ שלי בדרכי ה"בריחה"
צלעתי
 

*
 
אחרי המלחמה
יצאתי לערים החרבות במזרח פולין לחפש יהודים.
 
מבחינה נפשית היינו כולנו אמיגרנטים (מהגרים),
לרבות אלו שנולדו בפולין
כי זו כבר לא היתה פולין שלנו
פולין היהודית, הרחובות היהודים
היינו כעלים נידפים ברוח
אך היתה לפנינו
עבודה רבה:
לקלוט את האנשים
לארגן אותם
לדאוג לשיקומם
להקים קיבוצי הכשרה.
ואילו החברים שיצאו לרומניה [קבוצת אבא קובנר]
נשארו מנותקים פיזית ונפשית מכל הבעייתיות
שעמדה לפני אלו שנשארו בפולין.
 
הנה, אנשים בעלי כוח, בעלי כישורים, יושבים ימים ולילות ברומניה
ומרבים להתווכח על נקמה…
הם יצאו סביבם אווירה מיסטית, חולנית, המסייעת לטיפוח חלומות בלתי מציאותיים.
הייתי בעד פעולות נקם.
אבל דובר על פעולות שלא הייתי נותן להן את ידי בשום אופן, כמוה רעלת בארות, נהרות,
גם אחרי כל מה שעשו לנו הגרמנים, ההומניזם היהודי לא נכחד.
לא הייתי נותן את ידי לפעולות "עיוורות", נגד המונים, לפעולות של נקמה קולקטיבית.
צריך היה לנקוט באמצעי גמול אינדיבידואליים.
היתה דרושה סלקציה והיו דרושים פסקי דין.
הפעולות ההמוניות שתוכננו [בידי קבוצת אבא קובנר] לא היה בהן מענה
והיתה בהן רק ירידה לרמתו של האויב. זה היה טירוף הדעת.
אלא שבפולין [בניגוד לרומניה] לא עמדה השאלה כך כלל,
מפני שלא היה אפשר לעשות גם את זה וגם את זה [גם להתארגן לעליה וגם לנקום].
 
אינני רוצה ולא אוכל לנקום לפי דרכם.
וזאת לדעת: לא תהיה נקמה.
אלה דיבורים בעלמא.
לא. לא תהיה נקמה.
 
הלא היתה מוטלת עלינו אחריות לאומית
המלחמה לא נגמרה עדיין;
מה יהיה עם היהודים שנותרנו במחנות הריכוז?
והיתה גם תקווה כי נמצאים יהודים רבים בברית המועצות.
 
הרי היינו מוכרחים לארגן מסגרות לצעירים, למבוגרים, לפרטיזנים.
אחרת, איך תיתכן "בריחה"? האם יהודי יחפש בעצמו את הגבול?
במאי 1945 עוד לא ידענו כמה יהודים יבואו מברית המועצות
איש עוד לא ידע. היו מדברים על רבע מיליון יהודים שעברו גבולות.
לכן עניין הנקמה לא עמד בראש סדר היום שלי –
אלא עניין ארגון היהודים.
לא ידענו מה עומד לפנינו;
התקופה נשאה עליה חותם של "בטרם"
היתה זו תחנה בדרך.
 
בכל המקומות האלו, בארצות המעבר,
העניין היה לגבש את הכוחות שלנו, למנוע את פירורם.
המטרה היתה לעודד את הרוחות.
רציתי להתנסות בגופי בדרכי המעבר, לעבור עם היהודים יחד
את חוויית המעבר.
 
החיים במחנות המעבר היו חיי ניוון, חיים של בטלה, חיים בחסדי הזולת.
לא היו גדרי תיל, היה חופש. ממילא אף יהודי לא היה בורח משם.
שם היה מזון, הי הלחם-חסד, שניתן על ידי אונר"א.
היתה נוחיות של בטלה.
בתקופה הזו של 1945 או 1946 היהודים היו מוכנים לחיים כאלה.
לא היה קשה להם להתרגל לזה.
היתה נחוצה חרישה עמוקה מאוד של התנועות, של השליחים, עבודה חינוכית אדירה,
כדי להחזיר את צלם האדם לאנשים האלה.

 
*
 
באותם ימים קמה ועדה מיוחדת, במטרה לגלות ילדים יהודים.
תחילה כל גורם פעל בנפרד, אבל קצת מאוחר יותר נותר שיתוף הפעולה ("הקואורדינציה").
מהארץ היה פעיל בזה לייבלה גולדברג. מטעמנו – שרה שנר.
גילוי הילדים הראשונים היה מקרי.
עברתי ברחוב בצ'נסטוכוב
פתאום שמעתי שירה
שאלתי מי שם, ואמרו לי שאלה ילדים יהודים
קבוצה של נערים יהודים בני 16. התחלתי להתעניין.
נכנסתי ושאלתי על מוצאם. הם סיפרו שהסתתרו זמן רב.
הילדים היו במחנה האסאק והם לומדים כעת בבית ספר פולני.
"ממה אתם מתקיימים?", שאלתי אותם, והם אמרו: "אנחנו גונבים".
כולם היו יתומים.
נתתי להם את הכתובת שלי בוורשה.
חזרתי לוורשה.
 
יום אחד מופיעה משלחת של הנערים האלו.
קבוצה זו היתה היסוד לקיבוץ הראשון שהוקם אז.
זו היתה בשבילנו שמחה גדולה.
 
*
מתוך נאום מרדכי-חיים רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודז', 4.9.1942:

על הגטו ירדה מכה קשה.
דורשים מאתנו את הדבר היקר לו ביותר – ילדים ואנשים זקנים.
אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: 'אחי ואחיותי, תנו לי אותם!
אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם!
אתמול נתנו לי פקודה לשלוח מעל 20,000 יהודים מן הגטו.
הגענו למסקנה
שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה
אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזרה לידינו.
אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני
מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף.
באתי כמו גזלן
לקחת מכם את היקר ביותר ללבכם.
יש לנו בגטו חולי שחפת, שימיהם או אולי השבועות שלהם ספורים.
איני יודע, אולי זו תוכנית שטנית, ואולי לא, אך איני יכול להתאפק מלהביע אותה:
תנו לי את החולים הללו, ובמקומם אפשר יהיה להציל בריאים.
 
 
*
צוקרמן:

בדברי על איחוד בכנס הציוני בלונדון, באוגוסט 1945

הטחתי דברים מרים.
ועדיין לא אמרתי את כל האמת שבלבי.
אמרתי: "אין לי טענות אל הארץ ואל התנועות שלנו בתקופת המלחמה.
אני משער לעצמי שהם עשו כל אשר יכלו…
אבל לא נסלח לכם, שמיד לאחר המלחמה לא בא איש אלינו להושיט לנו יד אחים".
 
אני אומר זאת לא רק על המוסדות הלאומיים;
אני מתכוון גם למוסדות התנועתיים, לקיבוץ המאוחד, לקיבוץ הארצי ולהסתדרות העובדים.
כל אלה כמעט שלא הבינו, לא דיברו בשפה שלנו,
בשפת שארית הפליטה.
לנו היתה שׂפה אחרת לגמרי.
 
אני יכול להסיק שהמאמצים מצד הארץ להגיע אלינו לא רק שלא היו מספיקים
אלא שגם היתה בינינו
תהום פסיכולוגית.
והיה קיים פער גדול לגבי ההכרה – מה אפשר לעשות ומה לא.
לי היתה אמת מידה שונה לגמרי מזו של האנשים בארץ.
אמנם גם אני כבר איבדתי כעת את אמת המידה ש הימים ההם,
שזה לא קיים שום חיץ, עד המוות, בין האפשרי והבלתי אפשרי…
הייתי כל כך מורגל לאותה אמת מידה, בגין "האוניברסיטה של שנות היטלר",
שעברתי אותה, כאשר כל דבר שעשית היה לו רק משמעות אחת: מוות.
מוות בעבור יציאה מן הגטו
מוות בעבור נסיעה ברכבת
מוות בשביל כל דבר;
אז זו היתה אמת המידה התמידית שלי.
ואילו הארץ חייתה חיים אחרים לגמרי, לפי אמות מידה אחרות:
לעבור גבולות, להגיע – [הנהגת היישוב בא"י חשבה:]
מה יגידו? איך ייכנסו? זה לא היה [להנהגת היישוב] מובן מאליו.
וזה לא ייסלח.
ראוי שיידעו זאת.
הוי ארצי – ארץ החלומות…
 
זו היתה אהבה חד-סטרית.
זה לא ייסלח לקיבוץ של טרום-מדינה, הדינמי, הקיבוץ של הפלמ"ח,
של ההעפלה, של האקטיביזם.
לא ייסלח.
 

*
 
האם יום השחרור הוא תאריך שבו פוקעת האחריות לגורל אחרוני היהודים?
האם באותו יום שאני שוחררתי, נגמר בשבילי התפקיד הלאומי? אני לא יכולתי לנהוג כך.
זה גרם לי לשברון לב.
 
היינו אז בודדים מאוד
צריך לזכור
שהמלחמה עוד לא נגמרה
היא נגמרה בשביל אבא קובנר… נגיד שאפילו בשביל צביה ובשביל יצחק צוקרמן
אבל היא לא נגמרה בשביל העם היהודי.
היא גם לא נגמרה בשביל העולם. ברלין עוד לא נכבשה.
לפעמים נוטים לשכוח את הסיטואציה.
לא ידענו מה נעשה במחנות. לא ידענו מה בברית המועצות.
ידעתי שעומד על הפרק שובם של אזרחים פולנים (לא רק יהודים) משטחי ברית המועצות.
מי היה מקבל אותם? איך היו מתארגנים?
הרי לא היה אפשר להשאיר אותם לנפשם.
אנחנו, כלומר ועד יהודי פולין, היינו "המגן דוד אדום", היינו העזרה הראשונה.
 
ה"בריחה" נמשכה והעמידה בעיות לפני החברים שלנו.
כל זמן שהיה מדובר בעשרות אנשים, שהיו עוברים מדי לילה או מדי יום, הבעיות לא היו קשות מאוד.
אבל כאשר החלו לנהור מדי יום המוני יהודים, התעוררה השאלה איך לארגן ולכלכל את התנועה הזאת.
לא היו מִבנים סמוכים לנקודות המעבר, ולא תמיד היה אפשר להעביר את כולם, והיינו זקוקים למקומות ריכוז.
 
 
מארֶק אדלמן:

…נגמרה המלחמה. המלחמה שבשביל כולם היתה נצחון.
אבל בשבילי זו היתה תבוסה, וכל הזמן היה נדמה לי
שאני חייב
לעשות עוד משהו
ללכת לאיזה מקום,
שמישהו מחכה לי
וצריך להציל אותו.
משהו רדף אותי מעיר לעיר וממדינה למדינה.
אבל כשהייתי מגיע
התברר שאף אחד לא מחכה
ואין כבר למי לעזור
ובכלל אין מה לעשות
אז חזרתי.
אמרו לי: ' ואתה עוד רוצה להסתכל על החומות האלה,
על המדרכות, על הרחובות הריקים?'
ואני ידעתי שאני חייב להיות כאן, כדי להסתכל עליהם.
אז חזרתי. שכבתי במיטה וכך נשארתי.
ביליתי בשינה ימים ושבועות.
 
צוקרמן:

בכמה ערים ביקרתי?
כמה יהודים מצאתי?
מה עוללה לנפשי התקופה הזאת שאחרי המלחמה?
אני יכול לומר
שזה הרס אותי.
תקופת המלחמה לא עשתה בנפשי שמות כאלה
ועבר די הרבה זמן עד שזה הגיע להכרתי.
למרות שידעתי את הכול
בכל זאת, הכל היה אז "בגדול".
פתאום ראיתי במו עיניי הכול לפרטיו.
ראיתי לנגדי את התהום יותר מאשר בשנים 1943-1944
בלי עַם
בלי יהודים
בלי משפחה
בלי חברים. זה היה
קשה מאוד.
הייתי בנדידה מתמדת בין לודז' לוורשה, שם היה מקום עבודתי
לילה-לילה על משאית.
אני זוכר את עצמי בחורף, רועד מקור
בדרכים המשובשות
רץ בלילה כדי להיות עם החברים בלודז'
כדי לקום למחרת עם שחר ולחזור לוורשה.
מעולם לא היתה לי תקופה כה קשה. אפילו לא בימי האקציות.
הרִיק הזה הפתאומי שלאחר האימה
התהום הזאת –
לא היה שחר. לשם מה לחיות?
אני אומר שאלמלא האידיאה הזאת
אלמלא ארץ-ישראל והכוח שהיא הפיחה בי
הייתי בוודאי גומר עם עצמי.
הארץ היא שהצילה אותי כאדם.
 
מארֶק אדלמן:

מישהו צריך להמשיך ולחיות
במקום בו חיו כל החברים.
צריך היה להמשיך ולקיים בפולין נוכחות יהודית,
בַּמקום אשר בו חיו יהודים ובו מצאו את מותם.

 

 

 

צוקרמן:

מדי פעם בפעם הייתי לוקח אתי דברי-מאכל ובקבוק
ויושב שעות על האבנים מול ההריסות.
אלמלא הארץ הייתי מגיע לאלכוהוליוּת מוחלטת.
היתה הרגשה של חלל ריק.
המראות האלה, בלודז' ובמקומות אחרים…
אלפי יהודים היו שם.
מראה הבתים העזובים…
היה איזה מצב חולני של בתי קברות…
הקברים ההמוניים…
 
מיד אתה מוצא את עצמך עובד, נושא באחריות…
 
הייתי בן עשרים ותשע שנים.
 

עָלִים יְבֵשִׁים נָחִים
בְּעֹמֶק שְׁלוּלִית בִּקְצֶה-גַּן –
צִפּוֹרֵי סוֹף הַשָּׁנָה