בוא אלי, פרפר נחמד, מאת פניה ברגשטיין, איורים: אילזה קנטור, הקיבוץ המאוחד, 1998 [1945].
זו ההדפסה הארבעים של הספר הקלאסי (סימן לקלאסיותו היא העובדה כי הונפק בול על פי כריכת הספר), החביב-לכאורה הזה, מאת פניה ברגשטיין (שצ'צ'ין, 1908 – עפולה, 1950). יש בו שירים תמימים, קצרים. ילדים אוהבים אותם. פעם, כשהקראתי מתוכו לבתי, חשתי מין צמרמורת. אחר כך הבנתי למה.
איורי הספר מלווים את השירים ("בוא אלי פרפר נחמד", "האוטו שלנו גדול וירוק", וכו') כאילוסטרציות תמימות לטקסטים תמימים. אבל יש שם משהו קודר. העולם בכל הציורים כאן כולל שלושה מרכיבים: הראשון הוא בני-אדם, בעיקר ילדים, והשני הוא טבע או חוץ. המרכיב השלישי הוא גדר. בכל הציורים בספר הגדר קיימת כנוכחות שמתקיימת בין הילדים לבין הטבע. בציור ל"בוא אלי פרפר נחמד" (למעלה) מנסה ילד לגעת בפרפר או בפרח (ענקיים, מפלצתיים כמעט – השוו אותם לגודלו של הילד), אבל גדר עשויה שלושה חוטי ברזל מתוחים חוסמת אותו, חונקת.
ב"פרח לי יפה ורוד" מוצבים שני חוטי תיל דוקרני סמוך לערוגת הפרחים. קיומם בולט מאוד ומזעזע מכיוון שהם מתוחים רק מצד אחד של הערוגה, כלומר אין בהם באמת צורך. הם מהווים גדר סמלית, מהות ש"חייבת להיות שם" מבחינת תמונת העולם של הספר.
ב"הנה אמא הדוגרת" הגדרות מקיפים את העולם כולו, וב"לפרה האדומה" הם חוצצים בין הילדים לפרה. נדמה שבציור זה עליזות הילדים מתאפשרת בגלל ההפרדה הבטוחה בינם לבין הטבע (האם השר פורז, שאמר לפני מספר חודשים כי ישראלים המעוניינים ב"שטחים ירוקים" יכולים לנסוע לחו"ל קרא את הספר הזה בילדותו?)
גם בציור היחיד בספר בו הילדים מתקרבים אל החיות ("יש בדיר טלה קטן") הנגיעה היא רק באצבע, כמו במים רותחים, כשאחד הילדים מסתתר מאחורי גבו של חברו, שהרהיב עוז לגעת בטלה. השער המסורג נפתח מעט, ויש מדרגה שחוצצת בין החיה והילד, וברור שהמםגש נקודתי, "בקצה האצבע" ורגעי.
רק בשני ציורים הגדר נפתחת לרווחה: ציור "האוטו שלנו" (המוביל את החלב והביצים של החיות המבודדות מן הציורים הקודמים!) והטרקטור האדום. כלומר, המהות הלא-מאיימת היחידה בספר היא המכוֹנה, המשאית והטרקטור, והילדים אכן עומדים מולם בהערצה ובהשתאות.
השיר המסיים את הספר, העוסק ב"כלב השומר" מציב אף הוא גדר בין הילדים ובין החוץ שמפניו יש להישמר, אך גם בין הילדים ובין הכלב, שאותו אין הם יכולים ללטף. ואכן, הכלב "נובח כל הזמן": דהיינו, זהו כלב במצב של חרדה מתמדת. "מי נובח כל הזמן? זה כלבי הנאמן". המוזיקה התמימה מסתירה עוררות חרדתית, ואין לדעת אם הכלב הוא הנובח ללא הפסק, או שמא הילדים הם החרדים במידה כזאת, שהם מדמים לשמוע נביחות תמידיות.
לצד התפיסה האגורפובית הזו בולט בציורים דבר נוסף. הילדים החביבים, המשחקים לצד גדרות התיל, הם ילדים מעוּותים. כמעט כולם שמנים בצורה מוגזמת. שוקיהם מרופדים בכריות שומן, הישבנים מתפקעים מרוב עגלגלות, ככריות המאיימות לפרוץ מבעד למכנסיים הקצרים. הילדים נראים כמי שפוטמו בעל כורחם בטרם נשלחו לשחק בחצרות. התוצאה נראית כאילו ציורי הילדים נועדו "לשלוף" אותם בכוח ממחנות-ריכוז (הספר ראה אור ב-1945!) על ידי הפיכתם ל"בריאים" באופן מוקצן. אבל הספר הוא גרוטסקה על הילד הציוני-החדש המדומיין, כי את ההבראה הזו מכרסם בשקט המרחב, גני-העדן המגודרים, שחוזרים כמעט מבלי משׂים היישר אל המחנות – על הילדים השמנמנים סוגרת גדר.
מתחת לשולחן 
מה עם "ויהי ערב"? זה ממש ספר נאצי, במובן הפשוט של המילה. לא ברור איך הספרים האלו נהיו קלאסיקה.
אהבתיאהבתי
מה לא ברור?
אהבתיאהבתי
הציורים דווקא מציאותים מאוד. ככל הניראה המאייר/ת גדל במושב או בקיבוץ והתמונות הן תאור כמעט מדוייק של הנעשה שם. התמונה של הילדים והפרה ניראית כמו מאורע שכל ילד בקיבוץ מכיר, ילדי הגן מוזמנים לרפת מאחר והפרה ילדה עגל לא מזמן והיא נהנית במחיצתו כשעה לפני שיכניסו אותו ל"יונקיה". מאידך, הפרה והעגל אינם לבנים אלא חומים כיאה לבקר לבשר הגדל במיכלאות מרעה מחוץ לקיבוץ (יתכן שבשנת 45 פרות כאלה שימשו כחולבות ברפת, אני יכול לבדוק את זה). על ערוגות הירק יש להגן מפני חיות בר ויש לשער שבשנת 45 היו בארץ הרבה כאלה.
אהבתיאהבתי
לגעת בגדר או לפרוץ אותה?
הספק נגיעה הזו בגדר, ההיסוס הזה שעשוי להזכיר לשחמטאים שביננו את הטאבו של "נגעת-נסעת", מעלה גם על הדעת את הנגיעה הגורלית מכולן, הנגיעה המכוונת בגדר המחושמלת, שהיתה הדרך ההירואית ביותר להתאבד במחנה הריכוז – ר'"רשימת שינדלר".
אהבתיאהבתי
פרשנות מבריקה,
תודה.
אהבתיאהבתי
אכן, מבריקה. מצטרף לטלי.
מצטרפת לזאת עם תצלום הסוסים מלפני כמה פוסטים.
הולך לך עם חיות 🙂
אהבתיאהבתי
מצטרפת למשבחים
ככה מציירים כרזות תעמולה.
לעוד מישהו זה הזכיר את :
אמהות, הלחמו למען ילדיכן!
(פורסם לקראת סוף המלחמה. דמויות הילדים דומות, אותן תסרוקות, אותן לחיים תפוחות, אבל הצבעים דהויים ומתים)
אהבתיאהבתי
אגב, עכשיו שמתי לב לכך ששם המאיירת בספרה של פניה ברגשטיין – אילזה קנטור
אילזה, יה.
אהבתיאהבתי
ליאור, תודה על התגובה המחכימה. מאד מעניין.
אהבתיאהבתי
על פניו נראה שהמבוגרים שמו את הגדרות כי לפי הבנתם צריך למנוע מהילדים לדרוס את הפרחים ולהרוס את הטבע המלאכותי או לחילופין להיכנס לרפת ולהיפגע מהטבע. הילדים לעומת זאת רוצים לפרוץ את הגבולות הללו ולגעת בטבע למרות הגדר ששמו להם למכשול.
המכונית היא אכן של אבא-אמא ונועדה בשביל הילדים ולכן אין כל טעם להפריד בינה לבין הילידים.
אהבתיאהבתי
דרור,לא התעצלתי ובדקתי את הקישור לספר.. והנה המשפט האחרון:
נוסף להם נופך של נוסטלגיה לימים נאיביים יותר, לילדות" תמימה ורחוקה."
אז ככה זה היה. הגדרות מתוך נאיביות ותמימות, הימים היו נאייבים, ולכן גם ההצדקה לכל פשעי המלחמה..
אהבתיאהבתי
לציורים תמימים כל כך. כמי שגדלה בקיבוץ אני יכולה לומר לך בוודאות, שהגדרות בין הילדים הקטנים כל כך לבין הפרות הנראות מאיימות וגדולות כל כך, בהחלט עוזרים לתחושת הביטחון. אבל לפעמים כשגדלים שוכחים איך דברים נראים כשרואים אותם מגובה מטר או פחות.
במיוחד זכור לי סיוט אחד שחזר על עצמו שהמרינו (זן של כבשים, כך כינינו אותם) הזכר פורץ את הגדר במשק הילדים ומהלך חופשי בעמק שבינו לבין המגורים בקצה הקיבוץ. בררררררר.
אגב, מה עם השיר "חיפושית לי קטנטנה, אוי כמה היא מסכנה, היא כל כך רוצה לברוח, אבל אין לה אין לה כוח" הוא מופיע בספר הזה, לא? ויש שם גדר? למיטב זיכרוני, לא, אבל אולי אני ממציאה הכל, וגם החיפושית אינה לקוחה מהספר הזה.
אבל בסופו של דבר, השירים האלה נועדו לילדים בני שנתיים, הן בשל הקצב שלהם, המתאים למשך קשב של ילד בן שנתיים, והן בשל אוצר המילים שבהם. ומטרתם העיקרית היא להעשיר את השפה של הילד, לא הרבה מעבר לזה. טוב, אולי גם קצת לפקוח לו את העיניים. אבל את זה עושים כמעט כל הסיפורים.
אהבתיאהבתי
החיפושית לא בספר הזה.
ברור שיש גדרות בקיבוצים. יש הרבה דברים בקיבוצים, שלא נכנסו לעולם התמונתי של הספר הזה. הבחירה להדגיש את הגדרות ולחזור עליהם *בכל* התמונות בספר לא "מוכתבת" מהמציאות אלא מאיך שהיא נתפסת בעיני המאיירת. כך לדעתי.
את מדברת על גדרות שמעניקות תחושת בטחון, אבל שימי לב
שרוב הגורמים שמהם הגדרות מגינות הם רכים ולא מאיימים. האם צריך תחושת ביטחון מפני פרפר ופרח, כמו בתמונה הראשונה, או מפני שתילים בערוגה, כמו בתמונה השניה?
הגדר הבולטת מבחינה זו היא גדר התיל של הערוגה, שכמו שכתבתי אינה גדר פונקציונלית אלא סמלית במובהק, בגלל שהיא חוסמת מהצד הלא נכון, ומפני שאין כלל גדר היכן שהיתה צריכה להיות. אני חושב ששמתי לב לגדר הזו קודם, ואז לכל השאר.
אהבתיאהבתי
מה נאצי ב"ויהי ערב"? סיפור נפלא, מלא חמלה והבנה לעולם הילדים מול עולם המבוגרים. גדלתי עליו ועכשיו האחיינים שלי גדלים עליו ומתים עליו (הם אמנם בלונדינים, אבל מפה עד לנאצים המרחק גדול).
אהבתיאהבתי
כתבתי תגובה ארוכה ומושקעת אתמול והיא לא התפרסמה. נדמה לי שבדיוק המערכת קרסה לרגע.:-( וגם עכשיו היו בעיות.
בכל מקרה, נראה לי שיש הרבה דברים שמפריעים הרבה יותר לעיניהם הפקוחות והביקורתיות של המבוגרים מאשר לילדים תמימים. אני לא זוכרת אי פעם שמשהו הפריע לי בספר הזה כילדה.
והחיפושית? זיכרוני כנראה מתעתע בי.
ובתגובה ההיא כתבתי גם אני על ויהי ערב. פעם מישהי מהמשפחה אמרה לי שזה ספר ממש מרושע, ואני חושבת שהוא לא היה הופך לקלאסיקה אילו היה מרושע. הוא מצליח ליצור הזדהות ענקית אצל ילדים – בכל מה שנוגע לרגשות אשמה, להסבר האשמה, לסליחה, לאהבת הורים.
אהבתיאהבתי
כדאי לך לעשות קונטרול סי לפני שאת משגרת, זה קורה פה ושם.
ובוודאי שלילדים זה לא מפריע. אבל המסר עובר. לחלקם. תחשבי על זה מצויר פסטורלי באמת ותראי את ההבדל.
לא חושב שיש קשר בין קלסיות, נניח שהמילה הזו רלבנטית כאן, קחי למשל את האחים גרים.
יש באמת בספר ההוא פשיזציה כלשהי של דמות האבא.
הנשיקה שלו שהופכת לנשיקת הירח, זה קצת מיירא.
אהבתיאהבתי
הניתוח אכן מרתק אך כדאי להוסיף נקודות מבט נוספות.
ראשית, את ההפרדה המתוארת על ידי דרור בין הילדים לבין הטבע היא חלק מרכזי בין בהפרדה שהתפתחה בעידן המערבי בין האדם לבין הטבע. כפי שטוען מקס ובר, אחד התיאורטיקנים החשובים של המודרניות, בעידן הקדם מודרני בני אדם התייחסו לטבע דרך הדת, מיתוסים וסמלים. אלה שימשו מנגנונים דרכם האדם יכול היה להבין את העוצמה הבלתי נתפסת של הטבע. וייתכן כי אז אם היתה הפרדה בין האדם לטבע זו תוארה במונחים קוסמולוגיים. לעומת זאת, הרציונליזציה של הקפיטלזם כוננה את הטבע כאובייקט שיש להסתכל עליו ובעיקר לשלוט בו באופן מדעי ורציונלי. לכן, הגידור של הטבע הוא הניסיון של האדם המודרני לשלוט בטבע באמצעות טכנולוגיות שונות (כמו גידור).
שנית, הילדים בציורים אינם רק סובלים מדפורמציות שונות, אלא הם בעיקר סוג מסוים של ילדים. הם תמיד שמחים ובעיקר, הם תמיד, בהירי שיער. בספרי ילדים, בעיקר קלאסיים, קשה למצוא ילדים מזרחיים, כהיי עור וכדומה. כאן לא מדובר בדפורמציה גופנית, אלא דווקא בדפורמציה חברתית.
אהבתיאהבתי
דרור שלום
נתקלתי במאמרך במהלך תחקיר שעשיתי על המאיירת. כמה תיקונים קריטיים: היא עלתה לארץ עוד לפני השואה, ב1939
גדלה בבית אמיד ומפנק בפראג ובוינה ולמדה אמנות בבוזאר בפריס. לא היו לה שום טראומות שואתיות. את ההסבר לגדרות אביא בציטוט ישיר מפיה:
יש לי מטרה לשחזר איך הילד מגיב ולא לצייר" ציור ילדי. כמו לדוגמא בשיר על הפרפר בו חייב להיות משהו שחוסם את הילד מלרדוף, כפי שהיה נוהג באופן טבעי, אחרי הפרפר. כך כאמור נוצרה הגדר"
(ראיון עם אילזה קנטור לצורך עבודה סמינריונית באורנים, אביבה הופמן, 1995)
אתה מוזמן לבקר בתערוכה 'פינת חי' שתפתח ביולי במוזיאון פתח-תקוה לאמנות שם יוצגו איוריה המקוריים של קנטור לספר "בוא אלי פרפר נחמד"
אולי תשנה את דעתך…
אהבתיאהבתי
תודה על התיקונים, אשתדל לבקר בתערוכה.
אהבתיאהבתי
תודה
פרטים על אילזה קנטור:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%96%D7%94_%D7%A7%D7%A0%D7%98%D7%95%D7%A8
אהבתיאהבתי