שיחות בין זרים, אלו השיחות החשובות. שהרי מה בין יוחנן סימון, איש הגופים הרבועים, החומים, האטומים, היצרניים, לבין עדי נס, שמצלם נרקיסוס עדין, מהורהר, מביט בחצי-בבואתו? האמת – אין קשר, מלבד העובדה ששני האמנים תלויים בזמן אחד ובמקום אחד, חודש יוני 2001, מוזיאון תל-אביב. למרות שמן הסתם איש במוזיאון לא תכנן את השיחה הזו, הם משוחחים, מתווכחים. עדי נס צילם משהו שסימון צייר יותר מחמישים שנה קודם.

האם עדי נס ראה את הציור של סימון? ספק גדול. כך או כך, סימון ונס מייצגים סצנות של הנפה: גבר מניף גבר יותר צעיר (ילד / נער). ב"שבת בקיבוץ" (1947) הגבר של סימון מניף את הילד לשמיים. לילד הזה אין פרצוף. אצל סימון הילד צריך להתרכז כולו במצב של ההיות-מונף, ולכן סימון אינו יכול להרשות לו להיות אנושי. אצל סימון הידיים והרגליים נשאבות למעלה. אצל עדי נס: למטה, היפוך גמור. הג'סטה של ההנפה הזו שכיחה אצל סימון בשנות הארבעים, אבל ב"שבת בקיבוץ" היא דרמטית במיוחד מפני שהילד מגיע בה עד שולי הבד העליונים. עבור דמות מצוירת, היציאה-מציור שקולה לכניסה אל ציור עבור דמות חיה. כלומר – היא מוות.

המגע בגבול הבד מצביע על הזוועתיות של ההנפה הזו, על קרבתה הגדולה לביטול של המונף. סימון מצייר אנשים כמהויות אטומות-אחידות, וזה קונבנציונלי בהקשר של ציור התעמולה הסובייטי ודומיו. אבל כשהוא מצייר ילדים גם הקונבנציה לא יכולה לאחוז את הדמות. כאן היומרה נהרסת, מתמוטטת מפנים מכוח יומרתה-שלה. ילדים ללא פרצופים? עד כאן.

אבל סימון אינו הנושא כאן, אלא עדי נס. כאמור, מפתה לחשוב שהתצלום הזה הוא פרודיה רצינית מודעת על סימון (אחת הסצנות של נס אפילו מתרחשת על רקע ציור קיר של דייגים בסגנון הסימונאי). מכל מקום, ההיפוך כפול-הצירים (של הקשת שיוצר הילד ושל כיוון המבט של הילד המונף) בולט. המונף של עדי נס אינו אובייקט סגור אלא כפיל מוקטן של המניף; המניף אינו פונה אל מחוץ לציור (אל השמיים) אלא אל העולם, והמונף שותף למבט הזה. בעוד שסימון שואף להוציא את הילד מן הציור, אצל נס הילד הוא-הוא הצילום, הוא הדבר ש"מראים" לנו כאן. לכן גם אצל נס מתרחש דבר שלא יכול להתרחש אצל סימון: בתצלום אחר המניף והמונף עומדים בחצי-חיבוק, שווים לגמרי. עדי נס כאילו אומר: מיתוס של עקידה לא יכול להתקיים בין אחים. כבר בביטול של ההיררכיה המשפחתית, בבחירת הדמויות, המיתוס הפטריארכלי מתערער.

ההיפוך הזה חוזר שוב ושוב אצל עדי נס. כשהוא מצלם "סעודה אחרונה" בבסיס צבאי הוא לא רק מעתיק את ההקשר הישועי אל ההווה, הוא גם מבטל את ההיררכיה שבין ישו לתלמידיו: אצל עדי נס הנס אינו של הפיכת מים ליין, אלא דווקא של הפיכת יין למים. החייל שמוזג מים מתוך קנקן פלסטיק הופך את הנס לאחור, וכך עושה גם עדי נס עצמו: הוא מייחד את ישו לא בהוספת ההילה והדרמה (כמו, נגיד, ב"סעודה" של טינטורטו; כאן ההילה היא זר-קוצים אמיתי, שיח עלוב, שנמצא בשדה שמאחור, הנראה מבעד לחלון) או בקדושה המאוזנת והחרישית של לאונרדו, אלא דווקא ב"אִזרוח" שלו, בלי דרמה, בלי שקט מודגש, והאפקט מושג בראש ובראשונה על ידי ההשוואה של ישו לתלמידיו. למעשה, אין כאן ישו אלא רק תלמידים, ואולי מוטב לומר, אין תלמידים, רק חבורת ישועים, כולם.

את הדמוקרטיה הזו נס משיג דווקא בהקשר הכי היררכי – הצבא. אבל הישועים האלה הם גם חיילים, כלומר "קרובי משפחה" של החיילים הרומאים דווקא, וכל התצלום הופך פתאום ל"אנטי-כריסטיאנה", לנגטיב מוחלט של ההקשר הנוצרי, ולא לסתם עיבוד "עכשווי" שלו. זהו ערבוב של הצולבים והנצלב. האוצרת כותבת בקטלוג על "הרגע שבו מתגלה תבנית המיתוס בתוך המציאות", אבל אצל עדי נס הרגע הזה מכיל כמעט תמיד גם את סתירת המיתוס, את הריסתו: ישו הוא חייל. בתוך הדמות נשמע הדיאלוג בין ממשותה להריסתה.

וכך, נרקיס, בתצלום שמתייחס אולי ל"נרקיס" של קרוואג'ו, אינו רואה את בבואתו (פניו ורוב גופו המשתקפים – מחוץ לפריים, מחוץ למבטנו שלנו!); הסנה הבוער-ואינו-אוּכּל הוא מגלשה, שמשקיף עליה חלון מואר בודד ורחוק, שהוא אור החלטי ומתמיד הרבה יותר מן האור הנסי (הפלסטיק הצהוב כבר אכול לגמרי); אפרודיטה בסצנת הנשים האדוניסית היא דוגמנית בפרסומת; ואת השאול והאולימפוס של שני בניו של זאוס מחליפים פתח שרוף ופתח אטום-מסורג של מקלט, כלומר שני פתחים שמובילים לאותו האדס של בטון.

נדמה לי שלא מיתיזציה של המציאות עושה עדי נס, אלא מיתיזציה של המיתוס, שהיא הצבעה על אפשרות התקיימותו של המיתוס היום רק כסותר את עצמו, רק במופע פגום, פצוע, כמיתוס חדש שמסמן משהו אחר לגמרי מהסימון של המיתוס ה"מקורי". כפי שכתב בארת ב"המיתוס היום" (בתוך: מיתולוגיות, תרגם עדו בסוק, בבל, 1998, עמ' 265), המיתוס הזה יבסס את המיתוס המקורי (של ישו, של נרקיס, של אדוניס וכו') "כנאיוויות שמתבוננים בה": נרקיס, אדוניס, ישו, הסנה הבוער, תאומיו של זאוס – כל אלה יכולים להתקיים היום רק כמהויות זרות לעצמן. הד קלוש למיתוס המקורי נשמר בהן, כמובן, אבל במיתולוגיה של עדי נס ישו צריך ללבוש גם מדים של פונטיוס פילאטוס כדי שלא יצלבו אותו, כדי שהוא יוכל לחיות.

פורסם בסטודיו 126, אוגוסט-ספטמבר 2001, בעקבות תערוכה שהיתה במוזיאון תל אביב באביב 2001.

10 תגובות בנושא “סעודה אחרונה בבסיס (עדי נס)

  1. הישראלים המעניינים ביותר כיום. אני עוקב אחריו כבר כמה שנים. מניח שאמור להגיע משהו חדש ממנו בקרוב..

  2. לנס יש 13 שליחים וישו אחד עומד משמאל. המשקלים הם כמו אצל לאונרדו – משולשים. דווקא נראה לי שנס הוא הישו העומד ומשקיף על שליחיו. יהודה איש קריות שמופיע בכל הסעודות האחרונות גם לפני אלו של לאונרדו אינו מופיע כאן במפורש. ויש לי התחושה דווקא שכל החיילים הם יהודה איש קריות.

    צריך לשים לב לכוסות הכתומות של המיץ (ארוחה בשרית) המהוות את הדם והלחם הפזור על השולחן. עשה עבודה יפה. אגב קראתי שהתמונה הזו נמכרה ב-102 אלף דולר. לא רע לצלולוייד מפותח על נייר. דגאר לא היה מאמין מה עשו מהמחשבות שלו וטלבוט לא היה מעז לחשוב מה אפשר לעשות מהכימיה שלו.

  3. לאלעד
    אני ראיתי את "ישו" כחייל במרכז, מכוח הקונבנציה של הציור המערבי וגם כי גם בציור הזה החיייל זה יוצא דופן.
    אבל אז עולה באמת השאלה מי זה בצד.
    אין לי תשובה.

  4. אולי העניין הוא בדיוק בתוספת, בשבירה של התבנית הקשיחה של הברית החדשה: השבירה הזו מוציאה את התמונה מהאיקונוגרפיה הנוצרית אל העולם "שלנו", ובמילים אחרות מצביעה על כך שהשליחים/חיילים הללו נמצאים בכל מקום. החייל העומד מביט החוצה, מי יודע אל עוד כמה מהם.

  5. ייתכן שנס הוא האיש שעומד לו משמאל. עובר אורח המלווה את ישו (במרכז) בסעודתו האחרונה. על פי הקומפוזיציה ישו אכן במרכז. אבל אז זה פחות מעניין אם נכנס אדם נוסף לתמונה. אולי האדם הנוסף הוא כל אחד מאתנו המנסה להיות ולא להיות קרוב לישו שלו (המבט החוצה).

  6. מעניינת, ההסמלה מפורשת עד כדי פארודיה, בעיניי.
    לא כך לגבי הצילום הראשון, ללא כותרת – חושבת על התשובה הגברית לפייטה הנשית
    http://images.google.co.il/images?q=pieta&hl=iw&btnG=%D7%97%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A9+%D7%91%D7%92%D7%95%D7%92%D7%9C

    כי תנוחת הגוף הרפויה והקורבנית של הילד מאד דומה לתנוחה של ישו בזרועות אמו, אך בעוד האם מקרבת את בנה, בצילום/ציור האב מרחיק את בנו, מניף אותו כגביע, ובכלל, התנוחה הזו היא ספורטיבית, כמו בהרמת משקולות, מה שמרמז על יחסי תחרות בין האב לבין הבן.
    תודה שהבאת. מעניין מאד.

  7. עדי נס מרבה במחוות ליצירות אחרות למשל:
    דגל הדיו
    החיילים במים (יוסי בן חנן)
    הנער עם העורב (נמרוד של דנציגר)
    החיילים באוהל (קראווגו-כפות הרגליים)
    החייל שעומד על הידיים – ארלקינו של דיויד הוקני
    תמונת פיאטת החיילים שלו
    תמונת הנשים מחווה גם לצילום האמריקאי מהפגנות הסטודנטים בשנות השבעים
    חייל שישן – מות מרה של דוד

  8. היי אני עושה עבודת גמר ומשווה בין הסעודה האחרונה של עדי נס,אנדי וורהול ודה וינצי אשמח עם תוכלו לעזור לי בכמה משפטים על העיקריות שבהשוואה.
    תודההה

  9. הוא שמם של זוג אמנים ממיאמי.
    מענין לראות את המיצב שלהם המתיחס לאותו מקור ומשתמש בבובות קן (החבר החיל של ברבי).
    http://www.guerradelapaz.com/index2.html
    ההקשר המקומי מאד משמעותי למרות שהסטיה מהמקור דומה

סגור לתגובות.