נוף עם נפילת איקרוס (ודדלוס)

[נוסח חדש, אם כי לא סופי, של רשומה שפורסמה כאן לראשונה ב-2005]

שארל פול לאנדון, דדלוס ואיקרוס, 1799, שמן על בד, 54×43.5 ס"מ, המוזיאון לאמנות, אלנסון

בציורו של שארל לאנדון (1760–1826), ההכלאה אדם-ציפור פועלת בעדינות ובעוצמה: דדלוס, האב, מפריח את איקרוס, בנו, כפי שאדם מפריח יונה צחורה מבית כפות ידיו. אך ה"יונה" גדולה כל כך! במקור כותב אובידיוס: "…כַּצִּפּוֹר הַשּׁוֹלַחַת / אֶת אֶפְרוֹחָהּ הֶעָדִין לַאֲוִיר מִקִּנָּהּ הַגָּבוֹהַּ".^[1] אך לציפורים אין ידיים להפריח כך גוזלים.

באמצעי ציורי פשוט אך נפלא הציור מצליח לשכנע בניתורו המעופף של הבן: הבן קטן יותר והרבה יותר בהיר מאביו. כנפיו וגופו צחורים, בעוד שהאב שזוף יותר, כבד יותר, כנפיו כהות והוא ניצב על הגג המגדל שבנה. גם החוטים המחברים את הכנפיים לגופיהם נבדלים בצבעם – לבן מול חום. כל זה יוצר בציור הבדלי "משקל" משמעותיים. הבן פורח אל חלל ריק ובהיר, בעוד שהאב הוא כמעין המשך אנכי של המגדל. אפשר ממש לחוש את הניתור, רגע לפני המעוף. אדם­־-ציפור מפריח אדם­־-ציפור. אך על פניו של הבן נופל צל. כמה מוזר, הלא פניו אל השמש מוּעדות. "וַיִּתָּלֶה בַּאֲוִיר כִּי הִכָּה בִכְנָפָיו אֶת הָרוּחַ".

(אובידיוס, מטמורפוזות, כרך א', תרגום ש. דיקמן, מוסד ביאליק 1965, ספר שמיני, עמ' 302-304. כל הציטוטים המנוקדים בפרק זה – משם. היצירה הושלמה בשנת 8 לספירה).

Landscape with the Fall of Icarus, c.1555 (oil on canvas) by Bruegel, Pieter the Elder (c.1525-69); 73.5×112 cm; Musees Royaux des Beaux-Arts de Belgique, Brussels, Belgium

איקרוס בונה מבוך למלך כרתים, מינוס. המלך רוצה לשמור את סוד המבוך לעצמו. הבעיה היא שהאדריכל יודע את הדרך החוצה. לכן המלך רוצה למנוע ממנו את היציאה לעולם, שהרי אם האדריכל יודע, הוא עלול לגלות את דרך היציאה לאחרים. גם בנו, איקרוס, ייקבר עם אביו במבוך, מאותה סיבה. המבוך כולא את האדם בתחושת דו ממדיות, כאילו אין לעולם גובה. בציורו של לאנדון הכנפיים לא נראות מכניות אלא טבעיות, כאילו צמחו ממש מהשכמות של האב ובנו. הם עפים מן המבוך ומן האי, כלא בתוך כלא. איקרוס, בניגוד לאזהרת אביו, "עוּפָה בֵּין יָם וְחַמָּה", כלומר, לא להרטיב את הכנפיים במים ולא להגביה מדי אל השמש, איקרוס עף קרוב מדי אל השמש. מכנפיו נותרו רק נוצות שכן הדונג נמס. הוא צנח אל מותו ובסופו של דבר המרה את פי האב פעמיים – הוא מתקרב אל השמש והוא מתקרב אל המים. הסיפור מסתיים על הקרקע. הארכיטקט נחלץ ממבוך המינוטאור רק על מנת לבנות מבנה אחר, פשוט יותר אך מצמית יותר: "קֶבֶר בָּנָה לוֹ בָּאָרֶץ…".

המבט הרגיל בציור של ברויגל, בעקבות כותרתו, תופס את הציור כאילוסטרציה של נפילת איקרוס למים, רגליו מבצבצות בצד ימין של הציור, סמוך לספינה. זהו הציור היחיד שבו ברויגל התייחס למיתולוגיה הקלסית, ודווקא בגלל זה מעניין לראות עד כמה התייחסותו מרחיקה מן המקור, שהוא ה"מטמורפוזות".

כבר כאן ניכר חוסר התאמה בין הסיפור לבין הציור. שהרי, אילו היו הרגליים שבמים רגליו של איקרוס שזה עתה פגע במים, כיצד יתכן שהשמש שוקעת? הן התיאור הוא של הגבהה אל השמש, "כִּי נִכְסָף לְגָבְהֵי הָרָקִיעַ". במילים אחרות, כדי להתאים לסיפור, השמש היתה צריכה להיות מצוירת הרבה יותר גבוה. אבל לא: ברור כי חלפו שעות מאז ההעפלה המסוכנת (שמקורה "חֶדְוַת הַמָּעוּף הַנּוֹעָז") של איקרוס אל השמש, שעות שבמהלכן כבר ירד הערב. איך להסביר את ההבדל?

גם מבט מדוקדק בהעתק לא יגלה את הפרט החשוב ביותר בציור. הפרט הזה הוא קיומו של עוד מת. הוא שוכב על גבו, בשיחים, קצת שמאלה מגזע העץ השמאלי, בקו ישר קצר מעל לראש הסוס. מיהו המת הזה?

הרועה, העומד, שעון על מקלו, מבטו ממוקם בדיוק במרכז הגיאומטרי של הציור. מבטו של הרועה ו"מבטו" של המת בשיחים מצויים על אותו "קו רוחב" אופקי בציור. אך מבטו של הרועה פונה אל נקודה שמחוץ לציור עצמו. ברור כי הוא מביט במשהו שנמצא בדיוק מעל למת שבשיחים. שלוש הדמויות מופיעות אצל אובידיוס: "הַדַּיָּג… בִּמְשׁוֹתוֹ אֶת הָרֶשֶׁת", "הָרוֹעֶה הַנִּשְׁעָן עַל מַקֵּל", "הָאִכָּר עַל מַחְרֶשֶׁת". אצל אובידיוס הם סבורים כי בשמַים יש אלים שפרשׂו כנפיים כציפורים. אך ברור כי ברויגל לא מצייר בני אדם המביטים בהתפעלות באלים. כוונתו אחרת לגמרי. דווקא היצמדותו של ברויגל לדמויות של אובידיוס מדגישה את ההבדלים.

במה מביט הרועה? בנוסח אחר של אותו הציור מצוי הדבר שהרועה רואה: אדם מכונף בשמַים. השמש, בנוסח השני, עומדת גבוה יותר ברקיע, ו"מתאימה" לסיפור. יש המפקפקים, כנראה בצדק, באותנטיות של גרסה זאת. היא נראית בדיוק כניסיון לתקן את הגרסה ה"סוטה מהמקור" שלפנינו. אבל האינטואיציה של הנוסח השני של הציור קולעת לקושי אותנטי בציור ומנסה לפענחו.

הרועה מביט למעלה, אבל בסמוך לו חורש האיכר את השדה, ומבטו מכוון למטה במופגן. גם הדייג בימין אינו מרים ראשו מהמים. בניגוד גמור ל"מטמורפוזות", שם הדייג, הרועה והאיכר מביטים למעלה בהשתוממות, ברויגל מצייר תמונה שונה לגמרי של התייחסות להתגלות של מעוף אנשי הציפור. הוא מעמת בציור הזה שני זמנים: זמן העבודה החקלאית המחזורית והזמן המיתולוגי החד־פעמי, ולמרבה ההפתעה הזמן השגרתי, המחזורי, מביס את הזמן הפלאי. הם מצייתים לפתגם הפלֶמי "אין החריש נעצר כשאדם נפטר". אפילו לא כשאדם-ציפור נפטר.

נשוב אל המת שבשיחים. עצם קיומו שם מוזר. בציור על מות איקרוס, מת נוסף גונב את ההצגה. לא ממש גונב, מפני שהוא מוצפן. אבל הוא שָם.

מת "נוסף"? אבל האם לא יתכן כי דווקא המת שבשיחים הוא איקרוס? תשובה חיובית לשאלה זו תפתור את בעיית מיקום השמש: איקרוס לא פוגע "ברגע זה" במים: הוא נפל כבר לפני שעות, ולא אל המים – אלא אל השיחים. הרועה שעבר על פני המת (איקרוס) בשיחים מרים ראשו כמשחזר את מסלול הנפילה. הקו האנכי הגיאומטרי המחבר אותם קורא לחיבור כזה. הרועה מרים ראש אל הנקודה בשמים שממנה נפל איקרוס אל השיחים, נאמר, לפני שעה, והוא אינו מבחין בדדלוס הנופל אחריו לים, זמן מה אחריו.

דדלוס נופל עכשיו למים בעקבות בנו. בניגוד למתואר אצל אובידיוס, דדלוס לא קובר את איקרוס, מפני שהוא מת כמותו. הרגליים המבצבצות מן הים הן של האב, לא של הבן. האם נפל אף הוא מחמת המסת הדונג? ברור שלא, השמש כבר שוקעת. אם כן, האין מתבקשת המסקנה כי האב לא נפל כמו בנו, אלא הפיל עצמו למים כשחזר מן הרקיע לחפש את בנו והבחין בו נופל מגובה רב ומתרסק אל השיחים? אובידיוס מתאר את איקרוס נופל "אֶל תְּכֵלֶת הַיָּם". על פי הצעתי, ברויגל נותן את תפקיד הטובע לדדלוס. נפילת הבן גררה את נפילת האב. ניסיון ההצלה שכשל מביא את המציל להשמיד את עצמו. לא לפתוח קריירה שנייה במקום אחר. לכן ראש המת שבשיחים "משלים" את רגלי הטבוע, סמלית, ביחד הם מהווים מת שלם אחד. בנחיתתם אל האדמה הם נכנעים להסדרי הקיטוע והכליאה של המבוך; הם חוזרים אל עולם המבוך, הפעם לתמיד. ציורו של ברויגל בעצמו הוא ציור מבוכי, חידתי, מטריד, מקוטע, מוסתר. הוא ציור שהפואטיקה שלו מכריעה לצד המבוך, גם כשהיא פוזלת לצד השמים.

האם ייתכן אדם-ציפור בעולמנו המבוכי? ונניח שאיקרוס לא היה מתקרב אל השמש. הוא ואביו היו נוחתים באחד האיים – סָמוס, דֶלוֹס או פָּרוֹס, הנזכרים אצל אובידיוס. מישהו היה רואה אותם נוחתים. אולי הדייג, האיכר או הרועה. מישהו היה מבין מה טמון בהמצאה הזאת, כנפיים לאדם. כמה יכול צבא לצאת נשכר מצבא חיילים שיצוידו במתקן תעופה כזה, למשל. ואין ספק, מישהו היה רוצה לקחת את הכנפיים האלה לעצמו. והוא היה רוצה שדדלוס יסביר לו איך בונים כנפיים כאלה. אבל שיסביר רק לו. כן; לא היתה ברירה אלא לכלוא את דדלוס. אותו ואת בנו.

 

*

בצד ימין, מפרש שרוח נפחה בו "נוגע" בלשון אדמה.

האיכר מפנה כף רגל אל אדמה ההופכת למורד מדרגות.

במרחק, נראות בקושי, אחת מגביהה למעלה ואחת מנמיכה, דואות שתי ציפורים.

28.11.2016 [נוסח מקורי: 2005. ההערות למטה משנת 2005 מתייחסות לנוסח המקורי]