התדירות המוזרה של השימוש בכינוי "אחי" בישראל (עם מקבילת החיבּוּב "אח שלי") יכול לנבוע מאחת משתי סיבות: או ששוררת במדינתנו אחווה מתפרצת ולבבית לאין שיעור, או שהכינוי "אחי" מסתיר משהו. לאור ההיסטוריה התרבותית המעניינת של אחים במיתולוגיה העברית (קין והבל, יעקב ועשו, יצחק וישמעאל וכו'), וסתם לאור המציאוּת, סביר יותר שהאפשרות השניה היא הנכונה, וכך, המילה "אחי" נתפסת פתאום לא כברכה לבבית אלא דווקא כאיוּם, איום הנגזר מהצירוף "מלחמת אחים" ומזכיר אותו. כלומר, ה"אחי" הוא האחי ממלחמת האחים, והשימוש התכוף-מדי בו דומה לשירי ה"מַצַב-רוח-טוב, מַצַב-רוח-טוב, מַצַ-מַצַ-מַצַ-מַצַ-מַצַב-רוח טוב" המושרים בהיסטריה אקורדיונית בארועים שבהם ברור לגמרי כי רוח נכאים היא אפשרות קרובה הרבה יותר.

חשבתי על זה היום, כששמעתי ברדיו גרסה מחודשת של השיר שמילותיו "היֵה לי חבר, היֵה לי אח". לראשונה שמתי לב למהלך המעניין למדי שמבצע הדובר, המבקש חברות ואחווה מזולתו. הוא שר, מבקש: "היֵה לי חבר, היֵה לי אח, הושט לי יד בעת צרה" ומיד – מיד! – עובר לאיום המרומז: "אני אחיך – אל תשכח". בקשתו מהזולת להיות אחיו אינה באמת בקשה, אלא איוּם; הוא מניח מראש שבקשתו נתקבלה, ופונה אל אדם זר מכוח הנחה זו: תן לי.

 

 

אנדראה דל סארטו, סיפורי יוסף, 1520 בערך, פלאצו פיטי, פירנצה

19 תגובות בנושא “אחי

  1. חסרה לי חמלה בכתיבה הזו. וכך נזכרתי בשורות נפלאות מקצה קולמוסך שנחרתו על הטבולה ראסה שלי ועדיין מהדהדות הדהודים. לפני שהן נמחקות הנה הן:

    ל"דת" האמנותית הזאת אין מִצוות, אין דוֹגמה. אבל יש לה הלך רוח: מן המפגש של הכובד והחסד נובטת החמלה. החמלה היא בדיוק מה שמתרחש כאשר ההכרה מכילה את הכובד ואת החסד בבת אחת ומבינה אותם כאחדוּת בלתי נמנעת.

  2. זה בורשטיין כתב השורות האלו?
    איפה כתב?
    אפשר לשאול למה התכוון המשורר בשורות האלה?
    🙂

  3. דרור, סתכל על הכותרת למעלה בראש העמוד של הדפדגן.
    "מתחת לשולחן -אחי"
    מה תחליף חדש ל – נראה אותך גבר בוא נצא החוצה?
    מוצלח יצא. אני משמרת.
    יאללה מתחת לשולחן אחי.

  4. bona dei! )ואין הכוונה לבונה די!(
    יתברך שמו מן העולם ועד העולם שיש רגשות אחרים. לכל זמן ועת לכל חפץ.
    "אחדות בלתי נמענת" של פירודים
    להתאים רגש לעניין? אה, כן. תערוכת אמנות זה יפה כובד וחסד, אבל איזה כובד -דיגניטי – יש כבר לכאלה שאומרים אחי. אין להם טיפת כובד הם לא ראויים לחמלה.

  5. גם להרגשתי יש בשיר הנאה למדי הזה של יורם טהרלב מידה של תובענות, אלמנט של סחטנות ריגשית. אם כי אפשר אולי לומר על אותה תובענות שהכוונה היא להציג את החברות כערך, כמצווה חילונית.
    יחד עם זה יש בשיר הזה הגיג מתקבל על הדעת למדי, שעל פיו חברים זה המקסימום שיכול אדם להשאיר אחריו (אני אוהב אנשים שחיים בתחושה כזאת, וקטונתי).
    ואפשר גם לומר על השיר הזה שהוא הגילגול המדינת-ישראלי של "שיר הרעות" הפלמ"חניקי של חיים גורי ("אהבה מקודשת בדם…" ).
    אבל ה"אחי" הסלנגי הוא להרגשתי לגמרי חיובי, עלאכיפאק, אי אפשר להגיד עליו שום דבר רע, ומי ש(כמוני)מתקשה להתבטא כך יכול רק לקונן על מר עצירותו.

  6. להוסיף למה ששפי אמר – גם לי זה הזכיר את שיר הרעות, במיוחד את –
    "הרעות נשאנוך בלי מילים
    אפורה עקשנית ו*שותקת*"
    הדגש שניתן בשיר של גורי לשתיקה, כי אין צורך לדברר את מה שמובן מאליו. דווקא כשהאחדות והאחידות מוטלים בספק, עוברים למוד ה-ריש גלי.

    האם אני טועה כשאני קובעת שהשימוש התדיר ב'אחי'
    הוא תרגום ל brother הנפוץ אצל האפרואמריקאים,
    שמבטא איזו לכידות אתנית, כמעט קונספירטיבית באופייה?

    ועדיין לא הזכירו את 'בלדה לחובש' של דן אלמגור –
    עם ה'אחי' המפורש בסיום, 'אחי'בני המשפחה הלוחמת שהקשרים בה הם קשרי דם:

    "ניצלנו, הם באים", ייבב אז הפצוע
    אך לא שמע מילה מן החובש
    "אחי, אחי שלי", ייבב אז הפצוע
    מעבר לנהר הגומא מרשרש.

    אחי, אחי שלי
    אחי, אחי שלי
    אחי…

  7. אבל נראה לי שזה בדיוק ההבדל, שהקהילתיות השחורה היא משהו קיים, וזו הישראלית – לא.
    אני לא אומר כמובן שום דבר על כל פעם שמישהו אומר "אחי". בוודאי שלפעמים זה אמיתי. אבל בכל זאת יש לי הרגשה של משהו מוגזם ומאולץ במקרים רבים. כאילו היד קלה מדי על הדק האחי.

  8. סלח לי מר בורשטיין אבל איזו קהילתיות שחורה קיימת? על מה אתה מדבר? אתה יודע כמה שחורים נרצחים בידי שחורים? אתה יודע שרוב הנרצחים ורוב הרוצחים הם שחורים, רוב האונס של נשים שחורות נעשה בידי שחורים, רוב מעשי השוד וכו'?
    אל מה אתה בדיוק מדבר?
    עם קצת רומנטיקה של שחורים באמריקה תביא לנו גאולה?
    מתחת לשולחן אחי, רק תסתכל.

  9. גם אם כל מה שאתה אומר הוא נכון (מוטב שתביא נתונים במקום להפגיז שאלות רטוריות), זה עדיין לא שולל את הקהילתיות שאני מדבר עליה, שנובעת ממעמדם כמיעוט בארה"ב הלבנה, מה שלא קיים כאן – הדבר העיקרי המלכד את הישראלים הוא תחושת המיעוט הנרדף המזויפת, בניגוד לזו של הכושים, ביחס לפלסטינים.

  10. שום דבר לא שולל את מה שאמרת.
    יש עוד הרבה הבדלים לדוגמא רוב השחורים שאומרים אחי הם שחורים בעוד רוב הישראלים שאומרים אחי הם לא שחורים.
    אז מה?
    תארת את הסוציולוגיה של הביטוי אחי, בלי להזכיר כמובן חלילה מי משתמש בו. תרשה לי להניח שעמי איילון לא משתמש בביטוי כשהוא מנגב חומוס עם אהוד ברק, או שותה אספרסו עם אהרון ברק. יש לי תחושה מוזרה שאפילו אתה לא משתמש בביטוי מסיבות סוציולוגיות דווקא, לא בגלל איזו בעיית חיברות.
    אז יפה – בבואת ביטוי אחד הספיקה לך כדי לחשוף את כל הזיוף הישראלי – לא כולל כמובן את השליכטה שאתה חי בה.
    להזכירך – בביטוי הזה חשפת את כל המבנים העמוקים של האלימות הישראלית לדורותיה ולשכבותיה והכל באחי –
    והשחורים – או(=חיווי התפעלות) לא. שם הכל אותנטי. הקופים אותנטיים לחלוטין, לא? שם האחי הוא משהו נשגב. ולראיה הרי הם לא מזוייפים השחורים…
    עכשיו רק חסר מאמר על ההיפ הופ ובאך – אז כשאתה כותב על ההיפהופ תזכור – בלי שאלות רטוריות – כמה שחורים נרצחו עם/בגלל המוזיקה הזו כדי שלבנים חביבים יוכלו להתענג על המוזיקה ולהלל את שבחי האותנטיות השחורה. הסטיל לייף הוא לבן, עם דיון מלומד שיצא הרגע מלב אירופה הצרפתית, תלוי על קירות גלריה.

    נתונים? באמת, אינטלקטואל מלומד כמוך יכול למצוא אותם לבד בעשר דקות שוטטות באינטרנט.

    להפגיז? לא. לא אני. אני משנקין לא משתמש במלים כאלה. לא יפה.

  11. יש לך נטיה ברורה לנסח בהגזמה מחדש דברים שאני אומר כדי לא להפריע למתפרצת שלך.
    ואת הנתונים אני עדיין מצפה לקבל ממך. אל
    תבקש ממני להצדיק את הטיעון שלך.

  12. לגבי הנתונים זה לא ממש טיעון, מקסימום טענה. ובאמת לא ביקשתי ממך להצדיק אותה.
    לגבי הנטיות הברורות שלי – אתה ממש לא מפריע למתפרצת שלי. אדרבא והפך.
    לגבי הענין עצמו – מה אמרת חוץ מזה שיש לי נטיות לניסוחים מוגזמים של טענותיך?מה זה ניסוח מחדש מוגזם? (מה זה בכלל? סוג של סטיה חדשה – "מנסח בהגזמה דברים שבורשטיין אמר"? אני אוסיף את זה לאוסף הסטיות שלי ברשותך)

  13. עבורי ה"אחי" וה"גבר" זו הדרה מפורשת של נשים.
    אנחנו זכינו עכשיו ל"נשמה" מאותו בית מדרש לשוני. תודה רבה, תביא כסף.

  14. את יומי המר תמתיקי, אחותי כלה.
    ובגדי כלולות תתני לי, אחותי כלה.
    בשערך אני אקלע כוכב רחוק וקר.
    בשערך אני אקלע כוכב רחוק וקר.
    (נסים אלוני)

    ואת המחמאה "נשמה" אומרים גם לגברים, גברים לגברים (אשריי שזכיתי בה פה ושם).

  15. אני לא מבין – מה הקשר בין הרשימה על האמנות לנושא של הקטע הזה? יש עוד רגשות בעולם חוץ מחמלה, ברוך השם. צריך להתאים את הרגש לעניין, אתה לא חושב?

    לראק – זה מרשימה של קטלוג לתערוכה, שאפשר למצוא באתר כאן תחת הקטגוריה "רשימות על אמנות".

סגור לתגובות.