בציור-הקיר "אל תגעי בי" של פְרא אנג'ליקו (מנזר סן מרקו, פירנצה, 1440-1) יוצאת מרים המגדלית מתוך פתח חצוב במערה אל ישו שעומד בתוך גן. ישו, שאוחז מעדר על כתפו, נתפס בטעות על-ידי האישה כגנן. סצנת יסוד זו מתוך הברית החדשה מתארת את התגלותו של ישו למרים; "הואיל וחשבה שהוא שומר הגן" (יוחנן, כ' 15), שואלת מרים את הזר היכן קבור ישו. אבל ישו מתגלה לה ומייד אומר "אל תגעי בי, כי עדיין לא עליתי אל האב". אנו מבינים כי מרים רצתה לחבק את ישו או לאחוז בו, אך הוא נרתע, בהיותו בחזקת מי שכבר מת אבל עדיין לא השלים את מסלול יציאתו מכבלי המוות הארציים. הוא מהות בלתי מוגדרת, עומד בתוך הצללים שבין היש לאַיִן. אדם חי אינו יכול לגעת בו, מכיוון שאינו יכול כלל לתפוס מהי המשמעות של להיות מת שאינו מת, מת שטרם חזר לחיים.
לפני פרא אנג'ליקו ולאחריו התמודדו עם הסצנה הזו ציירים כמו ג'וטו, דוצ'ו, טיציאן, הולבּיין, קורג'ו וקלוד לורן. אלונסו קאנו, הצייר שנודע בכינויו "מיקלאנג'לו הספרדי", אף צייר בשנת 1640 את המפגש כשישו נוגע בפועל במצחה של מרים. בחלק מן הציורים נוסף מעדר הגננים של ישו כאטריבוט, אבל למעט הפרסקו של פרא אנג'ליקו, אף אחד מן הציורים המוכרים לי אינו מצליח לתפוס את השניוּת המתוחה של הקבר והגן. רובם מתעלמים מן הקבר לחלוטין וחלקם מאזכרים את קיומו של הגן בכמה צמחים. פרא אנג'ליקו בולט מכולם בכך שהוא בחר לצייר את המעמד הזה לצד קבר ובתוך גן, בעקבות זיהויו המוטעה של ישו כ"שומר הגן". המערה שמרים כורעת לצידה היא קברו של ישו, ובסמוך לו מתרחשת ההתגלות. קבר וגן הם התפאורה של ההתגלות, אלא שכאן מתרחש היפוך – המת, ישו, בא מן הגן ודווקא החיה, מרים, מגיעה מתוך הקבר.
ובאמת, הגן הוא המקום בעיר שבו היש והאַין, החי והמת, יכולים לשהות זה לצד זה מבלי לגעת זה בזה, כלומר, מבלי להרוס זה את זה. כל אחד מוותר מעט על מהותו לטובת האחר: החיים מעניקים למוות את תחומם בתוך הגן, המוות פוער את לועו אל החיים ממרחק מה, מאחור. מפגש זה נובט פעמים רבות בגלל הדממה וההפוגה שהגן מאפשר. הדממה מזמנת את האינסופי וההפוגה מפוגגת את המציאות, כפי שעושה זאת המוזיקה לפעמים. גן הוא המקום שבו החי יכול, לצד ידיעת מותו הפעור עליו כפתח המערה בגבּה של מרים, להסב מבטו מן הלוע המאיים ולראות גם דבר המצוי מעבר לקבר. בציור שלפניכם, דבר זה הוא ההתגלות.
התגלותו של ישו למרים מתרחשת בין הגן והקבר. היא נובעת מעצם עמידתו של ישו לנגד מרים, כשומר של גן אל מול קברו שלו. הקבר אינו יכול לגעת בגן, אבל הוא יכול "לשוחח" אתו. "אל תגעי בי", אומר ישו. לא מגע מתרחש אבל מתרחש דיבור – הוא מדבר אליה והיא מדברת אליו, כלומר, בכל זאת מתרחש מעין מגע. אבל לא רק ישו דובר אל מרים, גם מקומו (הגן? הקבר?) דובר אל מקומה (הקבר? הגן?) מבלי לגעת בו. לא רק ישו, גם הגן עצמו אומר לקבר: "אל תיגע בי", ופרא אנג'ליקו חוצה את הציור לשני מקומות באופן ברור. כאשר הגן "אומר" לקבר: "אל תיגע בי", הרי בכך כבר מתרחש איזה מגע, דיבור, דיאלוג. דיאלוג שעצם מהותו היא האמירה: נא לא לגעת, נא לא להתערבב. גן, אם כן, אינו מתעלם מן הקבר ואינו מוחק אותו . להפך, הוא מעורר את קיומו על מנת לשַכֵּך אותו.
כל גן עומד במרחק כלשהו מגן עדן, כציטוט מול מקור, והגן של פרא אנג'ליקו אינו יוצא דופן. כל שהות בגן יכולה לעורר את השהות בגן עדן, ואדריכלי הגנים הגדולים של המערב הבינו זאת היטב, הן בתפיסה הכוללת של הגן והן בפרטים שהם בבחינת ציטוט של הטקסט המקראי בספר בראשית. כך, למשל, הומרה נוכחות האל המתהלך בגן במקדשים מסוגים שונים (מקדשי פילוסופיה, מקדשי אפולו, מקדשי אהבה), או מבנים המסמנים איזה ציר כלפי מעלה. קלוד לורן, שהשפיע מאוד על תפיסת עיצוב הגן האנגלי, צייר מקדש כזה למשל ב"נוף עם קורבן לאפולו" (1663). אלמנטים אחרים של גן העדן, כמו העץ האסור, הנחש (מפֵר הסדר שבגן) הזכרי והנקבי, המים – כל אלה מתגלגלים שוב ושוב אל גנים מודרניים בצורות שונות, ומספרים את הסיפור הקדום בלשונות חדשות.
אבל נדמה שהאלמנט העיקש ביותר, החוזר ביותר, הוא זה שצייר פרא אנג'ליקו, והוא נוכחות המוות לצד הגן, אל מול הגן: זהו השער הנעול של הגן המגן על עץ החיים, "להט החרב המתהפכת" הנועלת את הגן, ולמעשה מוחקת אותו כליל. עם היציאה של אדם וחווה מגן עדן מתרחש רצח הבל. אנו מביטים שוב בפרסקו שלנו, ומבינים פתאום כי פתח המערה אינו פתח היציאה אל תוך הגן, אלא פתח היציאה ממנו והלאה. לפתע מתחוור, כי גיבור הסיפור אינו בהכרח ישו, אלא מרים, שה"אל תגעי בי" של ישו משלח אותה אל מחוץ לגן בעוד רגע, ובמילים אחרות, משלח אותה אל גורלו של כל בן-תמותה שלא נועד, כמו ישו, לשוב מן המתים.
* * * * * * * * *
אני יושב בגן-מאיר ומדפדף ב"ספר הגנים" (פיידון, 2000). 500 גנים מרהיבים יש בספר הזה, ואף לא אחד מהם מישראל. סביר, שגם אילו היו בספר 5,000 גנים, היתה מדינת ישראל נותרת ללא ייצוג. נשען על הספר הגדול, אני מרים את הראש ומביט בגן. הפרט הבולט בגן התל-אביבי, ובגן הישראלי בכלל, הוא קהל היעד שלו, מְבצעי הגן. אפשר להכליל ולומר, שהנמען של הגן התל-אביבי מצוי באחת משתי קבוצות: קשישים וילדים, בעיקר ילדים קטנים. כל מי שביקר, אפילו חטופות, בגנים הפריזאיים למשל, יודע כי הם גדושים תמיד במאות צעירים, לצד בני גילים אחרים. אבל הגן התל-אביבי אינו מתפקד כמקום כזה. זמן-הגן נתפס בישראל כזמן מבוזבז, ולכן רק מי שעִתותיו בידו בלית ברירה (ילדים וקשישים), מוצא בגן את מקומו. הגן התל-אביבי אינו מקום של שהות, התבוננות ומחשבה, אלא של שעשוע, או של בטלה.
ליחס המזלזל של התרבות הישראלית כלפי הגן יש ביטויים גלויים לעין: תכנון אקראי ורשלני או העדר כל תכנון, הזנחה שיטתית, צחנת גללי הכלבים המתלווה לגן דרך קבע, בבחינת נחרת בוז של נמעני הגן התל-אביבי (הנשמעת גם בשדרה התל-אביבית, הגן-רחוב) כלפי המקום: פסולת-מקום, המיועדת לפסולת כלבים ולא יותר. איני הולך לגן, הישראלי כמו אומר, אני מוליך אליו את כלבּי, מתלווה אליו בעל כורחי.
אבל מדוע היחס הזה אל הגן? ייתכנו כמה תשובות. אחת מהן, נראה לי, טמונה בגן התל-אביבי עצמו, בנאום שהוא נושא אל נמעניו הבאים אליו, או הנמנעים מלבוא. כאמור, הגן עשוי להיות מקום שבו הקבר יכול להיות נוכח אך מרוחק, רמוּז בלבד. הגן, כל גן, הוא רמז למה שקדם לעיר שהוא נטוע בתוכה, ולכן גם רמז למה שהעיר עשויה להפוך. הגן הוא העבָר של העיר, ולכן המוטיב הקבוע של החורבה הנסתרת למחצה שבגן האירופי היא כה חשובה, כתמונת מראה מוקטנת של המקום האחר (העיר) בזמן משוער אחר (עבר או עתיד רחוקים). החורבה בגן היא ציטוט מעודן של "החרב המתהפכת", של עץ החיים הסגור-עקור. הגן התל-אביבי פגום בדיוק בנקודה זו: הוא אינו טורח להצניע את חורבותיו – הוא מציג אותן לראווה; הוא אינו טורח להצניע את שעריו הנעולים – הוא נועל אותם ברעש רב; החורבה בו אינה סמל מבודד ויוצא דופן, אלא עצם המהות המתפשטת על שטח הגן כולו.
לכן, הכניסה לגן התל-אביבי היא לרוב כניסה אל גן נעול. היא כניסה, מתוך העיר, אל גן שהעיר אינה ניצבת לצִדו, מרומזת, אלא אל גן שמהות העיר הרסה אל תוכו מזמן. בתל-אביב, העיר שולחת אל תוכו של הגן אצבעות ארוכות, שורטת בציפורני-עיר לא גזוזות ומלאות טינופת. כתובות גראפיטי, שלטי אזהרה לבעלי הכלבים, גדרות הפרדה רבות כל-כך (אפילו הבריכה הקטנה בגן-מאיר מוקפת גדרות ברזל), עפר רב ומרושל (איזה הבדל בתפיסת העפר של הגן התל-אביבי והגן ה"יבש" היפני), עזובה. ואולי יותר מכל: מימדיו הזעירים, הקמצניים, של הגן התל-אביבי, אינן מאפשרים לשגות באשליות – העיר אמנם ויתרה כאן בלית ברירה על שיירי מזון, והיא תשמח, בהזדמנות הראשונה, לזלול אותם בחזרה.
גן-מאיר, לאחר עיצובו מחדש ושיפוצו לאחרונה, הוא ניסיון ראוי להערכה להחלץ מן הנורמה של הגן התל-אביבי, אבל דווקא על רקע ההצלחה היחסית של הפרויקט, בולט ההקשר המקומי, שמתוכו לא הצליח הגן להחלץ. מגדל השמירה המוזר שבתוכו, מחראות הכלבים, חשיפוּתו המלאה של שטח הגן, העדר כל פינת מסתור, או שביל צדדי, מערה (grotto) קרירה-ירקרקת, מפל מים שנשמע יותר משהוא נראה, דלת נסתרת שבדחיפה קלה תיפתח אל מחסן ישן… הבתים המקיפים את גן-מאיר בטבעת-עיר הדוקה. השוו זאת להתגלות העיר הפתאומית מתוך גני הווילה מדיצ'י ברומא, בקצה גרם המדרגות ההוא… אם יש דבר שאותו הגן התל-אביבי דוחה מכל וכל, הרי זו ההפתעה. הנכנס לגן התל-אביבי נותר זהה לעצמו בצאתו ממנו. דבר לא התרחש בו.
יותר מכל, בולט בהעדרו בגן-מאיר, כמו ביתר הגנים התל-אביביים, המקדש (בגלגוליו השונים). ליתר דיוק, לא רק שהמקדש בגן זה נעדר, אלא הוא מתהפך אל שלילתו הפרוֹדית המוחלטת. במקום הציר האנכי העולה שהמקדש מציב, מציע גן-מאיר ציר אנכי יורד. המקדש בגן הזה הומר בהיפוך סימטרי: מִקלט תת-קרקעי, התשליל הצורני והרוחני של המקדש. מקלט בגן? הרי הגן הוא "מקלט" במלוא מובן המילה. מקלט בגן? הרי לכם מהות הגן הישראלי בשתי מילים.
רעַב-העיר נוכח מאוד בגן התל-אביבי. הגן התל-אביבי אינו מייצר דימוי שמתחרה בדימוי של תל-אביב, אלא מהווה סל-אשפה של הדימוי העירוני של תל-אביב, מעין בור-ספיגה אימאז'י, שלתוכו מתנקזים שיירי הדימוי, פיסות-פיסות. הכניסה אל הגן הזה היא גם, מייד, יציאה ממנו, אל העיר. נְדמה לעצמנו את גנו של פרא אנג'ליקו בתל-אביב: ישו ומרים האומללים שוכבים, מכורבלים בסחבות, על ספסלי העץ המתפוררים, לאחר שהעיר, באטימותה, השליכה אותם אל "מחוצה לה" כביכול, לצידם כוס קל-קר ובתוכה כמה מטבעות; פתח המערה אינו ניצב עוד ללא ניע אל מול הגן, אלא מסתער עליו מדי יום במלתעות אבן רבועות-סרגליות, נוגס בו, נושף אל תוכו צל והבל.
גני בובולי, פירנצה
מתחת לשולחן 
המאמר הזה מאד גדוש, מודה שקריאה אחת לא הספיקה לי ועוד אשוב לזה מן הסתם. בינתיים – שתי הערות קטנות –
בציור הפרסקו המעניין שהבאת בפתיח, ישו השלם הוא סכום חלקיו של הגן שבציור – שמלתו אינה עשויה בד, אלא חומר אחר, שתכונתו היא הסדקות ולא קריעה. צבע השמלה זהה לצבע הקבר, ואם זה לא מספיק – כנף השמלה מתחת לידו השמאלית של ישו, זווית העיקול, מועתקת לצורת פתח המערה, כדי שגם אחרון הספקנים יקלוט שזה לא מקרי. מקל המעדר שישו אוחז – מופיע בציור פעמיים נוספות, פעם בגזע הדקל המרכזי ופעמים נוספות רבות בגדר. הפצעים שברגליו של ישו מתגלגלים להיות פרחים. ישו הוא הגן והקבר בו זמנית, הגן והקבר הם ישו, בדיאלקטיקה של מוות וחיים.
מרים איננה משתתפת במשחק הזה – היא אאוטסיידרית. הצבעים, המרקמים, הצורות הם שלה ושלה בלבד. היא חדפעמית, ישו שב ומתגלגל.
בעניין תרבות הגנים התלאביבית –
אני חושבת שאתה מחפש את הגנים במקום הלא נכון. יש לנו גנים, ויש בהם מקדש ועוד איך. קוראים לגנים האלה בתי הקברות של חללי צה"ל, שהרי החיילים הקבורים בגנים מטופחים אלו הם 'פרחים', ובמותם הם 'נקטפים' מאיתנו. כל משפחה מטפחת לה מקדש מעט בקבר ובסביבתו.הטיפוח האינטנסיבי להם זוכים בתי קברות אלו מאשרים שוב את הסולם ההיררכי הנוקשה של סדר היום הישראלי – אסתטיקה נתפסת כמותרות, אלא אם כן היא פונקציונלית. האדרת הגן היא האדרת הקבורים בו.
אהבתיאהבתי
ההבחנות שלך לגבי ישו נראות לי, למעט עניין ההיסדקות, זה פשוט הטיח בסן מרקו שקצת נסדק, לא חלק מהציור. אבל באמת יש משהו בבגד שלו שמהדהד את המערה, זה נכון.
בעניין בתי הקברות הצבאיים, גם בעניין זה אפשרית השוואה בין הארץ לאירופה. בארץ תמיד זה נראה כסוג של בית חרושת. כאילו גם במותם לא משחררים את החיילים מהצבא.
הרשימה באמת קצת ארוכה אולי בשביל האינטרנט.
אהבתיאהבתי
לא מאמינה באמונות טפלות מהסוג 'ארוך מדי בשביל האינטרנט'. לא התכוונתי כלל להעביר ביקורת על אורך הטקסט, רק ציינתי שהוא גדוש רעיונות רבים ויקח לי זמן לעכל את כולו. אדרבא. אני בעד טקסטים ארוכים.
אהבתיאהבתי
האזנתי קודם לקטעים של קית' ג'ארט ששיבצת בתכנית שלך ב"קול המוזיקה". יופי יופי.
כואב לי שהחמצתי את הקונצ'רטו לפסנתר מס' 27 של מוצרט שהשמעת לפני כן, בייחוד כי אין לי את זה בבית וזאת היתה הזדמנות להקליט. אפשר עוד פעם? 🙂
אהבתיאהבתי
תודה. הקונצ'רטו ודאי יחזור מתישהוא, אבל זה יכול לקחת זמן מה עד שהוא ייכנס. אם זה דחוף לך אתה יכול לפנות גם לתוכנית לבקשתכם בעריכת דניאלה גלס: http://kolhamusica.iba.org.il/.
אהבתיאהבתי
שלום דרור, אני קוראת באתרך מזה כמה חודשים.
הצוהר ליצירות אומנות שלא הכרתי שפתחת בפניי, מעשיר אותי ומרתק.
כסטודנטית לתולדות האומנות, אני מנכסת למאגר ידיעותי – את העושר שבכתיבתך. דרכך הישירה והתיאורית לדבר על ציור -נהדרת וישירה ועמוקה ופוקחת לב ועין.
תודה!
אהבתיאהבתי
תודה.
אולי יעניין אותך לראות את התערוכה בגלריה 33
http://www.gallery33.co.il
שנסגרת ביום חמישי הקרוב
דווקא מתוך הזווית של "תולדות האמנות"
אהבתיאהבתי
מעטים הם הגנים הציבוריים הטובים – דווקא משום שהם צריכים למלא כל כך הרבה ציפיות, וגן מאיר הוא דווקא מהיותר מוצלחים שבהם – גם בסטנדרטים אירופאיים.
זה קצת לא נכון להשוות בין גנים שפעם היו גנים פרטיים של ארמונות, וגם היום הם סגורים מאחורי חומה ויש לשלם כדי להיכנס אליהם, כמו גני הבובולי, ובין גנים שנולדו כגנים ציבוריים, שהם פתוחים לכל אדם, ושתחזוקתם מתקיימת מהתקציב העירוני.
אהבתיאהבתי
נכון, אני מסכים. הכוונה לא היתה לעשות השוואה בין א' לב' אלא בין רוחו של א' לרוחו של ב'. כלומר, נראה לי שאפשר היה לעשות הרבה יותר גם במגבלות האוביקטיביות.
כתבתי שגן מאיר הוא יחסית מוצלח, אבל דווקא כדוגמה מוצלחת יחסית בולט מה שלא מוצלח בו, עדיין.
הלוואי שהיה בתל אביב גן כמו בובולי. הייתי משלם בשביל להיכנס, הייתי עושה מנוי אפילו.
אהבתיאהבתי
כבר נסגרת?
אוי. כל כך חבל.
תערוכה ענקית. אוהבת במיוחד את התמונות של אופלפלד וקופרמינץ. באמת שני אמנים ענקיים שקשה להגיע אליהם. הראשון מין שקט מופתי, השני מין שקט מענג, מין הר געש מתחת למים שקטים, מעורר וויברציות כשמתסכלים פעם ועוד פעם. וגם הטקסט והאוצרות בתבונה ובטוב טעם.
מחכה לתערוכה הבאה!
אהבתיאהבתי
יש עוד יומיים שלמים.
אגב: למאיר אפלפלד מתוכננות שתי תערוכות בחודשים הקרובים, אחת בתל אביב ואחת בירושלים.
אהבתיאהבתי
איפה התערוכות של אפלפלד? טוב, איפה בתל אביב. ירושלים לא בראש שלי עכשיו.
ומה עם קופרמינץ? איפה אפשר לראות את העבודות שלו בתערוכה ולא ברשת?
אהבתיאהבתי
בתל אביב היא תהיה באותה גלריה, גלריה 33. בנובמבר.
בירושלים בגלריה ארטספייס.
את יורם קופרמינץ אפשר לשאול דרך האתר שלו.
אהבתיאהבתי
אתה צודק בכל אופן בכך שבסופו של דבר למרות ריבוי של שצ"פים (וכך גם קוראים להם) יש לנו מעט גנים טובים. ובכלל מעטים הגנים שבתשלום למרות שישנם הגנים הלאומיים שהם בתשלום. אני יכול לחשוב על שלושה גנים באמת יפים בארץ שאני מכיר גן השושנים בירושלים (אני מקווה – כבר המון שנים שלא הייתי שם), גן הנדיב ליד זכרון, והגנים הבאהאיים בחיפה (ושמעתי שגם אלה ביפו יפים)בתל אביב תמיד אהבתי את גן אמסטרדם – ועדיין אני מאוד אוהב את גן מאיר.
בקשר לגן מאיר הפספוס הגדול לדעתי היא הפרגולה – אותו מקדש שאתה מדבר עליו. היתה פרגולה יפה של עץ ואבן שהתפרקה עם השנים, הפרגולה המתכתית שבנו במקומה גסה ומכוערת.
אהבתיאהבתי
הייתי מוסיף לזה גם חלקים מקמפוס גבעת רם, אפילו שפורמלית אינם מוגדרים כגן. במיוחד בתקופת חופשת הסמסטר, כלומר בחודש פברואר.
אהבתיאהבתי
הייתי בתערוכה היום. לקחתי את הבת שלי איתי.
המגע הקרוב ליצירות השמן קטנות הפורמט רק מעצים את תחושת האינטימיות מחד והפליאה על תהליך הבריאה והיצירה שנגלה לעין המתבונן.
האיכויות הרגשיות, התיאוריות וכול מילה אחרת שאני לא מוצא תכרגע של ריטה נטרובה, ישראל הירשברג והאומנים האחרים היו חזקות ומיוחדות לי מאד.
היצירה שריגשה אותי יותר מכול, ועמדתי מולה עם תחושת ד'זה וו – מעידן ועידנים היתה דווקא היצירה שאינה מופיעה בקטלוג, של פסל ראש אשה הנראה בלתי גמור עם חיוך" כמו" מחוק" או חצי נברא על שולחן שהוא עצמו "מקושט" בשיירי צבע וחימר, תיעוד של אומן יצירת אומנות אחרת…השיח הזה והמשמעויות המקופלות זו בזו יחד עם הקומפוזיצה והצבעוניות – הגישו לי כמו אני ואה לנגד עיני יצירה חסרת גיל, קלסיקה חסרת גיל ויחד עם זאת
כל כך מוכרת. לו יכולתי היית מנכסת לי את היצירה הזו מייד (כן, רכושנית שכמוני) שכחתי את שמה של היוצרת? האם זוהי גם כן יצירה של ריטה נטרובה?
היכן ניתן לקרוא אודות האומנית הנפלאה הזאת ולראות עוד מיצירותיה?
התערוכה היתה פנינה אוצרותית וחוויה ויזואלית ולירית – נפלא!
אולי ראוי שיתנו יותר במה למשוררים וסופרים לאצור תערוכות אומנות, שזירת היכולות הללו אילו באילו -אכן מביאה את המתבונן לחווייה אדירה.
תודה!
אהבתיאהבתי
תודה. הייתי שם היום, אבל לא ראיתי מישהי עם ילדה, כנראה שבאתי מאוחר יותר.
התגובה שלך מאוד משמחת.
הראש הוא ציור של ריטה נטרובה גם. גם בראשי חלפו מחשבות הרכש. גם אני לא יכול להרשות לעצמי.
יש קישור בצד ימין של האתר תחת הכותרת "החוצה" לאתר של ריטה. זה אתר די בסיסי ובעתיד ישופר, אבל יש שם רפרודוקציות, כולל הראש הזה, שבאמת מבצע לנגד העיניים את הפיכת החומר לרוח, בקלילות ובחן גדולים.
אהבתיאהבתי
אילולא, רכשתי בתחילת השנה יצירה שבה חשקתי זה כמה שנים (עבודה של רועי קופר, במתוך התערוכה שלו שנקראה no escape of the past)
http://nogagallery.co.il/artists/kuper.html
ואילולא לא היית מובטלת כרגע, אין לי ספק שהייתי רוכשת את היצירה המדהימה הזו, by hook and by cook. שבעבותות קסם הטביעה בי טביעת נפש בלתי ניתנת להסרה…
היא לא כל כך כך יקרה…:-) למען האמת, רציתי להישאר מולה עוד ועוד, אבל איכשהוא החלל של התערוכה והסמיכות של התמונה לגבר נעים ההליכות שישב במשרד ועשה את עבודתו, מנעו ממני להשתאות יותר, מה חבל…
תמהני, אם אני יכולה לשלוח לך גוף עבודות של אומן הונגרי שהגעתי אליו בדרך לא דרך ושאת עבודותיו אני מוצאת מעניינות ועמוקות?כדי שתחווה דעתך עליהן? הוא לא הציג בארץ מעולם. והטיפול האיקונולוגי והדרך בה הוא חוקר מאד מעניינים ו…יפים ו…אין לי מילים …
אהבתיאהבתי
בשמחה. שלחי לי בבקשה את האימייל שלך דרך ה"כתבו אלי".
אהבתיאהבתי
שלום דרור
חזרתי מפריז שם מוצגת כעת תערוכה של פרא אנג'ליקו ובני דורו ובית ספרו, והגעתי למאמר שלך דרך החיפוש אחר חומר נוסף עליו. יצירה זו אמנם לא היתה בתערוכה, אך תודה על המאמר והמבט המתבונן לפרטי הפרטים, אשר עוזר לי בניסיון לעכל את מה שראיתי.
בעניין זה – וגם בעניין הגנים, איפה אנחנו ואיפה אירופה. התור בכניסה לתערוכה חייב לקנות כרטיסי כניסה מראש, וגרם לנו לצפות בעבודות – אשר חלקן ממש קטנות – בדוחק נורא. אז זה לא נוח – אבל זו גם הוכחה למקום ולמידת החשיבות בחיי התרבות של המקום ההוא – ומולו להוותנו – במקום שלנו. אז מה לך מחפש גנים בת"א?
אהבתיאהבתי