דן פגיס, "אבא", נכתב בשנות ה-80'

פורסם ב"הארץ ספרים", 28.6.06.

מחר (29.6) ימלאו עשרים שנה לפטירתו של דן פגיס. ספרי השירה שכתב אזלו. למזלנו שרדה מהדורת "כל השירים" משנת 1991 (עורכים: חנן חבר וט' כרמי). אירוני ביותר הוא שהספר הבודד היחיד של פגיס שזמין היום לקורא בחנות רגילה הוא ספר הילדים שלו, "הביצה שהתחפשה".

בחרתי לכתוב כמה מילים על קטעי הפרוזה המסיימים את "כל השירים", פרקים שכותרתם "אבא". הרבה דברים שהוסתרו או נרמזו בלבד ברבים משיריו של פגיס הופכים לגלויים יותר כאן, ומה שמעניין יותר – לקומיים. איני זוכר צחוק בשירה של פגיס. והפרוזה שלו לפעמים מאוד מצחיקה.

יש להקדים מילה על חייו של פגיס, שאין מילה אחרת להגדירם מאשר "מצמררים". הוא נולד בבוקובינה ב-1930. כשהיה בן ארבע היגר אביו לארץ ישראל. סמוך לאחר מכן נפטרה אמו. הוא נותר אצל משפחתו, ואביו נשאר בארץ ישראל. ואז פרצה מלחמת העולם השניה. את רובה עבר פגיס, נער בן 11-14, במחנה כפיה. ב-1946 עלה לארץ ונפגש עם אביו, אותו לא ראה שתים עשרה שנים. אביו לא בא לאסוף אותו מן הנמל – שהה בקולנוע באותו הזמן.
סיפור החיים הזה עומד ברקע "אבא". הנה, בפרק הראשון, מספר פגיס איך נסע לחו"ל, ומעגלת המוצרים הפטורים ממכס במטוס קנה בקבוק ליקר לאביו. הוא חוזר לארץ. אשתו, עדה, שאמורה לבוא לאסוף אותו משדה התעופה, נעדרת – מסתבר שטעתה ביום. אבל בטלפון היא מספרת לו שאביו נפטר אתמול.

מה שקורה כאן הוא היפוך של הביוגרפיה. תמצית החיים מופיעה פתאום בבת אחת, אבל בהיפוך תפקידים מחריד. בעבר הילד נשאר בחו"ל, האבא נסע לישראל, והילד כמעט מת. בהווה ובסיפור – הילד נוסע לחו"ל, האבא נשאר בישראל, והאבא מת באמת. כלומר, הטיול הזה, עם התענוג הקטן של הדיוטי-פרי, מתברר פתאום כ"משחק" או "תיאטרון" של החיים: כל אחד חוזר למקומו בשנות המלחמה, משחק את "תפקידו": הבן חוזר לאירופה, האב – לתל אביב. אבל הסוף, הסוף משתנה. הוא הופך להיות היפוך שהוא כמעט נקמת גורל (מיותר לומר שהנקמה הזו פוגעת באב ובבן גם יחד). הבן "אמור" היה למות בשואה; הוא שב לאירופה; לא רק שהוא לא מת, הגורל מניח לו "לשרוד שנית" בעוד אביו מת. בקבוק הברנדי נשבר.

באותו סיפור אומר פגיס משפט אגבי על בנו: "יוני, שתמיד יש לו אסימון, מטלפן מלוד הביתה". אבל חִשבו על המשפט הזה כרומז על אדם אחר, שלא היה לו, כביכול, אסימון להתקשר, או לבוא. באסימון הזה טמון כל הכאב של פגיס, כל ההאשמה, האכזבה, חוסר האונים, ועוד רגשות שאין להם שֵם. בדומה, בסיפור אחר, מוצא פגיס ערימה ענקית של חשבונות טלפון ישנים – כולם שולמו ונפרעו – היפוך מחניק לשתיקה של אביו, לפני ואחרי פגישתם המחודשת.

בקטע האחרון של "אבא", "הסוף כעתיד", כותב פגיס: "בעוד שבע שנים, בשנה העשירית למותך, אבא, בשעה צלולה לחודש אב תל אביבי, נשב זה מול זה על המרפסת הקטנה". ואז הוא מספר לו, לרוח הרפאים שלעתיד, איך יקרא לה מתוך שיר (שירו של פול ואלרי "בית הקברות ליד הים", Le cimetière marin). ואז הוא ממשיך וכותב: "רוח ורוח נגדית יתערבו לעינינו, יקימו מערבולת קטנה של משחק". כשקוראים היום את המשפט הזה בסיפור הוא נטען אימה. שהרי המילים "בעוד שבע שנים" נכתבו ב-1985, והן צופות סצנה שבה הבּן החי ישוחח עם האב המת בשנת 1992. והנה, בשנת 1992 היה גם דן פגיס בעולם האמת זה כבר שש שנים. המילים "רוח ורוח נגדית יתערבו לעינינו" נקראות פתאום כהגשמה, אולי כנבואה: לא חי ישוחח עם מת, אלא שני מתים ישוחחו זה עם זה, שתי רוחות יפגשו. בפעם הראשונה, פגישה מלאה, התמזגות ראשונה, שלמה, מזעזעת, של רוח ברוח, שהן אחת ואין ביניהן כל חציצה.

השיר של ואלרי ותרגומים שלו נמצאים באינטרנט. אני מזמין את הקוראים לקרוא אותו מחר עבור דן פגיס ואביו.