23.7.07
הקול אשר נשמע פתאום בשקט של חצי הלילה רוצה להיות שִׁירָה, לְהִתָּפֵס מיד, גָּדֵל, להצטלל בלי רעשֵׁי הכישלון המצפים לו, כבר אוחזים בו, מרסנים ומהסים אותו, מספיק כבר, שְׁתוֹק –
מיטת הקומתיים. בקומה העליונה נשימה קצובה; בקומה התחתונה – מלמולים, כַּר-חֲלוֹם
חֲסַר צוּרָה, רוֹחֵשׁ בְּלִי-שֵׁם, לוחש סמוך לַפֶּה, ללא מילים, רוצה לומר, הולם ומתדפק, פְּתח את הַפֶּה, הַנָּע את מיתרי הקול, סַע, קוּם –
משקה אֲדָנִית ריקה במים שהיו קרים אתמול בבוקר. צְמח, חוֹל יָבֵשׁ.
24.7.07
המיטה העליונה סתורה, ריקה, במיטה התחתונה צעקות הילד, לא-לא-לא-לא, גַּשׁ אליו, המתן לו עד שיירדם, בבוקר לא יזכּור את חֲלוֹמוֹ, זְכוֹר את חֲלוֹמוֹ. הולך בבית, מחפש את הילדה, האדם הראשון על הירח, מוצא אותה בשירותים, בָּאוֹר, יְשֵׁנָה בישיבה, אוחזת בנייר לבן.
יָצָאתָ מהבית, חָזַרְתָּ, היכן התמונה שהייתה מעל לפסנתר (בתמונה: פסנתר ותמונת פסנתר מעל לפסנתר), היכן הפסנתר
נ' הוא אדם-זאב. בני האדם הסובבים אותו אינם מעירים לו על כך מפני הפחד, הזאבים אינם מעירים לו על כך מתוך הערצה ומתוך התקווה שביום מן הימים, כשיושלם חינוכו ויהפוך לאדם לכל דבר, יזכור אותם ויחלץ אותם ממצבם. בינתיים צדים הזאבים את בני האדם.
בסתיו היה אבא נתקף בתשוקה העונתית שלו. בבת אחת, כמו נכנע לצו עליון, היה קם מכיסאו, רומז לי באצבע, ניגש ללבוש את הסוודר הירוק כהה. מתחת לעננים ראשונים, ענני-ניסיון שהפריח החורף לאחור כצעיף של גולש-סקי הנמתח בעודו גולש במדרון הקפוא, היינו נוסעים בקו 24 או 25 לחנות מכשירי הכתיבה הגדולה שליד האוניברסיטה של סטוקהולם. פניו של אבי היו לובשים סבר רציני כשהיה מתייצב מול מדף העפרונות המכאניים. בין אצבע ואגודל היה אוחז בעיפרון, מנענע את החוד מול שמש הלילה, רושם באוויר את הסיסמה. בחוץ כבר נערם השלג, עובדי החנות השליכו נייר וציוד משרדי אל התנור.
ולפעמים הַזָּר היה נמצא שָׁם כבר כשהתעורר מִשְּׁנַת הלילה, כמו שיר שהזדמזם שָׁם כל הלילה ועתה, מִשֶּׁפָּקַחְתָּ עין, אתה שומע את סופו.
מתחת לשולחן 