29.7.07


היינו יוצאים מקו 5 המקורר יתר-על-המידה – "מתים אפשר להוביל כאן, הלא זה מקרר על גלגלים", אמרה אישה אחת שתפסה שני כיסאות ומחתה זיעה בממחטה שחורה ממצחה המיוזע – מוכּים לרגע קל וכמעט לא מורגש בפרגול האוויר החם שזרם בין שני בנייני הדיזנגוף סנטר, רגלינו נוגעות לא-נוגעות במדרכה, וכבר נבלעים בתוך הבניין, אל מיזוג אוויר אחר, חלש יותר. אבי היה מושיט את ידו והייתי מוסר לו את כובעי, והוא היה טומן את כובע המצחייה בכובע הקש רחב השוליים. היינו מעפילים במעברים המשופעים, נצמדים לקירות המטויחים זהב, עולים במדרגות הנעות וחוצים בלי להבחין בכך את הכביש בגובה רב, מוצאים את עצמנו בצדו השני של הקומפלקס הסבוך, יורדים בשיפוע רק כדי למצוא את עצמנו, בסופו, שלוש קומות גבוה יותר, נכנסים לחנות צנועה, כוך צדדי המוכר שרוכי נעליים ומשכפל מפתחות כמעט בחינם רק כדי לצאת מן העבר השני אל מתחמי מזון מהיר וחנויות לנוסעים לארצות רחוקות. שם היינו נעצרים תמיד ליד מדף ספרי המסעות, ואבי היה מעלעל במפות של ערים כקיוטו ובייג'ינג, בעוד אני לומד משפטים בסיסיים משׂיחונים מיניאטוריים שהוצבו על המדפים התחתונים, מתכנן לִפנות אל אבי בפורטוגזית באוטובוס, כשנשוב הביתה, שוכח תמיד את המשפט כבר כשעברתי לשיחון הבא, צרפתית, קרואטית. これ航空便でお願いします. קורה קוקובין דה אונגאישימאס, הייתי משנן שוב ושוב, אך לשווא. מעל ראשי, על המפה, היה אבי פוסע ברחובות קיוטו, מברך במנוד ראש ובקידות עמוקות את מכריו הרבים.

אחרי שעה ארוכה היינו יוצאים, מותשים מן המסע, ומחפשים מקום לנוח. היינו עוברים בחנויות הספרים הגדולות, ואבי היה מביט בספרים, אך לא נוגע בהם. מעולם לא קנה ספר בחנויות הספרים הגדולות. הייתי פוסע בסנדלי הטיילים שאבי היה קונה לי כמעט מדי קיץ, מביט באצבעות רגליי שנראו חדשות וגדולות יותר פתאום מעבר לקצה רצועת הסנדל. היינו פוסעים כבר אל עבר היציאה, נכונים כבר לצאת אל חום הרחוב, אלא שתמיד היה אבי מושך אותי ברגע האחרון אל חנות שנגלתה לו פתאום כביכול, כאילו שכח דבר מה. כך מצאנו את עצמנו באחת הפעמים בחנות כלי הנגינה הענקית. בקומת הקרקע ישבו נערים בזקנים דלילים ובעיניים עמומות ופרטו על גיטרות חשמליות, מפריחים קטעי סולו שבקצותיהם רטטו, כביכול, קונצרט הרוק וקהל האלפים המשולהב. עלינו לקומה השנייה. שם נגלה לעיני מחסן הפסנתרים. הלכנו הלוך והעמק אל תוך אולם שגודלו כמגרש כדורסל, שסופו לא היה נראה לעין, שכן בכל פעם שהגענו אל מה שהיה נראה כסופו היינו עוקפים פסנתר אחד ומגלים חדר נוסף, חדר גדול ובו פסנתר כנף אחד – "גרמני", היה אבי מציין ספק ביובש ספק בחרדת קודש – או קטן מאוד ובו, בערימות, אלו על גבי אלו, פסנתרים ישנים שכוכבים אדומים או פטישים-ומַגָלים הוטבעו על חזיתותיהם. היה זה באחד החדרים הצדדיים הללו של המחסן שבו גיליתי את העובדה שלא דובר עליה במשפחתנו מעולם, מסיבות שאז לא הצלחתי להבין, והיא שאבי היה פסנתרן שהמיר את מקצועו. עומד סמוך ל"בֶּרְגֶר-קוּפֶּרְמִינץ" אוסטרי משנת 1897, מביט כביכול אל החלון הפתוח הנשקף על רחוב המלך ג'ורג', היה אבי מנגן, ביד אחת, כביכול בהיסח הדעת ותוך כדי הליכה כמעט, מבלי להביט בקלידים, חלקי פרלודים ופוּגוֹת או סונטות של סקרלטי. לא אחת נרדמתי שם, נשען אל הפסנתר, מתעורר לקול מכונת האספרסו ולריח קרואסון השוקולד שעמד והמתין לי בצלחתו הלבנה שאצבעותיו של אבי נחו לצידה.