ראיתי את אתמול את "ארץ קשוחה" של האחים כהן. את לא ארץ לזקנים, הספר של מקארתי, לא קראתי עדיין. התגובה הראשונית אחרי צפיה בסרט היתה של תדהמה, מפני שהוא הולך כל כך נגד הציפייה של "טובים ורעים במרדף אחרי הכסף", שהרושם הוא גדול. אחר כך השתררה מועקה, שנובעת מהחיתוך המפתיע של הסוף, שמזכיר את החיתוך לשחור של "עירום" של מייק לי, ולא רק מבחינה צורנית, חיתוך שזורק אלייך את השחור הזה כמו עשן שחור סמיך שמישהו נושף לך לתוך הריאות.
אבל אחר כך חשבתי קצת אחרת על הסרט, כי נזכרתי במאמר ישן של ג'ון ברגר על פרנסיס בייקון (בספרו about looking). במאמר ההוא טען ברגר שבייקון, לצד היותו אמן מוכשר ומיומן מאוד, מציע תמונת עולם שבה אפסות-הדעת (mindlessness) והקריסה המוחלטת של האדם היא העיקרון היחיד. אצל בייקון הדמויות המעוותות הן הקצנה של מצב אנושי בעייתי, של ריקנות, אבל הצייר אינו מנסה לבחון אותו, לחשוב עליו, לתקן אותו, אלא פשוט מקבל אותו בצורתו המוקצנת ביותר, שוב ושוב ושוב. בייקון, טוען ברגר, קרוב לוולט דיסני, ולא לסמואל בקט למשל, כפי שנוטים לטעון. בקט כותב מחשבה על ריקנות ועל דרדור של בני אדם ושל אנושיות. בייקון לא חושב, הוא קובע שוב ושוב עובדה – הרע מכל כבר קרה.
חשבתי שגם סרטם של האחים כהן קרוב למעשה לסרט של וולט דיסני, ואפילו יותר מאשר הציורים של בייקון. מפני שזה סרט, והממד העלילתי (שאין בציורי בייקון) מדגיש את מה שברגר טען. כי הרי מה הסרט הזה אם לא סרט מיקי מאוס או דונלד או הציפור השחורה הזו ששכחתי את שמה – למבוגרים, שבה כולם יורים בכולם ומפוצצים את כולם, אבל ממשיכים לסחוב עוד ועוד, מתקנים את עצמם ומתחדשים, והכל במרדף אחרי מזוודה של כסף? אמנם ב"ארץ קשוחה" אין דמויות של עכבר וברווז, אבל האם הן רחוקות מזה כל כך? האין הסרט מציג דיסנילנד רצחנית? (הערה מאוחרת: ואולי בגלל זה זכה באוסקרים?)
הרוצח הפסיכופת הוא רוצח פסיכופת וזהו; הצייד-חייל הוא צייד-חייל, המחסל העירוני הוא מחסל עירוני. הרגע היחיד שבו הקרטוניות (האפקטיבית מאוד!) של הדמויות האלו נשברת היא במונולוג המסיים של טומי לי גו'נס. זהו כמעט הרגע היחיד בסרט שבו בוקע משהו אנושי מבעד ל"סרט המצויר" שבו הכסף המוכתם בדם הוא הסמל הברור ל"חוק" של הקיום. כולם קונים ומוכרים בסרט הזה – מחולצה (הן "הטוב" והן "הרע" קונים חולצה בכסף מוכתם בדם, והאנלוגיה ביניהם ברורה), ועד טיפול רפואי ועד את החיים עצמם. אבל ברגע שבוקעת האנושיות הזו (סיפור החלום של השריף) הסרט נחתך ומופסק.
כן, זה סרט חזק, והוא עשוי מצוין. אבל כך גם ציוריו של בייקון. בסופו של דבר, זה סרט מקומם. לא מפני שהוא משקר: הוא לא, אלא מפני שהוא לא אומר את כל האמת.
והנה שתי דוגמות להשוואה:
האחים כהן (הטריילר של הסרט) >>>
וולט דיסני >>>
ותיקון מאוחר של ג'ון ברגר ביחס לבייקון (תודה לעומר מיכאליס): >>>
מתחת לשולחן 
של ההערה על בקט – לפני כמה שבועות היתה ביקורת במוסף ספרים על ספרו האחרון של מקארתי, The Road, שזכה בפוליצר בשנה שעברה, ושם נעשתה השוואה מעניינת, ויותר הולמת לדעתי, בינו לבין בקט.
אהבתיאהבתי
נדמה לי שפיספסת את הסרט, ובכל מקרה, אני לא מסכים עם רוב קביעותיך.
ראשית, הדמות של טומי לי ג'ונס היא היא הקוטב האנושי של הסרט – בכל פעם שהוא מופיע על המסך, כל מילה שהוא הוגה, בטון העצוב-אירוני הזה שלו, היא נתז של אנושיות על הקור שמסביב. הסצינה האחרונה (שעדיין לא מפוענחת אצלי עד הסוף) אין עניינה אנושיות, אלא הפניית מבט אל העבר והיחסים המורכבים שלו עם ההווה (יחסי האב-בן הם מטונימיים).
עוד עניין חשוב מאד: כבר במחצית הסרט אתה פתאום קולט שמזוודת הכסף כאן היא לא העיקר, רק תירוץ למשהו אחר. הנרדף (שמחזיק במזוודה) אורב לרודף (הפסיכופת) כדי לחסלו, גם אחרי שהפקיד את הכסף במקום אחר; והרודף מחסל את אשת הנרדף גם אחרי שכל העניין הסתיים.
לא כסף, כי אם אובססיה עיוורת, זעם גולמי שמצטבר במרחבים הסחופים האלה, ומתנקז אל מטרות אקראיות.
הרוצח הפסיכופת הוא לא "סתם" רוצח פסיכופת. הוא חצי רוח רפאים, אד מתנדף (שרותם לעזרתו גז דחוס). דרכו אתה מתוודע אל הסתמיות של הרוע. ואכן, האנלוגיות הרבות בינו לבין הנרדף דווקא חותרות תחת הדיכוטומיה דמות טובה/דמות רעה של דיסני.
יותר מכל, הסרט גרם לי לחשוב על התנועה של היחיד במרחב ובזמן (כל הזמן הדמויות אפופות בשריקה חרישית של רוחות). כיצד חללים ומשכים ענקיים מדי, מגמדים מדי, הופכים אנשים לחיות טרף. לא סתם הכלבים שנרצחים ביריות הם רוטווילר. דווקא רוטויילר.
אהבתיאהבתי
קודם כל משום ששכחת שגם הצייד מגלה אנושיות – הרי הכל מתחיל מזה שהוא חוזר לאתר משום שהוא לא מצליח להירדם בלילה בגלל שהשאיר אדם גוסס בלי מים. וגם הדמות של אשתו היא דמות אנושית מאוד ואפילו פוגשת את מותה בגבורה יחסית.
והמזוודה עם הכסף איננה רק תירוץ לדעתי משום שהסרט הוא על הריקנות הערכית הנוצרת כתוצאה מכך שהכסף ומה שהוא יכול לקנות הם הערך היחיד. ולדעתי הוא כל כך מטריד משום שדווקא הרוצח איננו רודף בצע סתם – אלא פסיכופת במובן הזה שהרצח עצמו הופך אצלו למטרה.
אהבתיאהבתי
יש עוד קטעים שבהם בוקע משהו אנושי בסרט של האחים כהן, בעיקר בדיאלוגים של הגיבור עם אשתו. שבהם נראה שהוא הופך להיות מודע ל"מיקי-מאוסיות" של מצבו.
אבל השאלה שלא ענית עליה בטקסט (או שלא הבנתי אותו..) היא מהי האמת שהסרט מגלה רק בחלקה? ומדוע זה מקומם אותך?
אהבתיאהבתי
אני מסכים ששכחתי את האפיזודה עם המים בהתחלה, ואולי עוד אחת שלא הזכרתם והיא ההתנגדות של האישה להטלת המטבע. אבל אלו רגעים כל כך חריגים בסרט, שדווקא מדגישים את הכלל, את החוק. וכאן אני לא מסכים שהמזוודה עם הכסף יוצאת מהתמונה. היא הכוח המניע, ורואים את זה ב"שליחים" או ה"נציגים" הקטנים שלה, המטבעות בכיסו של שיגור, והשטרות השונים שמחליפים ידיים כל הזמן.
אולי ההשוואה מוגזמת, ולמעשה בטוח שהיא מוגזמת. אבל אני חושב שהיא לא לגמרי מופרכת. נכון שהרוצח השכיר הוא מין "רוח רפאים", וזה גם נאמר בסרט, אבל זה לא מפחית את המכאניות של פעולתו, את חד הממדיות שלה. כמו הרובוטים שגילם שוורצנגר. הוא פשוט מתקדם ומתקדם ומתקדם.
לגבי השריף, מצד אחד יש משהו במלנכוליה שלו שהוא באמת אחר, אבל גם זו קצת קלישאה של "Vשוטר שראה הכול והוא עומד לפני פרישה". לא לגמרי, נכון. אבל אם אני שואל את עצמי למה הוא פועל, ובעצם נמנע מפעולה, התשובה היחידה היא "כי הוא שוטר".
האמת החלקית היא האמת על האלימות, המטפורה של צייד, של טורפים מסוגים שונים שמתנהלים במרחב. מסיבה זו הסרט משכנע יותר כאלגוריה פוליטית, ואפילו אלגוריה על יחסים בינלאומיים, יותר מאשר סיפור על אנשים. כך לדעתי.
אהבתיאהבתי
גם הפוסט וגם התגובות.
תודה.
אהבתיאהבתי
דרור,
אתה צודק אם אתה רואה את הסרט כסוג של מערבון מודרני. אבל, לפחות לדעתי, הסרט של האחים כהן, כמו רוב סרטיהם אינו מתיחס במישרים לעולם, אלא דרך מתווכו המוכר ביותר – הקולנוע ברטון פינק הוא סרט מפורש על הוליווד. אבל קח לדוגמא גם את פארגו, המקביל הארקטי של לא ארץ לזקנים', שהוא פארודיה עצובה על סרטי טרנטינו – סרט מדמם ללא פסקול שיעשה את האלימות למבדרת ומשעשעת (גם 'לא ארץ לזקנים' חסר מוסיקה, ונראה לנו מוזר – הדמויות פועלות ללא מוסיקה שתלווה אותן).
'לא ארץ לזקנים" הוא סרט על סרטי מתח, או יותר נכון לומר – סרט על האופן שבו סרטים הוליוודיים מבנים את תפישת המציאות שלנו –דמויות הסרט והצופים. הדוגמה הבולטת היא מותו של לואלין מוס, שנורה על ידי כנופיה מקסיקנית, וזה אינו מוות מקרי. הכנופיה המקסיקנית מופיעה לאורך כל הסרט, אבל אנו כצופים ומוס כדמות בסרט מדחיקים את קיומה כיוון שסרט מתח בא על פתרונו בעימות בין הדמויות המרכזיות. דוגמא נוספת היא לואלין מוס החוזר להשקות את הצמא, שלא יתכן שנשאר בחיים – אלא אם אתה חי בסרט.
וייתכן כמובן שכל זה אינו אלא אפולוגיטיקה מיותרת, והאחים כהן ממשיכים את מורשת וולט דיסני.
אהבתיאהבתי
קראתי את דבריכם, ואני חש כאילו ראיתי סרט אחר לחלוטין. העניין העיקרי בסרט, לטעמי, אינה אלימות או כסף או כל דבר אחר שהזכרתם, אלא קיומו של גורל בלתי נמנע (שמגולם כאן בדמותו של שיגור). בדיוק בשל כך שיגור לא מבין למה אנשים אומרים לו ש"הוא לא חייב לעשות זאת", ובדיוק משום כך שיגור מחליט על הטלת מטבע ומבקש דווקא מה"קורבן" להמר על איזה צד הוא יפול; שהרי אם כל מה שעשו בחייהם הוביל אותם למפגש הזה (כולל ההחלטה על הצד) היכן יש לו לשיגור אפשרות לבחור? הסרט, בכל רגע נתון, עוסק בבחירה, ביכולת לבחור ובקיומו של הגורל. כל היתר אינם חלק ממהות הסרט אלא משמשים לו רק כתפאורה!
אהבתיאהבתי
רק הערה קטנה – בניגוד לכל המיתות האחרות שנראות או מוזכרות בבירור, את המוות של האישה לא רואים ובכלל לא ברור שהיא מתה (למעשה הרמז היחיד הוא ששיגור מסתכל לעצמו על הנעלים. בשביל מה? אולי כדי לראות שלא דרך בדם).
בכלופן – האישה שמסרבת לבחור במוות או חיים שרירותיים לא בהכרח מתה את אותו מוות שרירותי.
אז האם היא מתה באמת? תטילו מטבע בעצמכם…
אהבתיאהבתי
הסרט לדעתי עוסק בשני מישורים שנפגשים ונפרדים לחילופין: המוסר והגורל.
ראשית, כל נקודת שבר בסרט מופיע אחרי שמישהו עשה ניסיון לעשות מעשה של טוּב אלטרואיסטי: בראשונה, כפי שיודן ציין, הגיבור מתגלה רק בגלל שהוא חזר מיוזמתו ומתוך רחמיו להביא מים לגוסס. בשניה, מקום המחבוא של הגיבור במקסיקו מתגלה, והוא נרצח, רק בגלל שאשתו התעקשה לקחת איתה את אמה המעצבנת (וזו מגלה הכל למקסיקאי בשדה התעופה). כך שמעשים טובים לחלוטין, שזוהרים על רקע האגואיזם הכללי ורדיפת הבצע, מניעים את העלילה במורד התהומות שלה, עד להתרסקות.
מנגד יש את מישור הגורל, שמיוצג, כפי שאמר עומר יפה, ע"י שיגור הבלתי נלאה. הוא פסיכי, כלומר הוא אינו רע, אלא פשוט עיוור, לא מבדיל בין טוב לרע, ונותן לעצמו להתגלגל במורד חייו, ולדרוס כל אחד שנמצא במקרה (פשוט במקרה) בדרכו.
מה שמטריד אותנו בסרט הזה הוא שהמישור של שיגור בסופו של דבר לוקח את הכסף. הגורל הורג את המוסר.
הסרט ניצל (בחוכמה רבה) מלהיות בדיחה מקאברית בכך שבסופו נגלה לנו שיש גורל אף שגדול משיגור, כי הנה הוא נפצע בתאונה – סתם כך. אם כי זה לא ממש מעודד אותנו, ולא משקיט את אי הנוחות שאנחנו מרגישים ביציאה מהאולם: היינו כמובן מעדיפים שיהיה לא גורל, אלא סדר מוסרי הגדול יותר משיגור.
אהבתיאהבתי
תומר- הגיבור היה מתגלה גם אילולא חזר. אתה שוכח את מכשיר האיתור הקטן שהיה במזודה. הגורל לא עושה הנחות גם לצדיקים?
אהבתיאהבתי
את צודקת.
אם כך המצב הוא כזה: לו לא היה חוזר להביא מים, היה נתפס וזה היה בסדר והגיוני: לקחת כסף שלא שלך, הכנסת עצמך לסכנה. גם מבחינת הגורל הכל היה מתקדם על פי סדר ברור. אבל מכיוון שרצה לעשות טוב, חבל לנו שהוא נענש. כלומר לו הוא לא היה מנסה להביא מים לגוסס, מישורי המוסר והגורל היו מלוכדים מלכתחילה, ומביאים את הגיבור אל סופו הטרגי, ואת הסרט אל סופו המהיר. הניסיון של הגיבור לעשות טוב הפריד בין המישורים ההלו, האריך את הסרט, אבל לא היה מסוגל, בעולם של האחים כהן, גם לחלץ אותו מגורלו הטרגי. בעולם של האחים כהן הגורל לא עושה הנחות לצדיקים, וזה מה שמטריד אותנו. כי אנחנו מקווים (גם אני מקווה) שבעולם שלנו זה לא ככה. נראה לך?
אהבתיאהבתי
1. האם על הסלפסטיק של דיסני היית מעז לאמר "חזק"? סביר להניח שלא. מפני שההבדל בין שני הדברים הוא בהשפעתם על הצופה: דיסני גורם לנו לצחוק ולתחושה משוחררת בגוף. האחים כהן יוצרים אימה שמכווצת את השרירים. הפחד מפני מראה האלימות, מפני האלימות הפוטנציאלית. וזהו חשש מפני קריסתו של האנושי בפני המוות. כך שהאנושי נוכח כאן כל העת, אצלנו הצופים.
2. הסרט מעמת "עקרונות": הנאמנות לחוק, לכסף, ליצר ההרג. כולם פועלים מתוך עקרון. אלא שעקביות שכזו מנוגדת לאנושי. מדוע השריף שורד את שיגור? מפני שהוא מניח לו (כך לפי פרשנות סבירה של הסיום), מפני שהוא מניח לעקרון. החיים, אם כך, הם במקום שבו העניין עקרוני מסתיים.
אהבתיאהבתי
תשובה כללית לכמה מההערות:
בהקבלה לדיסני לא הצעתי פרשנות. אין שום סתירה בין תפיסת הסרט כעוסק בגורל או בכסף או בדברים אחרים ובין מה שניסיתי לטעון. למעשה, גם סרטי דיסני עוסקים בדברים כאלו, בדרכם השונה.
וכמובן שלא הייתי אומר על דיסני שהוא "חזק". הטענה היא שיש כאן שני ביצועים שונים של תפיסת עולם דומה בבסיסה, של האנושות כשדה צייד או שדה מוקשים, שמעבר לכל פינה מחכה הפתעה לא נעימה, ושכל זה מונע על ידי תאווה למשהו מיותר למדי.
אהבתיאהבתי
(אני חושב שהדברים קשורים לייחוד של הסרט של האחים כהן-
)
מן התופעות המתוארות מובלט רק מה שחשוב למטרת
העלילה, והיתר שרוי באפלולית. מודגשות רק נקודות השיא המכריעות של העלילה, מה שביניהם חדל-ערך. המקום והמטרה סתומים ואומרים דרשונו…”.
“התיאור הלאקוני, החסר במתכוון של ההתרחשות המקראית, נועד לפתות את הקורא להשלים בתודעתו את הפרטים החסרים ולהשלימם על פי הבנתו… הראליה המקראית, לפי אוארבך, איננה חשובה כשלעצמה, אלא כ”פלטפורמה” הנושאת על גבה את לקחיו של המחבר האלוקי. הקורא מתומרן, בעל כורחו, לבחינת הרלוונטיות לחייו שלו של הסיפור המינמליסטי והעל זמני…”
ועוד ציטוט אחד – ממאמר של גלילי שחר על הפרק הראשון בספר – "מימזיס", של אוירבך –
“פרק זה מציג דיון השוואתי בשתי סצינות, האחת מן האפוס ההומרי והשנייה מן הסיפור המקראי, ומעניק להן פירוש פרדיגמטי. את הסצינה ההומרית המספרת על הפצע של הגיבור היווני שהגליד ונעשה לסימן ההיכר שלו, קורא אאורבך כדוגמה לסגנון ספרותי שאינו מותיר דבר באפלה, אלא מגלה ומוציא הכל לאור. זה הייצוג המלא, החושני, הארצי ונטול הקונפליקטים, הנפרש כולו בהווה.
לעומתו עומד סיפור העקדה מספר בראשית, שבה מפענח אאורבך את הסגנון האלגורי, המופשט, החידתי, המותיר את העולם בחשכה. הסיפור המקראי מצייר דמויות אופי עמוקות אך לא ממשיות. כמו האל העברי, הדמויות המקראיות אף הן “חסרות צורה”.
העלילה המקראית אינה שלמה אלא פרגמנטרית, היא אינה מגלה הכל, אלא מכסה ומסתירה את הנעשה ומתכנסת בשתיקה.
והנה, מעיר אאורבך, דווקא הפרוזה המקראית, ספרות היסוד של התרבות המונותיאיסטית, יוצרת מסורת ספרותית פתוחה, מרחב של אלגוריות המזמינות קריאה ופרשנות ללא סוף. הסצינה המקראית על העקדה מכוננת את אופן הייצוג של הבלתי ניתן לייצוג. וזה, סבור אאורבך, המימזיס ההולם מציאות היסטורית מורכבת ורב-משמעית, כמו המציאות באירופה של שנות הארבעים.
במלים אחרות: הסיפור המקראי יוצר את דפוס העלילה ההולם את בעיית הייצוג של הקטסטרופה העולמית.
בסיפור זה טמונה נורמה של ייצוג חידתי אך נשגב, המוותר על היופי ומתעקש על האמת במובנה האתי.”
הדברים נכונים אפילו יותר ל"זה ייגמר בדם" של אנדרסון, כדאי לך לראות את הסרט הזה.
אהבתיאהבתי
אני מתכנן ללכת לסרט השני באמת.
ואולי תרצה ליצרו קשר יותר קונקרטי בין הציטוטים של אוארבך והסרט? אני לא בטוח שתמיד הבנתי על מה חשבת בסרט כשציטטת
תודה
אהבתיאהבתי
אך יש סתירה בין מה שכתבת למה שאני גורס. הסרט פשוט אינו עוסק במה שאתה מתאר. הטענה שלך היא שאם אנחנו רואים הצגה שהאסוציאציה הראשונה שלנו לתפאורה שלה היא המלט אז אנחנו בוודאי צופים בהמלט. אני טוען שהתפאורה היא חלק מהמשל, וצריך להקשיב טוב טוב לסיפור כדי להבין מהו הנמשל. יש מרחק גדול מאוד בין שתי ההשקפות הללו, ומשום כך אתה הגעת לתובנה שמדובר כאן באיזה מן מרדף אחרי מזוודה עם כסף, בעוד שמדובר כאן בנסיון (הבלתי אפשרי?) של האדם לשנות את גורלו….
אהבתיאהבתי
אני לא חושב שמדובר בתובנה, זה פשוט מופיע בסרט. אני לא רואה סיבה להתעלם מזה. פרשנות תקפה תצטרך להתייחס לזה, ואולי להרחיב למקומות אחרים.
אהבתיאהבתי
אולי אני מכירה את המילה הזו בהקשרה לטרגדיות יווניות בלבד, אבל גורל זה לא מה שקורה פה.
כאן לא שולט הגורל, אלא הסתמיות המוחלטת. אקראיות.
גם לדעתי אין פה טוב ורע מוחלט. הצייד- לואלין -מושווה מיד בהתחלה לשיגור, כששניהם הורגים. לואלין גם גונב – אל תשכחו, ועוקב אחרי המזוודה עד שמוצא אותה בקור רוח מוחלט.
שיגור מסתובב בעולם כמי שמוציא גזר דין של גורל, אבל הוא הרי זה הקובע אותו, לא המטבע. ואת זה מנסה אשתו של מוס לומר לו – הרי אתה הוא זה שמחליט.
איך שאני רואה את זה יש פה שלוש דמויות ראשיות שהיו רוצות למצוא אלמנט מסדר, מוסרי כלשהו, למציאות. אבל כולן חיות במציאות שרירותית לחלוטין, ולראיה פגיעתו של שיגור ע"י מכונית, ככה סתם פתאום, בלי שום קשר לעלילה או למעשיו. דווקא מי ש"מקבל את עונשו" הוא מוס, כשהמקסיקנים מהם גנב הורגים אותו.
וכמובן שזה לא סביב הכסף. הרי שיגור יכול היה לדעת איפה המזוודה, אבל בחר להרוג את המחסל במקום.
אהבתיאהבתי