וינסנט ון גוך, הרועָה (ע"פ ז.-פ. מילה), 1889, 53*45.5 ס"מ, אוסף שרה ומשה מאייר, מוזיאון תל אביב לאמנות

 

הציור הוא העתק של העתק של העתק: ציור שמן על פי חיתוך עץ שעשה ז'אן-בטיסט מילה, אחיו של ז'אן-פרנסואה מילה על פי רישום שעשה ז'אן-פרנסואה, על פי ציור שלו עצמו, כלומר של ז'אן-פרנסואה. מסובך קצת. במילים אחרות, הסדר הוא כזה: ציור של ז'-פ"מ, רישום של ז'-פ"מ, חיתוך עץ של ז'-ב"מ, ציור של וו"ג.

כלומר, ון גוך מחזיר את התמונה למקורה כציור. הוא צייר אותו בשנה שלפני מותו (1889) בבית החולים בסן רמי. אבל אין שום דבר נואש או מבשר-התאבדות בציור הזה. ואני מציין זאת כי יש משהו בתווי הפנים של הרועה שמזכיר לי את תווי פניו של וינסנט עצמו. האוזן ה"חבושה" בכובע הלבן הוא רק פרט אחד כזה. אין זו תופעה יוצאת דופן. היה זה ארנסט גומבריך שהצביע על כך שבדיוקנאות רבים אפשר למצוא שריד לפני הצייר, כלומר, שדיוקנאות של זרים הם לפעמים גם דיוקן עצמי, או ליתר דיוק דיאלוג בין פני הזר לפנייך-שלך.

האוזן המכוסה מפנה אותנו פנימה. הציור מתרחש בשדה זהוב פתוח, אבל כולו פנימי. למשל, לקח לי זמן מה להבחין בכבשים שבצד ימין של הרועה. צבען קרוב כל כך לזה של ערימות החציר, עד שהן נבלעות בו כמעט. כלומר, ספק כבשים ספק מחשבה על כבשים, כמו הדמויות בכמה מציוריו של ז'ורז' דה לה טוּר, שאי אפשר לדעת אם הן "שם" כממשות או כחלום.

הצאן המלחך והדבר שאותו הוא מלחך הופכים להיות כמעט אחד. וזה נכון ביחס לציור כולו. זה כל כך בוטה וחשוף, שכמעט מיותר לציין זאת: המעיל שואל את כחולו מן השמיים, הכובע – מן העננים, קבקב העץ – מהחציר. הכובע מעונן, המעיל מלא רקיע. וגם להפך: השמיים לבושים מעיל של איכרה, מתחת לעננים יש ראש שקוע מהרהור עמוק: כל העולם.

"איזו ארץ נפלאה, איזה כחול נהדר, איזו שמש! ובכל זאת, בינתיים ראיתי רק את הגן ואת מה שאני יכול להבחין בו מבעד לחלוני" (ו' ון גוך, מכתבים לתיאו, תרגום עודד פלד. מכתב מסן רמי, יוני 1889).

מעיון בהדפס (הפגום) של חיתוך העץ שוינסנט השתמש בו אפשר לראות שהחלק של הנעל מחוק. וינסנט השלים את הנעל מן הזיכרון, שהוא זיכרון הולנדי. הנעל הזו היא הולנד בצרפת, כלומר – היא בית. ואני מוסיף כאן ניחוש קלוש: האישה הזו היא אמו של הצייר. תמונת-זיכרון, כמובן. הנה תצלום שלה בזקנתה, וציור מוקדם יותר שלה (שצייר וינסנט). אולי.

 

 

 

ושם, מקצה הנעל, זורם לו פס של צל סגול. גם הוא לקוח מחיתוך-העץ. אבל מה שלא היה אפשר להביע בחיתוך העץ השחור-לבן הוא את המטמורפוזה של הצל לצבע. איך הוא נולד למרות שלא יכול היה להיוולד מתוך ה"נתונים" שבציור.

ומי שיעמוד מול הציור המקורי יראה איך מעל ראש הרועָה, גבוה בשמיים, נסתר בין הכחול העמוק, יש נגיעה קלה של אוקר, הד של החציר, או שמא של הנעל היחידה של הרועה, כמו כוכב עשוי מ"אדמה" אשר ניתז לגובה רב מאוד.

 

[מתוך סדרת רשימות מתוכננת על ציורים במוזיאון תל אביב לאמנות. רשימות קודמות בסדרה: על ז'ורז' סרא ועל אנטון ון דייק].

7 תגובות בנושא “מעיל מלא רקיע (על ון גוך)

  1. של ציור וכתיבה על ציור, שיוצר יצירה חדשה העומדת בפני עצמה. והכתיבה – שילוב של פרוזה ושירה. מעורר השראה.

  2. היי דרור, מיותר לציין שכתיבתך כשלעצמה מרשימה ועשירה. אך שאלה אחת מציקה לי- האם הציור דורש את הכתיבה או שהכתיבה "אונסת" את הציור. ואולי דווקא כי זה ון-גוך שזכה לכל כך הרבה מילים ופרשנויות וניתוחים (וניתוחים על ניתוחים של פרשנויות) למה בעצם הרועה לא יכולה להיות רועה, האוזן-אוזן והאוקר ליד הרגל פשוט כתם צבע שעובד היטב ליד כתם צבע שני? בידידות
    גיל

  3. אני צריך לסרוק את חיתוך העץ, אעשה זאת בהקדם ואעלה לאתר.
    וגיל, תודה, ולהערתך אני יכול רק לומר שכתיבה היא ביטוי של מחשבה, ואם מה שאמרת הוא נכון, ויתכן שהוא נכון, הרי שכל מחשבה על הציור היא עיוות שלו. אני חושב שלדבר על ציור ככתמים של צבע עושה לו עוול נוראי, ואילו זה היה באמת כך מוטב היה לשים טפטים על קירות המוזיאון. גם הם כתמי צבע. בוודאי שיש שם מערכת מופשטת של כתמי צבע, אבל זו רק ההתחלה של העניין. אם זה נגמר בזה זה אינו ציור אלא דקורציה.

  4. מכיוון שהנושא עלה, הייתי רוצה לצרף לינק ל"מאמר" שכתבתי ושדן, בצורה אולי מוזרה ולא ממש ברורה, בדיוק בנושא הביקורת והתיחסות ליצירה אומנותית.
    לדעתי דרור ניתח,כתב והתיחס כאן בצורה מבריקה, בדיוק כפי שהתכוונתי שראוי לעשות.

    אז למי שיש כוח סבל רב ויכול לקרא את זה:

    http://www.notes.co.il/hoolly/40403.asp

  5. כתבת יפה על ההקבלה פרטי לבוש מול נוף.
    אבל, הפנים דווקא נראות מאוד מיוסרות, משדרות עצבות נוראה, אין שום דבר המבשר נואש כי זה היה הסגנון האופייני של ואן גוך לאורך כל שנותיו האחרונות, ערבוליית גווני ביניים שהופכת כל צבע שהוא ללהבת אש ולמחול שדים.

סגור לתגובות.