כמה מילים אחרי ביקור ראשון בתערוכה החדשה של מאיר אפלפלד בגלריה "רוטשילד אמנות", שד' רוטשילד 140 תל אביב. התערוכה כבר תלויה ואפשר לבקר בגלריה; הפתיחה תהיה במוצאי שבת, 13.9.08, בשעה 20:00. לרפרודוקציות רבות ראו כאן.
זוכרים את אור השמש שהִפריחם, אך שרויים כבר בחושך השחור של התמונה, הם צומחים לנגד עינינו בפריחה אחרונה שכמו מעלה את יופיים בחֶזקה, הופכת צמיחה טבעית איטית לקרשנדו של מילים אחרונות, שייאמרו מעתה לתמיד. אפשר לחשוב על זה כמו סרטי הטבע האלו, המאיצים צמיחה של פרח. יש בסרטי האלו משהו מפחיד קצת. אין פחד בפרחים האלו, אבל יש בהם אותה עוצמה של משהו "חלש", "יפה", "דקורטיבי", שחדל בבת אחת להיות כזה. שמתגלה כחי.
ההבדל בין הפרח כקישוט לפרחים האלו טמון בגבולו של הפרח. פרח דקורטיבי נתון בתוך גבולותיו, מסתפק בעצמו. אסור לו להיות יותר ממה שהוא, מפני שבכך יפר בדיוק את מעמדו כקישוט. דמו אנשים שנועצים פרח בדש הבגד. מה יקרה אם הפרח יתחיל פתאום לגדול?
ודבר זה, הגדילה, שאינה בהכרח פיזית במובן הנראה לעין, הוא מה שקורה כאן. ברגע מסוים של ההתבוננות בפרחים אני מבין שכל אחד מהם הוא צומת. במילים אחרות, כל פרח הוא הצטלבות של כוחות שמקורם אינו בפרח, אינו על הבד. זה "נאמר" מפורשות בכל הציורים על ידי מערכות של קווים ישרים וחריטות. הקווים הללו מסמנים גם את המבנה הפנימי של הציור, אבל כדרכם של קווים ישרים אין להם סוף. הם חורגים מעבר לגבולות הבדים; ראשית הם יוצרים "רשת" בתוך התערוכה. אבל הרשת אינה מסתיימת כאן. הבנתי את זה כשמצאתי את עצמי בוהה ארוכות בשדרה, מבעד לחלון הגלריה, חושב על הפרח התמיר, הנשי, המסתורי, שבגבי. ברגע מסוים חצה אותי מין קו כזה. פרדוכסלית, זהו רגע של חיבור חזק אל התמונה, אבל גם רגע של ניתוק ממנה, יציאה, הטלה החוצה.
בחושך, הציור נותן להם לשיר עוד פעם אחת. כל שירי הפרחים בכל האגרטלים הם שירי מוות. הם כבר עקורים. סופם ידוע. מים שמישהו נותן להם בנדיבותו הם המאפשרים להם לחיות עוד קצת. הציורים האלו הם השקאה כזו. יופיים של הפרחים האלו אינו – כמו בפרחים הקישוטיים – באשליה של צעירוּת, רעננוּת, טריוּת. להיפך: אלו פרחים היודעים את העדרו של האור הטבעי שהעניק להם חיים. ואור השמש הזה מומר באור פנימי. עתה, הם עצמם שמש, מקור אור. גם במובן ציורי קונקרטי מאוד, אבל גם במובן סמוי יותר: כל זר פרחים כאן הוא סכום "חשבוני" פשוט של זֵר, שנקנה בחנות, ושל רוח אנושית של אמן. זה לא ממש כך, כי מקור הרוח של הזר ומקור הרוח האנושית אינו נבדל. אין כאן אחד ועוד אחד, אלא אחד ואחד שמממשים את אחדותם. "וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל", כלשון קהלת.
במובן הזה זוהי תערוכת דיוקנאות עצמיים סמויים. הבה נדמיין את המאזניים האלו: מצד אחד פרח שהוא "אני" של הצייר; מצד שני, אנו, המתבוננים. כן: אנו יכולים להתבונן בפרחים האלו כ"אנשים" ב"פרחים", בריחוק מתפעל; אבל האין נכון הרבה יותר לאזן את עצמי בהתאם למה שהציור מציע לי: להיות, מול פרחֵי-האתה הללו, אני-פורח? למצוא בתוכי את הפריחה שיכולה להיות אחת עם אנושיותי, ממש כפי שעשה הצייר?
בלי אף מילה –
אורח, מארח
חרצית לבנה
(ריוֹטה; מיפנית יעקב רז)
יש ליפנים חגיגות עונתיות של צפייה בפרחים (אוהנא-מי). התערוכה הזו היא חגיגה כזו, מפגן מרומם נפש של גדוּלה וצניעות, של יופי ושל תקווה – של ציור גדול, מופתי, שפורח וחי, בלי אף מילה, לא במוזיאונים קרים בערים רחוקות, לא בעבר הרחוק, אלא כאן, עכשיו, עבורנו.
מתחת לשולחן 
איזה יופי!
וכל השלושים האלה תלויות בגלריה?
אהבתיאהבתי
השלושים בקטלוג, שאפשר לרכוש בגלריה. בתערוכה יש 13 תמונות על הקיר ועוד קצת בחדר האחורי.
אהבתיאהבתי
למה מחקת תגובתי על הקשר של הפרחים לילדה רוז?
הצייר מגדיר אותם רוז כשם של הילדה שמחפשים אחריה.
מרבית הפרחים מנותקים מהאגרטל, הדימוי הזה כל כך מזכיר את הסיפור עם רוז.
אהבתיאהבתי
אני מצטער, הורדתי לשנייה את הרשימה והעליתי שוב בגלל איזה עניין עם התמונות.
אהבתיאהבתי
יותר רשימות על ציורים בבלוגך?
לא שאני מתלונן, אבל האם מדובר פה בנטישה?
מתגעגע
אהבתיאהבתי
פעם ,כשרק למדתי אומנות , אמרו לנו לצייר ולא לעסוק בטכניקות .
הנה תוצאות של עבודה עם אופי של טכניקה ויש ממה להתרשם .
תודה .
אהבתיאהבתי
חשבתי על ההגדרה שנתת לציור דקורטיבי וחשבתי לעצמי שזו ההגדרה המתבקשת הברורה מכל אבל עדיין לא המכילה מכל בכל אופן, כמה מעניין שמצאת לנכון להביא אותה דווקא עם הציורים הללו זה נראה כאילו שאיכשהו נסית להצדיק את המשיכה וההתפעלות מציורי הפרחים והאגרטלים הללו שהם כל כך יפים. אני לא הכרתי אותם לפני כן וראיתי את שני הציורים שבתוך הפוסט לפני שקראתי את הטקסט ואז נכנסתי ללינק וחשבתי לעצמי שהם מאוד יפים אבל נראים לי מעט דקורטיביים. אבל אחר כך כשהבטתי בהם אחד אחד הבנתי שהם לא ממש. אבל גבוליים.
הציורים האלה מעניינים ומהנים מאוד גורמים ממש עונג אבל הם התישו אותי בסוף. אבל הם התישו אותי כי הם חוזרים על עצמם ונוצרה בי הרגשה כאילו היוצר התלהב מהתגלית שלו בעת שצייר ולכן הוא מנגן אותה ללא הרף, שהוא מצא איזו טכניקה ונדלק על עצמו שגילה אותה ועליה.
אבל כמה מהם באמת מאוד יפים ויש אחד מספר 28 ברפרודוקציות שהוא שונה מכולם והוא מאוד עגמומי וכרומטי ו לא מבהיק כמו האחרים שמעניין במיוחד. האחרים לדעתי הם על גבול הדקורטיבי מפני שהם יפים יותר משהם נושאים ויכולים לשאת על עצמם. אבל אהבתי את הטכניקה הזאת של השקיפות, שהיא גם מתכתית שזה אוקסימורון בפני עצמו, ואיך כאילו שהוא צילם זרי פרחים מתפוצצים, כמו בסרטים בהילוך איטי שיורים בחפץ זכוכית, וכאילו הקפיא פריימים של התפוצצות שנראים גם כמו מציורים על צלופן או זכוכית שבירה וחדים ומבהיקים. זה באמת נורא יפה
אהבתיאהבתי
השימוש שלי במילה דקורטיבי הוא אולי פרטי. כלומר, אני כמובן מסכים שציורים האלו יפים לגמרי, מאוד, אבל מה שניסיתי לטעון הוא שהם לא רק יפים, שהיופי הוא ערך כמעט מובן מאליו בהם, אבל אינו היעד של התמונה.
מכל מקום, אני מציע לך לראות את התמונות על הקיר, ואני חושב שחלק מהערכים האקספרסיוניסטיים של הציורים יתגלו שם יותר מאשר על מסך המחשב.
עניין ההתלהבות מנושא שאת מתארת הוא דבר מובן מאליו ביחס לכל תגלית באמנות. גם מוצרט, לפי מבט כזה, דבק בקונצ'רטי שלו וכתב 27 במקום אחד, וגם היידן בסימפוניות, 104 במספר, וכו'. אני חושב שהחוכמה היא לפתח תגלית בווריאציות שונות ולא להסתפק ברגע הגילוי. מצד שני, לא להיתקע עם התגלית. הציורים האלו מבטאים שנה-שנתיים של יצירה, והם שונים מהתערוכה הקודמת של מאיר, ובוודאי התערוכה הבאה תהיה שונה.
אהבתיאהבתי
הציורים יפים מאוד, אני רוצה לקנות אחד ולתלות אותו על הקיר שלי.
אהבתיאהבתי
בעניין דקורטיבי הבנתי שהתכוונת שהם לא רק יפים, לכן אמרתי שהם נראים לי מעט דקורטיבים שהם לא נושאים על עצמם מעבר. אבל אתה צודק שאי אפשר רק מהמחשב ואני לא שופטת חלילה, זאת רק התרשמות
ועל מוצרט והיידן אני מסכימה לגמרי כמובן 🙂 אבל להשוות למוצרט והיידן זה לא פֵיר
מכאן מהמחשב ההרגשה היא שהוא כאילו נתקע בתוך ההתלהבות, הכוונה לסדרה עצמה הזאת שעשויה בהתלהבות עצמית כזאת של רגע הגילוי. אבל שוב, זו רק התרשמות
אהבתיאהבתי
אשמח לשמוע את דעתך אחרי שתבקרי בתערוכה, אם תבקרי.
אהבתיאהבתי
או.קי. בכיף… אשתדל
אהבתיאהבתי
האם לדעתך דומה ההתעקשות של אפלפלד והרשפלד על מסורת הציור הקלאסי להתעקשות של חבורת הו על מסורת שירה קלאסית?
אהבתיאהבתי
אני לא יודע בעניין הירשפלד, אבל אפלפלד בפירוש אינו מתעקש על מסורת הציור הקלסי. איני יודע למה אתה מתכוון בדיוק, אבל לא צריך להיות מומחה לציור כדי לראות שהציורים האלו שונים לגמרי מכל מה שנוצר בחמש מאות שנות המסורת הגדולה של הציור. לא מנותקים ממנה, אבל ודאי לא חוזרים אליה. ב"הו", בניגוד לזה, יש סנטימנט של חזרה לאחור, של "רטרו", ולכן איני רואה את התופעות באותו הקשר.
אהבתיאהבתי
ציור שמן, מתוח על בד, מוצב על כן, נושאים כמו נוף וטבע דומם.
כול זה בהחלט יושב על מסורת קלאסית ואירופית. זה לא שונה ממה שנעשה בחמש מאות שנים, או שזה שונה כמו שכל דבר שונה ממשנהו..
יש בזה בהחלט סנטימנט לעבר והציור הזה לבטח לא היה יכול להיעשות ללא מסורת הציור של העבר. אם זה רטרו או לא?
אהבתיאהבתי
ההבדלים עצומים. אפשר לעשות הרבה מאוד דברים בנושא של טבע דומם, בצבע שמן על בד. המדיום והז'אנר הם רק בסיס. כל השאר יכול ללכת לכיוונים רבים ושונים מאוד. אני לא מדבר על ההבדלים שבין ורמר ורמברנדט או שבין לאונרדו לרפאל. אלא על ציור שנעשה מתוך ידיעת "מות הציור" במופעו האחרון ומתוך ניסיון לא להיכנע לו. אם זה מעניין אותך אני מזמין אותך לעיין בשיחה שלי עם אפלפלד בקטלוג של התערוכה הקבוצתית "נוכחויות". זה אחד מהנושאים שעלו בשיחה. המבט לעבר קיים כמובן. השאלה מה טיבו, עד כמה הוא מפוקח, עד כמה הוא סלקטיבי.
אהבתיאהבתי