טבע דומם עם עוגה וגל-הריסות

שיר דוקומנטרי*

 

בימים האחרונים, כותב יואכים פֶסט,
הפכו הגבעות המוליכות לברלין
שתוארו בעבר כ"ארצות פלא רחוקות, כל כולן
שלווה, צבעים וניחוחות נעימים"
לארץ שממה קודרת
מצולקת במכתשים שפערו בה פגזים
 
ב-13 באפריל 1945 נכנס גבלס לחדר
ובקול מתנשף צווח
כי הכוכבים מגלים
שבמחצית השניה של אפריל
יהיה מפנה לטובתנו
וזאת על סמך מפה אסטרולוגית מפורטת

התקוות בבונקר ניעורו באחת
 
"בונקרים, שוב ושוב בונקרים"
תבע היטלר מאדריכלו
עכשיו, כשהיטלר עצמו נסוג לבונקר
עמוק מתחת לפני הקרקע
לא חדל להמטיר משם
סיסמאות ניצחון
 
על הקיר בחדרו הפרטי
– ציור של טבע דומם הולנדי
אפלולי מן הסתם, אולי גולגולת, מקטרת כבויה
ציור שאם לא נשרף או נקרע
תלוי עתה ודאי בדממת אחד המוזיאונים לאמנות
ברוסיה או בגרמניה או רע מכך – במרתפים
 
הייתה לו
כלומר להיטלר
מחשבה אחת בראשו
בימים האחרונים
שוקולד ועוגות
תאוותו לעוגות נעשתה חולנית
 
בשבועות האחרונים
דיבר רק על כלבים
אילוף כלבים
על אוכל ותזונה
ועל מה שהגדיר טיפשותו ורשעותו של העולם
 
ברחובות נשמעו סיסמאות כגון
"הנקמה היא תכונתנו הנעלה"
"השנאה – חובתנו"
התעמולה, נהגו לומר אז,
דומה לתזמורת המשמיעה מנגינות עליזות
על סיפון אונייה טובעת
 
בשלושת השבועות האחרונים למלחמה
על פי הערכות זהירות
הוצאו להורג
אלף גרמנים
מסיבות שונות
המשותף להן – חוסר נאמנות
 
נגרור איתנו חצי עולם
בזמן שאנחנו ניפול
אמר היטלר
בתחילת שנות השלושים
 
הפניית עורף
לכל יסודותיו של העולם
ללא תודעה של אחריות כללית
החורגת מן הפרטי והאישי –  כך מגדיר פסט
את האידיאולוגיה
 
מתוך אגוצנטריות שאין לה תקדים
קבע היטלר שקיומה של גרמניה וקיומו שלו
זהים זה לזה
מכאן שהארץ תוסיף להתקיים
רק כל זמן שהוא עצמו יחיה
 
אם נגזר עליו להיכשל, אמר,
כי אז יבואו חורבנו לא בגלל הרדיקליות שלו
אלא בגלל נחישותו החצויה
משום שלא היה מסוגל
לבצע את הדברים
עד הסוף
 
– "חִשבו על כל האפשרויות שהיו לנו"
– "החיים אינם סולחים לחלשים"
 
על פני האדמה
מעל ראשו
על כל תושב בברלין
היו כמעט שלושים מטרים מעוקבים
של עפר
והריסות
בורות
מכתשים
רעב
 
אך בבונקר
מכינים את חדר המפות
לטקס נישואין
היטלר והעלמה בראון
מכריזים כי מוצאם ארי טהור
וכי אינם סובלים
ממחלות תורשתיות
 
הנישואין הופכים תוך דקות לאופנה
דומה שכולם מתחתנים זה עם זה בבונקר
ולוגמים שמפניה מן המובחר
 
נישואין אלו, מציין פֶסט,
היו נקודת השבירה הסופית של היטלר
משהפך לנשוי
הפך לאדם פשוט
וכאדם פשוט
ברור שהיה עליו
להתאבד במהרה
 
הוא מרעיל את כלבתו
הוא יורה בחמשת הגורים
לא אישית כמובן
אלא בסיוע הכלבן שלו
אחרי כמה ימים
תרעיל הגברת גבלס
את ששת ילדיה
את הילדה הגדולה
נאלצה להכות טרם הרעלתה
הדבר נכפה עליה
שכּן הילדה גילתה התנגדות
 
כולם ניסו להטביע את יגונם במשקה חריף
היינות המעולים ביותר, ליקרים ומעדנים
הובאו ממאגרי המזון העצומים בלשכת הקנצלר
 
בינתיים נתלה מוסוליני במילאנו
וראשו כלפי מטה
הדבר מטריד את הפיהרר
 
כבר מחר
הוא חושב
יקללו אותו מיליוני בני אדם
אבל
הוא אומר
הגורל עצמו רצה בזה
 
על מצבת קברו, הוא מבקש לחקוק את המילים
 
"נפל קורבן
לגנרלים שלו"
 
הוא ניגש להתאבד
בעוד שנשף ריקודים
במזנון
שבבונקר העליון
מתחיל
 
בחוץ נמשכות ההפצצות
המלחמה מחייבת לחימה פנאטית
לפי שעה
"אי אפשר להתחשב בצורכי האוכלוסייה"
דהיינו
האוכלוסייה הגרמנית
 
האזרחים שרים במרירות
"היום נהרוס את גרמניה, ומחר
את העולם כולו"
 
המשטר ביקש להמשיך בהרס
גם לאחר סופו
 
בשלב מוקדם יותר במלחמה שקל היטלר
להחריב
את פריז
ואחר כך
את מוסקבה
ואת לנינגרד
מנהטן
 
רבים מדי מדחפי ההרס שלו
מציין פֶסט
לא מצאו להם
פורקן
 
אחד מיושבי הבונקר מתאר את הפיהרר
"שבר-כלי זולל עוגות"
 
בעת שהוא, בשל שנאתו לעם הגרמני
שאִכזב אותו קשות
מגשים את נבואתו לפיה
במקרה של כישלונו האישי
העם הגרמני יהיה צריך לגווע ולהישמד
 
"בלי מלחמה לא היה מסוגל לעשות שום דבר"
 
מעולם לא בא על סיפוקו
ונשמע רק
לחוק הקדמון
של הישרדותם של החזקים
לגביו היה זה
העיקרון היחיד של הקיום
 
קריסה מפוארת
תפצה על הרבה
הוא פוקד
לשרוף את גופתו
כלומר
להמשיך בהרס
גם לאחר מותו
וכנגד עצמו
 
פֶסט מפנה לספרים
"שיחות השולחן של היטלר" ו-
"מונולוגים במפקדת הפיהרר"
שטרם תורגמו לעברית
 
הוא התנער
מכל רגש של חמלה
ודיכא ביד קשה
את ההתנגדות הפנימית בגרמניה
וכמוה את התנגדותם של "בני הגזעים הזרים"
הציות היה חשוב
יותר מכל עיקרון אחר
  
למען האמת
כך מסיים פסט את ספרו
שום דבר לא נגמר
מה שאבד היה גדול לאין שיעור
יותר מהחורבן הגלוי
יתכן שזה היה
סופו של עולם שלם שהרי
האובדן חורג
הרבה מעבר למה שניכר
במראה עיניים

 
 
 
 
 
* רוב המילים בטקסט זה לקוחות במדויק מתוך הספר "בתוך הבונקר של היטלר: 14 הימים האחרונים" מאת יואכים פסט. תרגם מגרמנית חנן אלשטיין, הוצאת אחוזת בית 2006.