איך לקום וללכת? (ג'ורג'ונה/רמברנדט)

בדיוקנאות אפשר להרגיש את זה במיוחד: הרגע בו המבט פוגש במשהו דחוס מהרגיל שמעכב אותו, שקורא לו, שגובר עליו – אבל לא במובן אלים כלשהו, אלא רק במובן זה שאתה חייב לענות, שאתה לא יכול לעבור הלאה. זה בולט במיוחד בדיוקנים מפני שזה קיים בהם "על פני השטח": הם לפעמים מביטים בך לא רק באופן מטפורי (כמו שטבע דומם יכול "להביט") אלא ממש. במובן זה, הז'אנר של הדיוקן הוא הקרוב ביותר לבבואה של ראי, אבל לא במובן של שיקוף פני שטח של פנים, אלא במובן רוחני. אדרבא, אין אף דיוקן שמשקף אף פנים של אף צופה (לפחות לא בגלריות של אמני העבר); אבל יש הרבה דיוקנאות של הרבה אמנים שמשקפים את מבטנו, את רוחנו.

זה יותר מורכב מזה. ה"שיקוף" אינו עניין אופטי כמו במראה: הבבואה יוצרת את המתבונן בה. מין ראי קסמים. כלומר, אם זהו ציור שנועד עבורך, הוא יוצר את האופן שבו אתה מתבונן בו. יש הרבה דיוקנאות שהם חיקוי (מימזיס) של מבט, או של "הבעה". כלומר, דיוקנאות שיש בהם יכולת אבחנה פסיכולוגית מדהימה, תפיסה דקה של מצב רוח או אופי. למשל ההולביין הנודע הזה. אבל אין אלו הדיוקנאות המעולים ביותר. בדיוקנאות המעולים ביותר יש משהו שמעבר ללכידת המבט או מצב הרוח. יש בהם משהו שאפשר לחוש אותו יותר מלהסביר אותו: הם מבקשים רק דבר אחד: התבוננות. הם מסרבים לניסיון לנסח את המבט (של האיש המצויר ושל המתבונן בו) במילים, מפני שלנסח מבט משמעו לנסח – להכניס ל"נוסח" – את האדם. מה שקורה מול דיוקנאות כאלה הוא שאתה מוצא את עצמך במעין קריאת תיגר, כמו שני תרנגולים שעומדים זה מול זה. אתה מביט – הוא מביט. אתה מביט – הוא מביט. בעיקרון זה יכול להימשך לנצח, וזה כמעט מפחיד, כי אתה מבין שאין סיבה טובה לקום ולעזוב את הציור. שיותר טוב ככה, מולו. איך נפרדים מציור כזה? אני ממש לא מדבר על משהו "פילוסופי", אלא על עניין של פרקטיקה. ממש כפי שאי אפשר לקום וללכת באמצע שיחה עם חבר. זה לגמרי אותו דבר, ולמעשה הרבה יותר בעייתי מול ציור. אולי הדרך היחידה היא להניח לציור להיות בתוכך. לשאת אותו. השאלה היא כמובן איך לעשות את זה. זה לא עניין של שינון.

יש לפחות שלושה דיוקנאות מן הסוג הנעלה ביותר ב"גמלדה-גלרי" בברלין. של ג'ורג'ונה (דיוקן של גבר צעיר), ושל רמברנדט ושל טיציאן (השניים האחרונים דיוקנאות עצמיים). כאן אכתוב משהו על שניים מהם. את המבט עצמו, כאמור, אי אפשר לנסח ואי אפשר להגיד עליו כלום (אני, לפחות, לא יכול). פשוט כל מילה מתפוגגת מיד, והרגע בו חשים בכוח הממשי מאוד שמונע את הדיבור הוא רגע נפלא, רגע בו חשים במין "שדה מגנטי" סמוי הבוקע מן הציור. כמו כשמנסים לקרב קטבים זהים של מגנט – יש שם משהו. למרות שאי אפשר לראות אותו. הכוח שאני מדבר עליו אינו יכול להיות מוסבר בחומריות של הציור בלבד, למרות שהוא כמובן מבוסס עליה.

אי אפשר לראות, אבל אפשר רק לגשש מסביב. ואצל ג'ורג'ונה ה"מסביב" הוא הקיר המוזר הזה והיד. היד שלו קטנה, כמעט כמו יד של ילד. המבט כבר מבוגר יותר, כאילו המבט יודע משהו שהיד עוד לא. מה פשר ההגבהה המוזרה הזו? אני חושב שהיד הזו, המסתתרת, הרכה, מתייחסת לחומה הזו כמו המבט, או הרוח של הגבר הצעיר הזה, לפנים שלו. הפנים כמין קיר כזה, שמשהו אחר מגיח מבעדו. ה-V שעל החומה מדבר עם הצווארון, והקישור כמעט מפורש. הבליטה הזו ב"קיר" כל כך מודגשת, כמו כן של פסל. הציור הופך כביכול להיות ציור שהיד היא הנושא שלו, המוקד שלו. האגודל מצד אחד, שאר האצבעות כבר בצד שלנו. הושטת יד על הסף, מבט יוצא את שער הפָּנים, משתהה על המפתן.
רמברנדט
בדיוקן העצמי של רמברנדט (גודלו של הציור כמעט זהה לזה של ג'ורג'ונה), ה"מסביב" שאפשר לדבר עליו הוא הפה. השפתיים. באופן מצומצם וגאוני, הציור הזה "נחתם" במשיכת מכחול אחת של שחור על השפתיים של הצייר המתבונן בעצמו במבט ששוב אין שום מילה הולמת אותו. הנגיעה השחורה הזו מרטיטה כל כך מפני שהיא, בבת אחת, פוערת את הפה, יוצרת בו פתח, מאפשרת לו אוויר – אך גם סוכרת אותו, מבטלת את הדיבור כמו קו שמעבירים על מילה שרוצים למחוק. נשימת החיים והשתיקה מסומנות כאן בסימן אחד ויחיד. רגע הנשימה הוא, בה בעת, הרגע בו הציור נשלם, הרגע בו הדיוקן מתחיל לחיות, והרגע בו המילים נגמרות ושתיקה משתררת – והם מתרחשים בבת אחת. מדוע השתיקה כה קריטית כאן? כי משמעה: זה בן-אדם, סובייקט, ויש תמיד איזה דבר שאי אפשר לומר עליו.

ברלין, 9 באוגוסט 2009

5 מחשבות על “איך לקום וללכת? (ג'ורג'ונה/רמברנדט)

  1. רשימה יפה, תודה.
    אולי (אצל רמברנדט) זו השתיקה הנבחרת של הצייר, שמבכר את תנועת היד והעין על פני תנועת הפה. אולי בפס השחור יש חותם של יהירות, של הכרה בערך עצמו – כי לא כל אחד יכול לבטל את הדיבור באופן כזה, רק המאסטרים יכולים

  2. תודה דרור, רשימה יפהפיה.
    פעמים רבות כשאני עוצר אני מרגיש את ה… – לפעמים זה קושי, לפעמים היעדר הצורך – להמשיך הלאה:
    מול האוכל בתחילת הארוחה ומול הצלחת הריקה בסיומה.
    מול "יריב" בעבודת זוגות של קיטאידו ועם מטופל בשיאצו.

    וגם במדיטציה כשההתבוננות היא לגמרי פנימה ללא שום אובייקט או אדן חיצוני.

    מאחל עצירות לרוב

    אביב

  3. נהדר. תודה.
    אוסיף משלי: יום אחד, תוך התבוננות בדיוקן מצולם במחשב, גיליתי שמבט עושה מקום. המרווח הזה של 40 סנטימטרים בין מבטי שלי לבין הדיוקן שעל המסך, המרווח הזה בינינו הוא מקום.

  4. הפרשנות לדיוקן העצמי של רמברנדט – הקו בפה שמתפקד גם כפתח לנשימה וגם כסוגר לדיבור – הזכירה לי סימבוליקה נוסח הואניטאס. נראה לי שפירוש כזה יכול להיות עולם-סמלים משלים לואניטאס, ז"א מעין סמיוטיקה (סליחה על הביטוי) של אנטי-ואניטאס, אנטי-הבל, שככזו גם מגיעה עם מטען הפוך של פליאה או דבר שדומה ליראת קודש או דאגה — תגובה שנובעת מזיהוי של משהו בלתי ניתן למיצוי בציור, כמו שתיארת.

    מעניין בהקשר של הדברים שלך גם משחק המילים ביחס לפה הפעור בדיוקן הזה: אנטי-ואניטאס כעיכוב הרוח, הפסקת הנשימה והדיבור, וגילוי של יתרון בהיעלמות ההבל. "עיכוב" לא רק במובן שמתייחס לפונקציה של הציור – הפונקציה שלוכדת-עוצרת הווה אינפיניטסימלי שנשימה לא אפשרית בו (כמו בהערה על "הנערה עם מחרוזת הפנינים"), אלא גם במובן של שיקוף של הקיפאון הזה אצל מתבונן פעיל — שתקוע במצב קבוע של מתן-מענה, מצב שבו פרידה מהציור הופכת לבעיה בשבילו.

    תודה

סגור לתגובות.