טיציאן, דיוקן עצמי, 1550-1562?, גמלדהגלרי, ברלין

 

יש ציירים שדיוקן עצמי שלהם נראה כמעט מוזר. הם קיימים כל כך בעבודתם, שהיא "עולם", עד שאתה שוכח שהיה שם מישהו שגם אותו אפשר היה לצייר. טיציאן הוא אמן כזה. אני מכיר שני דיוקנאות שלו, אחד במדריד וזה, בברלין. הידיים מזדקרות. הן אינן שלוחות אלינו כמובן אלא מונחות, אבל האופן שבו הן מצוירות מוציא אותן החוצה מן הבד. הן אוחזות בנו. המבט מוטרד, שלוח – לאן?

שרשראות (ענקים) מחייכות על לוח החזה, מכבידות ומושכות אותו כנגד הכיוון אליו מופנה המבט. הוא מסרב להביט בעצמו, להחזיר לעצמו מבט, כאילו ברגע שעיניו יפגשו את עיניו הוא ימות. זהו דיוקן המסרב להניח לציור להיות "השתקפות", דיוקן המסרב לאפשרות להכפיל את הנראה. ה"אני" נוצר בו כישות כמעט עוינת. זרה, מכל מקום. ישות המבקשת להיות אחרת מזה שיוצר אותה. הצייר משדל אותו בפיתויי המכחול, אך הוא מתעקש – מסרב לשבת בשקט. כדאי לדמיין ממש את טיציאן בסטודיו ליד הבד הזה, לראות את הקריעה.

לכן הידיים "לא גמורות". בנקודת המגע של יד הצייר ויד בן-דמותו נותר קרע, תהום קטנה. היד על הבד אומרת ליד המציירת: עד כאן.

איזה מעבר בין שתי הידיים (אני נזכר באלכסנדר תמיר שבתוכנית רדיו ב"קול המוסיקה" הפליא לתאר את המאבק בין שתי הידיים בסונטה "המרקלוויר" של בטהובן. אני חושב שהוא דיבר על הפרק השלישי של הסונטה). היחס בין יד שמאל ליד ימין מרמז ליחס בין זוג ידי הצייר לזוג ידי הדיוקן. כן, זה "זוג", אבל זה לא זוג "נוח", לא זוג "פתור". זוהי, פשוט, האמת של הדיוקן העצמי בציור (בניגוד לצילום): הוא אף פעם לא יכול ללכוד רגע, ובהיותו מתאר רגעים נמשכים הוא תיאור של "פער" בין דימוי סטטי של אדם ובין תהליך דינמי. יש דיוקנאות ששוכחים את זה, ומספרים לך על "רגע". לא כאן. יד שמאל ויד ימין הן זוג, אבל כל אחת נמצאת בעולמה.

הידיים לא אוחזות כלי ציור (בדיוקן של מדריד יש מכחול). יש דיוקנאות של תשובה. "זה אני". ואלו הרוב. לפעמים התשובה משכנעת. מכל מקום, בציור הזה אין תשובה אלא שאלה: מי אני? ודבר אחד ברור ביחס לשאלה הזו: אני, אומר טיציאן, אינו "אני". זה לא x=x. הידיים אומרות את זה.

הקמטים בזווית הפה מצביעים על הידיים. השרשראות האדומות מחייכות כנגד הפה הקפוץ את חיוכן הכבד.

 

 

 

ברלין, גמלדהגלרי, 12.8.2009
 
 

2 תגובות בנושא “עד כאן (דיוקן עצמי של טיציאן)

סגור לתגובות.