בכתבה ב"גלריה" מהיום כתבה מיה סלע על "העשור הרזה של הספרות הישראלית". כתבה דומה פורסמה לפני כמה ימים ב-ynet (עמיחי שלו). אני מכבד ומעריך את עבודת שניהם, ומתוך כבוד זה מביע אי הסכמה נחרצת לדבריהם. אני מניח שעוד צפויות לנו כתבות וסיכומי עשור בכל אמצעי התקשורת. אני מקווה שהן יהיו, בניגוד לשני הטקסטים האלו, מטעם אנשים שעקבו בקפדנות אחר הספרות בעשור האחרון.
"העשור הרזה של הספרות הישראלית"? בעדינות הייתי מתקן: ההיפך הוא הנכון. העשור האחרון היה אחד העשירים שידעה הספרות הישראלית מזה זמן רב – לפחות מאז שנות השמונים. אולי יהיה מי שקרא עד כאן שיתרגז ויחשוב שאני מדבר על עצמי ועל מה שכתבתי. זה לא נכון, ואני מקווה שהדברים הקצרים שאכתוב כאן יישפטו לאור מה שיש בהם.
אופייני לשתי הרשימות הנ"ל שהן לא מתייחסות לשירה. הן מדברות על ספרות בלי לומר מילה על שירה, ודי בזה כדי לפרק אותן מבפנים כמגדל קלפים. העשור האחרון היה עשור נפלא לשירה. מכאן צריך להתחיל הדיון. אין צורך בלגיונות של משוררים ושל ספרים טובים כדי לקבוע זאת – ונכתבה המון שירה מעולה בעשור האחרון בישראל. העשור האחרון ראה ספרים של יעקב ביטון, אלי אליהו, אלכס בן-ארי, שרון אס, ישראל אלירז, אורית גידלי, דנה אמיר, תומר ליכטש, זלי גורביץ, חביבה פדיה, שני ספרים של הרולד שימל ("קש" ו"קצידה") וספרו האחרון של מאיר ויזלטיר, לצד רבים אחרים, לצד שירים בכתבי עת – רק היום קראתי מחזור נפלא של משוררת שלא הכרתי בשם תהל פרוש ב"מטעם", שעומד בכבוד מול איזה משורר שלא תרצו מהקאנון שכולם כבר מכירים. איני ניגש למדף הספרים כדי להאריך את הרשימה, וכותב רק מהזיכרון ומהר. אבל איך אפשר, אלוהים אדירים, לכתוב על עשור בו הופיעו "אינה דדה", "הלא יאמן פשוט ישנו", "נתיני השמש" – ואלו רק שלושה ספרים שקופצים לראשי – מילים כה בלתי-נדיבות? ושוב, כיצד אדם "מסכם עשור" ב"ספרות" ולא אומר מילה על שירה? ומה עם כמה תרגומי מופת (טלי קונס ויונתן ניראד לזבאלד, טל ניצן לפיסארניק, משה דור לבליי, וינפלד למילוש והרברט) – האם תרגום אינו חלק מן "הספרות"?
כותבת מיה סלע – ומצער לקרוא זאת מפיה של מבקרת ספרות, ש"להצביע על דור ההמשך קשה יותר מבעבר, אולי משום שהסופרים היום פחות מעורבים בעניינים שעל סדר היום, וקולם כמעט לא נשמע. כבר אין שילוש קדוש כדוגמת עמוס עוז, א"ב יהושע ודויד גרוסמן, שאליו נושאים עיניים". גם אם נניח ש"נושאים עיניים" לאנשים אלו, וגם אם נניח שהסופרים ה"צעירים" (אני בן 40 בפסח – זה עדיין נחשב צעיר? יובל שמעוני בן 55, זה "דור המשך"?) אכן "פחות מעורבים", האם זהו הקריטריון לשיפוט ספרותי? האם סופרים כמו יואל הופמן ויובל שמעוני שבהחלטה עקרונית אינם "מעורבים בעניינים שעל סדר היום" הם סופרים שקשה "להצביע עליהם"? הרי מעורבותם של הסופרים היא בכתיבת הספרות שלהם, ועליה צריך להצביע – לא על נאומיהם בעצרות של "שלום עכשיו" או הופעותיהם בטלוויזיה או במוספי החג.
בפרוזה ההחמצה של שתי כתבות הסיכום משוועת אפילו עוד יותר. העשור האחרון לא רק שלא היה "עשור רזה" לסיפורת אלא ההיפך הגמור הוא הנכון. זהו אחד העשורים המעניינים ביותר בכל תולדות הספרות העברית. ואני שב ומדגיש שאין לי שום עניין "לתפור" לעצמי הקשר ולדבר על עצמי במסווה. יכול להיות מאוד שכל מה שכתבתי היה בלתי מוצלח ואפילו כישלון, אבל איני מדבר על "כישלון" או "הצלחה" אלא על ניסיונות ספרותיים, על התרחשות ספרותית. מכל מקום, בעשור האחרון פורסמו "מה יש לך, אסתר" של שבא סלהוב; "מרכז בעלי מלאכה" של עינת יקיר; "עמרם-מוטי-סיגל" של אסף שור; "קוריקולום ויטה" של יואל הופמן; "קול צעדינו" של רונית מטלון; "הנה אדם" של יצחק לאור; "ובזמן הזה" של אריק גלסנר; "צדוק בנפתולי התשוקה" של דרור פויר; ספר החתולים של חביבה פדיה; ספרים של שמעון אדף, אילת שמיר, אמנון נבות, סמי ברדוגו יוסי סוכרי ושרה שילה; ורק לא מזמן יצא הספר של יורם נסלבסקי וספרה החדש של לאה איני שלא קראתי עדיין אך הדיון סביבו מעיד כי יש בו בוודאי עניין גדול; ואפילו "חדר" של יובל שמעוני פורסם על סף העשור ויכול להיכלל בתוכו מבחינה פואטית, וכמוהו גם "גילוי אליהו" של ס' יזהר ו"אוקטובר – יומן מלחמה" של יורם קופרמינץ. יש עוד ועוד. בניגוד למסכמי העשור איני מתכוון ליצור מצג שווא לפיו קראתי כל מה שפורסם, אבל קראתי די כדי לדעת שהתלונה על חולשת הספרות היא מופרכת לחלוטין.
מובן שיש ברשימה שהצגתי כאן ספרים טובים יותר ופחות. אין בה ספר שאין בו פגם כי אין ספר בלי פגמים (המבקרים המדברים על "יצירה טובה אך לא נטולת פגמים" מצחיקים אותי. גם בספר "בראשית" יש "פגמים"). ואין טעם להתחיל להתדיין ולטעון שספר זה או אחר מן הרשימה החטופה הזו הוא "לא טוב" או "כן טוב". לא זו הנקודה. גם הספרים מרשימה זו שאולי כשלו, במעט או בהרבה, הם ספרים מעניינים, חשובים, בעלי נוכחות, בעלי פעולה בעולם הספרות. אף אחד מהם אינו מובן מאליו על רקע מציאות השוק ותרבות המקום באופן כללי. כלומר, ברור מעל לכל ספק כי אנו עדים בעשור האחרון כאן להתרחשות ספרותית מעניינת ביותר, בעיני – שנייה בעניין ובניסיוניות הספרותית רק לעשור הזהב של הפרוזה העברית (1904-1914 בערך). לקרוא לעשור כזה "דל" או "מאכזב" הרי זה, בלשון עדינה, ממש-ממש לא לעניין. זה כמו לקרוא לתור הזהב של מכבי נתניה ("נתניה ועוד 15") עונה "חלשה". לא פחות.
איני יכול לסיים את הרשימה הזו מבלי לומר משהו על ייחודו של העשור הזה. מובן שהכללות כאלו מסוכנות, וגם איני רוצה להאריך יותר מדי. אבל אומר בכל זאת, שבהשוואה לספרות הבולטת של העשור הקודם (למשל, הסופרים שיוצגו באנתולוגיה "או-טו-טו" בעריכת אסף גברון, 1998) אפשר לזהות ברבים מאוד מן הספרים של העשור החדש מערכת ערכים ספרותית אחרת לגמרי. בניגוד לספרות שהייתה מרכזית בשנות ה-90 ושעניינה הוא אירוניה מתמדת כלפי הכול, ביחס לפאתוס לאומי, חברתי ודתי -ואישי, ביחס לאהבה וביחס למוות. בכך היתה חשיבותה של הספרות הזו, כהתנערות מן הכובד של הספרות הלאומית, אבל בכך היה גם גבול כוחה. זו הייתה ספרות נוחה לקריאה (ארנה קזין כתבה ספר בשם "על הנוחות", שאינו עוסק בספרות, אך אפשר להיעזר בו להבנת הספרות הזו), קצרה ולא תובענית, מבדרת ושנונה – למעשה ספרות למבוגרים שפנתה גם לנוער, וזו הייתה בעיקר ספרות שהתכחשה במודע לסוד, למסתורין, ל"מֵעֵבֶר", לאינסופי, להתהוות, לרליגיוזי, לחידתי, למיתולוגי. ספרות אנטי-אפּיפנית, או ספרות של אפיפניה "שלילית". ההתכחשות היתה גם לקיומם של המסתורין והסוד ב"עולם", כלומר במציאות – אבל חשוב יותר, לקיומם (המובלע או הגלוי) במעשה הספרותי, בעמדת הסופר, במשפט הכתוב, במציאות הסיפורית או השירית.
לעומתה, הדיבור הספרותי בעשור האחרון נטען בהרגשה כי הוא "הדבר החשוב ביותר בעולם" (זהו ציטוט משיר של אלכס בן ארי). כל אחד מהספרים שציינתי לעיל ושפורסמו בעשור האחרון, כל אחד מהם, הוא ספר שיש בו חזרה החלטית לבסיס המובן מאליו הזה (כביכול) של הספרות, בדרכים שונות מאוד זו מזו. כמו בכל מהפך, גם כאן השינוי אינו מלא. הסירוב של הסופרים והמשוררים שציינתי לשוב אל מסגרת "הספרות הלאומית" הוא אחד מהדברים שהם חולקים עם ספרות שנות התשעים (ובכך הם נבדלים גם מליבת ספרות רבי המכר של שנות האלפיים). לא לראות את זה, ולדבר על מלחמות הרשתות באריכות כזו, זה להחמיץ לגמרי את הנקודה.
מתחת לשולחן 
הניתוח שלך הרבה יותר נכון בעיני מאשר של שני העיתונאים הנזכרים. ואכן, העיסוק ברשתות מזכיר לנו בעיקר שהארץ הופך יותר-ויותר לגרורה של בנו-החורג, דה-מרקר, ולא לטובה. ועצוב, שדיון בספרות עוסק כל-כך מעט בספרות (כל כך מעט, וכל-כך בזהירות וכלכך בהיסוס, כמו אדם הנכנס למקום לו-לא).
אבל יש משהו שהניתוח ה"פנימי" שהצעת מחמיץ. והוא – שספרים טובים הנקראים ע"י אנשים (ולפעמים אפילו משנים את חייהם. או גורמים לפלוני, בוקר אחד, לקפוא באוויר) פועלים כחוויות הנרכשות בשוק, לא כרפובליקה ספרותית. יש משהו מאוד ניאו ליברלי במודל הזה. מאוד אנטי תרבותי. והעובדה שכתב העת החשוב, המתמיד, המשמעותי ביותר בישראל, מטעם, הוא כתב עת של שוליים, מעידה על משהו. אין בישראל מרכז ספרותי, במובן הסוציולוגי – מרכז כוח שביחס אליו נקראים דברים, וגם נכתבים דברים. נכון, יש יצירות שאעז לכנותן יצירות מופת – אבל יש מעט מדי דיון עליהן. כיצד נשמעת טריקת כריכתו של ספר שסיים לקרוא איש חירש? יש ערך גם להדהוד הדדי, והדהוד כזה צריך יותר מסופרים טובים ואפילו יותר מחקיקה להגנתם: הוא צריך מוסדות לדיון.
"הארץ" היה יכול למלא את התפקיד הזה – שכבר מילא בעבר – אלמלא היה בני מתעניין מעט כל כך בספרות הישראלית העכשווית (והוא מודה בכך בפה מלא).
כרגע, אני מתקשה לחשוב על קנדידטים אחרים, ובמובן הזה, אולי יש לנו סופרים ומשוררים נפלאים, אבל צרפת – כבר לא נהיה
אהבתיאהבתי
לצערי אני נאלץ להודות שהסופר
הישראלי מאוד שמרן וחסר אומץ.
הוא יותר מדי יורם…
כמובן שגם הוצאות העור (אור)
בארץ אשמות בזה.
למשל טוב יעשה הסופר הישראלי עם יקח מהרומן
נוטות החסד דוגמה איך לכתוב "בשחיתות" יפה…
דבר אחרון יש הרבה חומר נפף של נפשות
בישראל שהקורא בכלל לא נוגע בהם. כמו למשל
סוחר נשק ישראלי… ועוד.
בקיצור חסר מעט שחיתות טובה לכותב הישראלי.
אהבתיאהבתי
הכוונה בפוסט הקודם היא לכותב ולא לקורא
ובמקום "נפף" "נפץ"
תודה
אהבתיאהבתי
המטפורה של איש חירש לא מתאימה לדעתי. כל הדיון הזה מתנהל במסגרת של ציבור מצומצם וזה לא יכול להיות אחרת. זה נובע מהתכנים ומהסגנון. אין עם זה שום בעיה לדעתי חוץ מקשיי הפרנסה של הסופרים, שזה כמובן עניין רציני מאוד.
ליגאל – אני חולק עליך. אין כזה דבר "הסופר הישראלי". זו פיקציה שאתה מעמיד כדי לטעון כנגדה. איני מסכים עם הסנטימנט של התפרעות (חומרים שערורייתיים) כאיזה קריטריון של איכות או גדולה ספרותית. הנושא הוא לא הדבר החשוב ביותר בספרות. נושאים כמו סחר נשק יכולים לקבל טיפול גם במאמר של סוציולוג.
אהבתיאהבתי
אני מסכים איתך שהתפרעות ושערוריה
ללא תוכן עגול ואיכותי היא פרובוקציה
שטחית.
אבל לשלב בין שניהם זה יפה וזה חסר…
להיות עגול. כל מה שיש בבן האנוש…
<>
מסכים איתך
>>נושאים כמו סחר נשק יכולים לקבל טיפול גם במאמר של סוציולוג.
.נכון
אבל נפשות כאלו, לסופר, יש בהן
הרבה חומר למשחק… הטרגדיה יכולה
להיות מקסימה…
והדבר מראה שהסופר הישראלי
מתחיל להתמודד עם המנציאות
כחומר גמיש…
אכן יש "סופר ישראלי".
ואת זה קבעו הוצאות האור. אותה
תבנית של ה 6000 עותקים, דורשת
את קונצנזוס של הסופר
השיראלי הטיפוסח.
נכון שזה לא כל הסופר השיראלי…
אהבתיאהבתי
"ימים של חורף"? גם הוא יצא בעשור הנוכחי
אהבתיאהבתי
יש דבר כזה, "סופר ישראלי", כי יש דבר כזה ספרות ישראלית, כי יש דבר כזה תרבות ישראלית ויש דבר כזה חברה ישראלית. ואולי זו הבעיה. נדמה שבעשור האחרון הסתגרנו קצת בתוך עצמנו. אולי זה בלתי נמנע, בגלל שכל העולם התמקד בנו ובסביבתנו. אולי לכן קשה לצאת ולקרוא ולבקר ספרים באור אחר מאשר האור ה"ישראלי", אפילו אם הספרים עצמם נכתבו אחרת ומתוך רצון כנה להתנתק מהישראליות – כיוון שהכל נתון בקונטקסט. ואולי זו בעיה גדולה יותר של התרבות בכלל, ולא רק הישראלית: הכל זמני, ובהקשר, ואם הוא לא אין לו מקום, או גרוע מכך – לא ישימו לב לכך שהוא אינו זמני.
אז אני בעצם מסכים עם שניכם. נכתבו דברים, יש התרחשות. אבל קשה לראות אותה כי אולי אי אפשר לראות אותה עכשיו – ועל חוסר היכולת הזאת לראות אני מצר, ומודה, למרבה הצער, שהיא דבקה גם ביוצרים עצמם באופן מסוים.
אהבתיאהבתי
דרור, הם כתבו על שוק הספרים, ולא על הספרות. בזה הויכוח ביניכם נגמר, למעשה. ברור שיש השפעה לכאן ולכאן, אבל כמו בביקורת שמופיעה בכתבה, אין שום עיסוק בתכנים הספרותיים בכתבות.
ראוי להוסיף שיש גם פריחה של כתבי עת, בעיקר "מטעם" אבל אחרים (מעיין, מסמרים שבו למשל) שהם הראי הטוב ביותר למצב הספרות . אין באמת כתב עת קאנוני חזק, כמו שאולי מנחם פרי מצפה, אבל הריבוי של כתבי עת עם דעה מבורך
אהבתיאהבתי
למרות שנראה כאילו דרור מדבר עם מיה סלע ועמיחי שלו, בעצם הוא עונה למנחם פרי.
אהבתיאהבתי
הפרנויה הכלכלית של הוצאות האור,
יחד עם פיצוץ של כותרים יצרה תבנית
שיוצרת סרקולזציה של בינוניות.
וחמור מכך, היא יוצרת דור של סופרים
שאינו מודה לבינוניות שלו.
ברשתוכם אחזור שוב לנוטות החסד,
זוכרים את הפרק שבו הגיבור, לקראת סוף הרומן,
נשאר בבקתה ונטרף תוך מעשי סדום.
היתכן תיאור כזה עוצמתי וחזק אצלנו?
אני מכיר לפחות חמישה סופרים שהקדימו את דורם
ואין להם כל סיכוי אצל הוצאות האור
השמרניות בארץ.
יש צורך עז לנער את השמרנות והיורמיות.
לא לפחד. אבל שוב, להיות גם עגול…
אהבתיאהבתי
הבעיה הגדולה עם הספרות הישראלית ובכלל זה השירה מתחילה מחלוקה לא נורמלית של הפירגונים ההדדיים, וזה מה שלא קשור לטעם הקהל. ספרות שהציבור קובע שהיא מתאימה לו לא נראתה לעין בעשור האחרון ויקח זמן עד שהאמת תחשף, ולכן מיה סלע צודקת בקביעתה שלא הורגשה ספרות ממשית בעשור האחרון. נוצר בלבול והספרות נרכשת בחנויות גם בלי להיות מומלצת בעיתונות, כי הציבור הבין מהאינטרנט ומהמידע שנודף ריח של בועה מהבילה ועסקונה שכותבת אחד על השני. והציבור לא טפש והפסיק להאמין למה שכותבים אחד על השני בעיתונים, הוא פשוט קונה מה שמתאים לו. או משאיל מהספריות.נגמר העידן שא.ב. יהושע הוציא ספר וכולם רצו לקנות. יש היום אינטרנט שאפשר לקרוא די בקלות ולהכיר כותבים גם בלי לקבל המלצות וציונים מסופרים חברים של סופרים. בסופו של דבר הציבור מצביע על פי הטעם שלו בפרוזה ובשירה והאמת עוד תצוץ עם הזמן בנוגע לטעם האמיתי ולאיכויות, כך שלא מיה סלע ולא אחרים יודעים מה הציבור באמת קורא ואיזה סופרים ומשוררים הוא באמת אוהב.
אהבתיאהבתי
וזה קשה. כי הביצה פה קטנה
וכולם מכירים זה את זה…
ולא נעים להיפגש אחרי זה ברחוב…
אבל בסופו של דבר אני אופטימי. כי החומרים
שיש בארצנו כה רבים ומגוונים, רק צריך
לקטוף אותם ולהשתחחרר. ואז ישוב להיות רנסנס.
אהבתיאהבתי
"אולי משום שהסופרים היום פחות מעורבים בעניינים שעל סדר היום, וקולם כמעט לא נשמע."
האם אי פעם נשמעה האשמה מופרכת מזו כלפי סופרים? לעזאזל, סוף סוף הסופרים שלנו לא מתיימרים לנווט את עם ישראל לדורותיו, סוף סוף הם מפסיקים להתחפש למגדלור ומתרכזים במה שחשוב. הכמיהה הסובייטית הזאת לסופר שיהיה "מעורב בענייני היום"…
אני מסכים שזה היה עשור נפלא. וכן, צריך כבר לצאת מהראש הקופסתי הזה שרק רומן אפי זה ספרות. יש הרבה ז'אנרים (כתיבה תיעודית כמו של אילנה המרמן, ממואר כמו של זנדבנק, רומנים גרפיים כמו של האחים סליקטר) שמרחיבים את גבולות הספרות ומרחיבים את הדעת, אלא אם כן יש לך על הראש סלע, כמו מיה.
אהבתיאהבתי
לפחות בשתי נקודות:
1. מיה סלע אינה מבקרת ספרות.
2. הכתבה דיברה יותר מכל על המהפך של צומת ומה שעשה לתרבות הישראלית. בעיקר כמובן לתרבות הקריאה.
אהבתיאהבתי
ההתגוששות בין הרשתות והפיכת הספר למוצר צריכה שנמכר כל הזמן "במבצע", אכן מסיטה את מבטם של רבים מהמתרחש בשדה הספרות עצמו.
הטיעון שהעשור האחרון הוא מהגדולים של הספרות העברית הוא מעניין, ראוי למחשבה נוספת.
אני נוטה להסכים עם הטיעון של יגאל. והוא נכון לא רק לספרות. אם הבנתי נכון, הטענה היא שאמנים ישראלים רבים הולכים על קרקע בטוחה, אינם נועזים מספיק, אינם מרגיזים מספיק וכולי. זה נכון כהכללה (אם כל העוול שעושה הכללה כזו), ואכן הדוגמה של ג'ונתן ליטל היא טובה. בעיני אחד היסודות של הישגו הגדול הוא הנכונות ללכת "עד הסוף" ולא להיכנע לשיקולים של מה "נכון" או "נאה" לומר.
אם הבנתי את הכוונה בסוחרי הנשק, גם כאן אני מסכים. כשהמחיר גבוה מדי לא עוסקים בזה.
ויגאל, מי הם חמשת המופלאים שלך? סקרנת אותי.
אהבתיאהבתי
ועכשיו אני כבר אחרי קריאת התגובות, הייתי מצטרפת לאלעד ומציינת את הפריחה הבאמת נהדרת של כתבי עת ספרותיים ומצטרפת להתלהבות ממטעם, אבל גם מכתבי עת אחרים כמו אודיסאה ובעיקר מ"אורות" שעושה כאן ניסיונות מאוד מעניינים.
ובחזית הסופרים/משוררים כדאי להזכיר את חביבה פדיה שהיא קול יחודי ומרתק ביותר לצד לאה עיני המצויינת.
אהבתיאהבתי
לאה איני כמובן.
אהבתיאהבתי
ביקורתך, על דרך העיקרון ובכפוף להערתה הנכונה של אסתי, צודקת. ואינני מתייחס בתגובתי דווקא לרשימת הסופרים שציינת.
ברשותך, ומשציינת שמות סופרים [ואגב, את ספרה של איני קראתי, ומצטער, לא ממש אהבתי], הייתי רוצה להוסיף שמות נוספים, מתוך זכרוני [ובטוחני שישנם נוספים]:
א] דביר צור – משה בהיפוך אותיות – זהו ספר ייחודי, שמשום-מה אינו זוכה לחשיפה שלה הוא ראוי;
ב] עדנה נוי – כל מי שאהבה;
ג] ירמי פינקוס – הקברט ההסטורי של פרופ' פבריקנט [אף שלא נכתב בידי סופר "מקצועי"];
אהבתיאהבתי
בעודי כותב את תגובתי לעיל, ציינת את ספרה של איני.
אהבת אותו?
אהבתיאהבתי
איני יכול לענות לכל הנקודות שהועלו, רק אציין שלא נכון שקטעים שהפניתי אליהם לא עוסקים בספרות. יש בפירוש שמות של סופרים לצד העיסוק בכלכלת הספרות. נושא הקטעים הוא הספרות.
מיה סלע כיום אינה מבקרת אך כתבה ביקורת זמן רב.
בעניין ספרים שלא הזכרתי, אפשר כמובן להוסיף עוד ועוד, דברים שקראתי ושכחתי ודברים שטרם הגעתי אליהם. תמיד יש התלבטות אם לציין כמה שמות, כי כביכול נובע שמה שלא ציינת לא טוב בעיניך וכו'. זה לא כך.
אהבתיאהבתי
כל אחד אוהב משהו אחר, והטעם לא יכול להיות גלובלי ובטח לא תחת מטריה של המבקרים. היום בעידן האינטרנט אנשים יש להם עיניים והם רואים וקונים מה שמתאים להם, הסיפור עם פרס ספיר הבהיר חד משמעית לציבור שבתוך הביצה יש דברים מסריחים. ספרות כמו כל תחום אחר חייב להיות נטול אינטרסים ולהתבגר מהקשרים האישיים, צריך להיות עניין נקי מקשרים סחבקיים כי הציבור לא יאמין ובנוסף אני מסכים עם יגאל
"
אבל בסופו של דבר אני אופטימי. כי החומרים
שיש בארצנו כה רבים ומגוונים, רק צריך
לקטוף אותם ולהשתחחרר. ואז ישוב להיות רנסנס
"
זהו בדיוק שהחומרים כה רבים ומגוונים וצריך שיהיה ברור שהם רבים ומגוונים , אין פירמידות של מה טוב ומה לא טוב, ואין כללים כי בשורה התחתונה הציבור יודע מה טוב ומה מתאים לו
ואם מתאים לכל אחד משהו אחר אז ככה זה
בדיוק כמו כל דבר אחר.
אהבתיאהבתי
מה שנשאר הוא ספרות כפעולה של אבל (ואת המלה האחרונה אתם יכולים לנקד כרצונכם). ,ואולי, בעצם, כך היה תמיד.
אהבתיאהבתי
נראה שלא הבנתם את הטענה בפוסט. הרנסנס כבר כאן, רק שאין מי שיראה את זה
אהבתיאהבתי
אין עוד רנסנס, אולי בעשור הבא, בינתיים אין.
כשהתופעות הילדותיות שציינתי ישתנו משהו מדהים יקרה, לא רגע לפני.
אהבתיאהבתי
גם אני חושבת שהסיכומים סובלים משתי בעיות עיקריות. הראשונה, היא הנטיה של כולנו, שלאחרונה אני חושדת בה שהיא נטיה ישראלית, לבכות את הדור שהולך ופוחת.
הבעיה השניה, שניכרת מאוד בניתוח של פרי, היא העדר המוכנות לקבל את התחלפות הפרדיגמות. אני מסכימה עם הניתוח של פרי, שאין עוד זרם וקונטרה-זרם, אבל רק בגלל שהספרות לא מתנהגת כפי שהתנהגה קודם, זה לא אומר שאין יותר ספרות, כפי שהוא טוען שם.
כמו בכל תחום, ההגמוניה מתפוררת. או המונוליטיות. כמו בהמון תחומים קשה מאוד לדעת מהו טוב. מה שמתחבר ישירות למאמר של רונה קינן ולתשובה המקוממת בעיני של ניסן שור שקראתי עכשיו בטיים אאוט.
אבל אין זה אומר שאין טוב. יש הרבה טוב. קראתי "מסמרים" אחד והתמוגגתי. לא מכל מילה, אבל מרבות מהמילים בו. ספרים ישראליים שאני פותחת לפעמים נטרקים אחרי זמן קצר, אבל אחרים מפליאים ביכולות חדשות, לפעמים ביכולות ישנות ונפלאות. ספרה של ענת עינהר, למשל. סתם דוגמה.
ועוד, מהפרספקטיבה שלי בגלות: הנהי הכללי אחרי ההוזלה וההתבהמות והויתור על מה שלא יהיה תופס ערוצים שהיו יכולים להיות מוקדשים להבלטת הדברים המצוינים. ויש כאלה.
למשל, כשעמיחי כותב על מצבה המדכדך של המו"לות הישראלית, אני לא יכולה שלא להיזכר באקט זעיר, חריג, מתוק, מקסים בעיני – הוצאתו לאור מחדש של ספרו שלו, שלא הצליח לאסוף מספיק קוראים ותשומת לב בסיבוב הראשון.
אהבתיאהבתי
אשמח אם מישהו יקשר למאמר של פרי שהוזכר כאן כבדרך אגב.
אהבתיאהבתי
אני מעדיף להתרכז במה שטוב, ולא במה שרע או בינוני.
1
זה נכון, כנראה, שהסופרים הישראלים הרבה יותר שמרנים מעמיתיהם בבריטניה וצרפת. עוד לא מצאתי את התשובה הישראלית לצ'רלס בוקובסקי או הנרי מילר.
2
ועדיין, יש לבטח 10 ספרים מעולים שכדאי לציין, להזכיר ולהבליט, מהעשור החולף. בעיני, זה תמיד הרבה יותר אפקטיבי מכל קינה שהיא על הדור ההולך ופוחת
אהבתיאהבתי
אני חושב שהעשור הזה
שייך כולו לשירה.
צריך להוריד את הכובע לפני
הדור השובב והחופשי הזה.
אהבתיאהבתי
אולי טוב הדבר שלא כתבו על שירה ב"גלריה".
קשה לי אפילו לשער איזה תרביך היו מבשלים שם לו באמת כתבו על שירה.
אהבתיאהבתי
לבועז
אני לא חושב ששמרנות ספרותית נמדדת לפי כן או לא תיאורי מין. סופר יכול להימנע מזה בכלל ולהיות כלל לא שמרן מבחינות אחרות הנוגעות לפואטיקה, וזה בעיני חשוב הרבה יותר. למען האמת, הניגוד המובלע הדברייך בין שמרנות ואיכות לא נראה לי הכרחי. אידה פינק, למשל, אינה סופרת חדשנית, אך היא סופרת גדולה – אולי הגדולה ביותר החיה בינינו. וזו רק דוגמה אחת.
לגיורא – מאחר וכבר דיברו על ספרות, אי אפשר בלי שירה. על תרביך אפשר לפחות להתווכח, אבל על שתיקה קשה יותר.
אהבתיאהבתי
דרור, מצאתי הרבה עניין בתמונת-המצב שתיארת. כקוראת אני שייכת – לאו דווקא לפי גילי אלא לפי טעמי – לדור של שנות השמונים-תשעים, והניסיונות הספרותיים שציינת ברשימה שלך מצויים ברובם מחוץ לטווח ההסתכלות וההתעניינות שלי, אולי גם מחוץ לאפשרות השיפוט שלי. ודווקא משום כך הדברים שלך העלו בי הרהור שאולי באמת יש דור חדש בספרות העברית, עם עיניים אחרות, עם חיפוש אחרי דרך ספרותית אחרת. כלומר, בכל זאת מתרחש מהלך של ממש, גם אם חיי הקריאה שלי כמעט שאינם נוגעים בו. אבל אין להתפלא על כך שהוא לא הוזכר בסיכום העשור של מיה ערד, ואין לגנות אותה על כך. כי כדי שהמהלך שתיארת יוכר ככזה נדרש גם אדם מתאים שיתאר אותו, יבשר אליו, אפילו ינמק אותו. ולא עיתונאי יכול לעשות את זה, אלא איש ספרות, מי שיש לו היכרות עמוקה עם תולדות הספרות העברית ועם הספרות בת זמננו ויש לו גם מעורבות במהלך המתואר – בין אם ככותב, או כעורך, או כחוקר, או שלושתם גם יחד. כפי שעשה בזמנו מנחם פרי, שהיה ממטפחיו של מהלך קודם בספרות העברית, מהלך שהיום נראה מובן מאליו אבל היה רחוק מלהיות כזה בזמנו. ואין לצפות ממנחם פרי להיות המתאר, המבשר והמנמק של המהלך החדש, אם אכן יש כזה. אני גם לא חושבת שלאור יכול למלא את התפקיד הזה. אישיותו המרססת בוז לכל עבר מגבילה מאוד את יכולתו להפיץ את דברו של דור ספרותי חדש, לעגן אותו בתוך רצף הספרות. הרשימה שלך נראית לי כראשיתה של בשורה כזו, אבל לדעתי נחוץ לה המשך כדי שאוסף הכותבים שהזכרת יתגבש לכלל דור ספרותי חדש. מה יצמח מהניסיונות הספרותיים הללו, מה ייוותר מהם, עוד נראה. אבל כן, נחוצה תמיכה אינטלקטואלית כדי לתת להם סיכוי להיקלט, להתעכל.
אהבתיאהבתי
מיה ערד בהחלט לא שייכת לעניין, משום בחינה.
אהבתיאהבתי
אבוי, כמה טעויות. סליחה.
אהבתיאהבתי
אני מאמין שמוסף זה או אחר ירים את הכפפה.
אני רוצה להוסיף לשבחה של מאיה סלע.
מכיוון שמאיה סלע כותבת בתוך מרחב הדיו,
דהיינו בתוך מרחב קשוח ושורד. יש בכך זעקה של חירות על אותו המרחב – הוצאות האור.
כמו שלוקח דורות לטפח סופר גאון, כך גם לוקח דורות לטפח קורא. בימנו יש יותר צרני מלל
מאשר קוראים.
ולכן הוצאות האור איבדו את השליטה: כי הן מאכילות את הצרכן ולא את הקורא…
וזה מתיש…
אהבתיאהבתי
יש לי כתב יד של ספר ששמו "שאלות בספרות", שאמור לצאת במוסד ביאליק, ויש בו גם ניסיון להרחיב את הדיון הזה. למעשה זה ספר שמעלה שאלות כלליות בספרות ובאמנות בכלל, ופרקי הסיום שלו נוגעים למציאות הספרותית שהפוסט הזה עוסק בה, עם יותר דוגמאות. הספר מוכן כבר שנה, אני מקווה שהוא ייצא ב-2010.
אהבתיאהבתי
אינני יודע אם הרנסאנס כבר כאן.
דבר אחד אני כן יודע: לאחר שהרנסאנס הגיע פרצה מלחמת 30 השנה!
אהבתיאהבתי
בדבריך על העשור הרזה "האמיתי", זה של שנות התשעים, אמרת ספרות אירונית. אני זוכר בעיקר ספרות לא טובה. הלוואי והיתה אירונית. יש לך דוגמה לספר שמייצג את הרוח הזאת? אתה מדבר על גדי טאוב? על לנדסמן? מי כתב אירוני? עירית לינור?
אולי שאלה אחרת – כשאתה אומר אירוני אתה מתכוון יותר לרדוד, עוקצני, צחוקים?
חוץ מזה, אני מסכים עם כל מה שכתבת. זה כל-כך באופנה להתלהם ולא לטרוח לכוון את הזרקור לפינות הנכונות, אבל זאת העבודה של מבקר ספרות.
אהבתיאהבתי
יש אנתולוגיה בשם או-טו-טו שהתפרסמה בסוף שנות התשעים ושם תוכל למצוא דוגמאות רבות.
אהבתיאהבתי