פורסם ב מאת דרור בורשטיין

נעלי ריצה

יום אחד החל הירח להסתובב בכיוון ההפוך. נפילתו אל כדור הארץ הייתה מעתה בלתי נמנעת. דיברו על כך שזה יקרה בתוך מאה מיליון שנה, אולי מעט יותר. אבל בסוף זה התרחש תוך שעתיים. בקושי הספקנו לארוז את חפצינו. בנעלי ריצה קלות, זרחניות, אנו בורחים, זקופים, רצים על פני שְׂדוֹת אור, מנופפים לנמלטים האחרים. הם ממשיכים לרוץ. חלקם, אנחנו מופתעים לראות, עפים, כמו אווזים, בלהקות. השינויים במערכת הכְּבִידָה עשו אותם קלים. אור הירח כבר נופל על כנפיהם, נופל על הרחובות. במגרפות ובאֵתֵי פלדה הם מסלקים אותו, במשאבות גדולות הם שואבים אותו ומטילים אותו בחזרה אל השמיים.

 

 
21.7.09

13 תגובות בנושא “נעלי ריצה”

  10. דווקא האי-דיוקים משכו את תשומת לבי. יש כאן נדנדות לוגיות: מאה מליון שנה מול שעתיים, החלפת זמנים מעבר להווה באמצע הסיפור, בריחה מול נפנוף בידיים, כוח כבידה שעובד רק על חלק מהאנשים, תחושה של עיסוק במשהו מדעי בהתחלה, שהופך למשהו כמעט פגני בסוף, דמויים סובייטיים מול סיניים.
    אותי זה לקח לשורה הראשונה, ובעיקר למילה "הפוך".

    (לא סובל תגובות כמו זו של DODO)

    אהבתי

  11. אין שום בושה בכתיבה גם לילדים, ליואל הופמן יש סיפור ילדים נפלא, הייתישמח לקרוא לאחיינים החמודים שלי סיפור של בורשטיין.

    אהבתי

  13. העטיפה של בורשטיין מהספר האחרון שלו נלקחה מציור של הבן שלו, ככה שאתה מבלבל את המוח מר עידו כל יודע.

    אהבתי

סגור לתגובות.