"בן שהוריו אומרים לו ללכת הולך" (דן דאור)

אני שב מבית העלמין. שמעתי בתדהמה על פטירתו הפתאומית של דן דאור. דן השפיע על חיי שנים ארוכות לפני שפגשתי אותו פנים אל פנים לראשונה, לפני כשנה. תרגומי השירה והפילוסופיה הסינית שלו הם חלק חשוב מן הכרית שעליה אני מניח הראש. הסינית שלו שהגיעה לעברית נהייתה מין עברית שקופה, קצבית, מעין חיקוי של מקצבי השירה הסינית של הברות בודדות בשורות שוות אורך. כתבתי על תרגומיו פעמיים במסגרת מדור של ספרים ישנים, ואז גם זכיתי לפגוש אותו. מאז היינו נפגשים מדי פעם ומחליפים במייל קליגרפיות וציורים סיניים. לפעמים הוא היה מתרגם "על המקום" את הכתוב ומחזיר לי. אתמול בערב מצאתי את זה, ושלחתי לו. זה בדואר הנכנס שלו. תשובה לא תהיה הפעם.

היה תמיד נראה שהוא יכול לפרוץ בצחוק, אבל לא בצחוק מתלהם אלא בצחוק טוב, חכם. לפני כמה שבועות נהרג בתאונת דרכים בן של ידיד משותף. אני זוכר מה הוא אמר לי: "אנחנו שנינו [דן והידיד המשותף] בנים של מורשת ג'ואנג-דזה". בכך הוא התכוון למשל לקטע שלמטה, שהוא תרגם, ושלפני שבוע כתב לי כי עומד לצאת לדפוס (בהוצאת "חרגול" כמובן). זהו תרגום מלא של כתבי ג'ואנג-דזה, שיואל הופמן תרגם חלקית בספר "קולות האדמה". יש מעט מאוד אנשים שעשו כה הרבה בשבילנו כמו דן – כמה מהם היו בקהל המלווים. אילו היה מתרגם אך ורק את "ספר הדאו" (עם יואב אריאל) ואת הג'ואנג-דזה היה מובטח לו מקום של כבוד רב אצל כל קורא עברית. מה היינו עושים בלעדיו? אבל הרי זה רק חלק קטן מעבודתו. אזכיר רק את "108 שירים" המדהים ואת "41 שירים" שקדם לו, ואת "מנציוס" שראה אור לפני כמה חודשים, ומאנגלית (עם אלי הירש) את "מנהטן טרנספר" של דוס פסוס. 

אני מרשה לעצמי להעתיק כאן קטע מן הג'ואנג-דזה, שדן התיר לי לקרוא לפני ההדפסה. מיותר לומר "יהי זכרו ברוך". זכרו ברוך, זוהי עובדה.

לא עבר זמן רב ומר לאי חלה; הוא חרחר והתנשף ועמד למות, ואשתו וילדיו עמדו מסביב ובכו. מר לי בא לשאול לשלומו ואמר: "די! תסתלקו! אל תפריעו לתמורה." הוא נשען על הדלת ואמר למר לאי: "גדול הוא מחולל התמורות! מה הוא עומד לעשות ממך? לאן הוא רוצה לשלוח אותך? יעשה ממך כבד של עכברוש? רגל של זבוב?"
"בן שהוריו אומרים לו ללכת הולך, אם למזרח ואם למערב, אם לדרום ואם לצפון. רק מצוותם לנגד עיניו. היִין והיאנג לגבי האדם הם יותר מאב ואם, והנה הם דוחקים בי למות, ותהיה זו עזות פנים מצדי לא להקשיב להם, מה הם אשמים? הרגב הגדול העמיס עלי צורה, הלאה אותי בחיים, הבטיל אותי בזיקנה, מניח לי במוות. החיים היו טובים בעיני, ומאותה סיבה המוות טוב בעיני. אילו היה החָרָש הגדול בימינו מתיך מתכת, והמתכת היתה קופצת וצועקת, "אני מוכרחה להיות מוֹ יֶה" [חרב מהוללת] ברור שהחרש היה חושב אותה למתכת לא מוצלחת. אני קיבלתי במקרה צורה של בן-אדם, ואילו אמרתי, "רק בן-אדם, רק בן-אדם!" מחולל התמורות בוודאי היה חושב אותי לאדם לא מוצלח. הרי השמים והארץ הם כור היתוך גדול, ומחולל התמורות חָרָש גדול, אז לאן לא יתכן שאלך? אשקע בשינה עמוקה, ופתאום אתעורר."

13 מחשבות על “"בן שהוריו אומרים לו ללכת הולך" (דן דאור)

  1. "אשקע בשינה עמוקה, ופתאום אתעורר"
    איזה איש מדהים, אני מרגיש כאילו הוא עוד נוכח כאן, כאילו עוד רגע ישוב. תודה לך ולכרמית על ההספד הזה.

  2. בפרידה מן המת למדנו לכבוש את קולנוּ
    בפרידה מן החי אין מן הצער מפלט;
    מדרום לנהר אד עולה מן הארץ
    ואין ידיעות מן האיש שהלך בגולה
    (דוּ פ'ו, 'חולם על לי באי', 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית,,מהדורת תרגום דן דאור, הוצאת חרגול: תל אביב 2001, עמ' 86)

    את דבר הידיעה המצערת למדתי כעת
    יהי זכרו ברוך. ּ

  3. הַזִּקְנָה בָּאָה, אֶפְשָׁר לִשְׂמֹחַ:
    אַחֲרֵי שֶׁעָבַרְתָּ בְּכָל מָקוֹם בְּעוֹלַם הָאָדָם
    וְהִכַּרְתָּ אֶת מַה שֶּׁמֵּעֵבֶר לַדְּבָרִים
    וְרָאִיתָ אֶל תּוֹךְ הָרֵיקוּת
    וְלָקַחְתָּ יָם שֶׁל חֲרָטוֹת וְהָרִים שֶׁל צַעַר
    וְקִפַּלְתָּ ורִסַּקְתָּ הַכֹּל יַחַד;
    נִמְנָע מִמַּדּוּחֵי הַפְּרָחִים
    וְלֹא נוֹפֵל בִּשְׁבִי הַיַּיִן
    עֵר לְכָל דָּבָר
    שָׂבֵעַ – מְבַקֵּשׁ לִישֹׁן
    קָם מֵהַשֵּׁנָה – מְשַׂחֵק בְּכָל הַצָּגָה

    אַל תְּדַבְּרוּ עַל מַה שֶּׁהָלַךְ וּמַה שֶּׁיָּבוֹא
    בְּתוֹךְ הַלֵּב הַזָּקֵן הַזֶּה
    אֵין כְּבָר הַרְבֵּה עִנְיָנִים
    לֹא בִּקַּשְׁתָּ לִהְיוֹת בֶּן-אַלְמָוֶת
    לֹא הִתְרַפַּסְתָּ לִפְנֵי הַבּוּדְהָא
    וְלֹא חִקִּיתָ אֶת הַטַּרְחָן הַטּוֹרֵחַ קוֹנְפוּצְיוּס
    עָצֵל מֵהִתְחָרוּת בְּאַנְשֵׁי מוֹפֵת
    נֶהֱנֵיתָ לִהְיוֹת לָהֶם לְלַעַג

    כָּכָה וְלֹא יוֹתֵר מִכָּכָה
    כְּשֶׁהַהַצָּגָה תִּגָּמֵר
    תִּפְשֹׁט אֶת חֻלְצַת הַשַּׂחְקָן לָתֵת לַטִּפֵּשׁ הַבָּא

סגור לתגובות.