ניל שוּבּין, בספר המעניין-מאוד-לפרקים "הדג שבתוכנו", שראה אור בעברית ממש לפני כמה ימים כותב על המעבר של יצורי המים ליבשה לפני כ-375 מיליון שנה. החצי דגים חצי זוחלים האלו הם אבות-אבותינו. שובין גילה אחד מהם שמכונה טיקטאליק. הוא מסכם בקיצור את האפשרויות האבולוציוניות שעמדו בפניהם: "האסטרטגיות להצלחה בסביבה כזו מובנות מאליהן: להיות גדול, להיות משוריין – או לצאת מהמים. אבותינו הקדומים כנראה התחמקו מן הקרב" (תרגום עדי מרקוזה-הס, ידיעות ספרים).
שחזור של הטיקטאליק, שגילה ניל שובין
מעניין לחשוב על זה גם בהקשר אנושי ועכשווי. כלומר, על שלושה טיפוסים של אנשים או של התנהגויות טיפוסיות: המגדיל את עצמו (למשל על ידי מכונית גדולה, בית גדול, כסף, כבוד, טריטוריה); המשריין את עצמו (חומות, שוערים, תוכניות טלוויזיה החוצצות בינך לבין המציאות). אלו המקרים השכיחים, וקשה להבחין ביניהם לפעמים מפני שהגדלה היא לפעמים גם שריון, ושריון הוא לפעמים תוספת גודל. כך מתנהל העולם של "הַמַּכִּים וְהַמֻּכִּים" (כדברי אבידן). הסוג השלישי הוא היוצאים מן המים. היציאה מ"המשחק" של "אתה תפתח שיניים אז אני אפתח שריון ואם אתה תפתח שיניים ארוכות יותר אז אני אפתח שריון עבה פי שניים" וכו' היא צעד מסוכן, אבל אם להמשיך את קו המחשבה האבולוציוני, הוא יוצר שינוי ופריצת דרך. זו אולי העמדה של האמנים. יציאה והשתנות. לפחות אמנים מסוג מסוים, כי יש גם אמנות שנובעת מרצון "להיות גדול" או "להיות משוריין". אולי היא אפילו הרוב.
אלא שכמו הדגים הנ"ל, היציאה מהמים היא אל מקום אחר. וגם שם יהיו יצורים גדולים ויצורים משוריינים, וגם משם יהיה אפשר לצאת. אין לזה סוף. תנועת היציאה המתמדת הזו, שאינה אל מחוץ לעולם אלא אל נקודה בה תהיה נקודת תצפית טובה יותר על העולם ומאבקיו. נקודה שאינה מנותקת אבל אינה מוכרעת בידי העולם (אפילו לא באיומי נשק גרעיני). זוהי יציאה מתמדת אבל אפשר לתארה גם ככניסה מתמדת באותה מידה. הכניסה המתמדת הזו היא מה שאנו מכנים "היצירה".
מתחת לשולחן 
מאוד יפה.
היציאה שהיא גם כניסה, כל הזמן, זה מאוד נכון.
אם כי אני תמיד גם קצת נלחצת מהגדרות של אמנים ואמנות כסוג אנושי אחר. זה מפתה, אבל עלול להיות גם חורך כנפיים.
[ובלי קשר הכותרת הזכירה לי את הסרט הבריטי המצוין שמוקרן עכשיו ובמקור נקרא fish tank. מומלץ מאוד]
אהבתיאהבתי
יופי של קישור
יצירתי
אהבתיאהבתי
עזבתי את הקיבוץ כי החלטתי שאני לא רוצה לגדל שיריון
וככל שעוברות השנים
טכניקת העור החשוף שאינה חרדה מנגיעה בעולם
מוכיחה את עצמה ככעמדה מעולה
ליצירה טובה יותר
זה שווה ליציאה מהמים לא?
ואנקדוטה – לפני שנים היה לי איזה ניתוחון בצואר
שיצאתי שאלתי מה היה
אמר הרופא
"הוצאנו לך שריד מתקופת הדגים"
רק טוב והרבה דרור.
אתה יוצר ניפלא.
אהבתיאהבתי
(מקווה שהתגובה לא תופיע כמה פעמים, כי התוכנה קצת מהתלת בי)
אהבתיאהבתי
שנתקע בדילמה הזאת ולא יצא ממנה. השם הפופולרי שלו הוא "הדג האנושי" והוא אטרקציה תיירותית בקרואטיה. הוא חי באגמים קטנים בתוך מערות ונוהג למצמץ בעיוורון מנומס לפלאשים של תיירים:
http://www.istrianet.org/istria/fauna/amphibians/proteus/naish_karst-salamanders.htm
אהבתיאהבתי
אז מהי קהילה ומהי תרבות?
אהבתיאהבתי
להיות כל דבר מלבד עצמי , זו המדרגה , שאני
ניצב עליה והמדרגה שניצבת לפני , עצמי הוא כל דבר מלבד הוא עצמו .
כלומר אני מודע לצורך בשינוי – האח הגדול
והתוכניות הפשטניות לעיתים על היקום בערוץ ההיסטוריה הם היינו אך – חלל גדול , ריק .
אני שם , אך מדי פעם פוזל החוצה .
אהבתיאהבתי
כי בשעה שאתה מצוי בתהליך הזה
של כניסה/יציאה/יצירה
אתה הרבה פעמים נראה
או לפחות מרגיש
מגוחך משהו… הלא כן?!
בדיוק כמו שנראה הדג הזה.
נבוך. לא שייך לא לכאן ולא לשם
ולא לשום מקום.
אהבתיאהבתי
מעניין מאוד 🙂
אהבתיאהבתי