עתיד של עבר: על הציורים הגרמניים של אלדר פרבר

[טקסט מקטלוג התערוכה המוצגת בימים אלו בגלריה אלון שגב, רוטשילד 6, תל אביב]

את רעש הרכבת מחליפים נופים שוקטים: מים, ברוש סזאני מזדקר ברוֹך, מביט כמו נרקיס בבבואתו שבמים, המוקפת שָׁמַיִם, "כמו בחיים". הנוף הזה צויר בגרמניה, אבל הרי ראינו אותו כבר: ראינו אותו כמה פעמים בציוריו של אלדר פרבר מנחל הירקון. אפשר היה לחשוב בקלות שהציור הגרמני צויר בתל אביב. ההסבר הפשוט לכך הוא שכמו כל זר גם אלדר חיפש בנֵכָר משהו שייראה לו ביתי. אבל מעבר לכך, מתבארים בדיעבד נופי הירקון של אלדר פרבר מן השנים האחרונות לאור הנופים הגרמניים. כלומר, פתאום מובן שכבר בתל אביב דמיינו הציורים האלה את הנוף הגרמני. ההכפלה הזו פוערת מיד מתח חשמלי, כמו בין שני קטבים של סוללה או מגנט, דומים אבל מקוטבים, בין פארק הירקון והטירגארטן, הנמצאים מעתה ביחד, בבת אחת, הן בציורי הירקון והן בציורי ברלין. במילים פשוטות: אינך יכול לדעת היכן אתה נמצא. אתה נמצא בשני המקומות גם יחד. פרבר מצייר את תל אביב ואת ברלין כדיפטיך.

. . .

עצים צומחים בכל מקום בתערוכה. הם כמובן גם שם, פשוט חלק מן הנוף, אבל גם העניין העקרוני של המסע: עץ שצמרתו בתל אביב ושורשיו באדמת גרמניה? בציורים האלו  הבוטניקה הזו אפשרית.

. . .

מסע עלייה-לרגל שאין לו יעד. כי אם הדבר שמחפש עולה-הרגל אינו נמצא בְּמקום כלשהו אלא בזמן כלשהו, כל שהוא יוכל למצוא יהיו דברים "שליד" היעד. בצליינות הזו אין אף מקום אחד שהוא המקום הנכון. אבל הפיצוי לקושי זה הוא שכּל מקום, כל עץ, כל גן ציבורי, כל אגם, יכולים להיות תחליף ראוי.

. . .

"כל האמנים בתערוכה זו נוקטים בטקטיקות של הרחקה. עבודותיהם מאופקות, שומרות על עצמן מפני התפרצות ספונטנית של רגשות. מדברות בשקט ובשליטה רבה כלפי חוץ. זהירות גדולה. העבודות מוקפדות, בעלות מבניות ברורה, מעובדות ומעוצבות. קומפוזיציות ממורכזות, ניקיון צורני, חשיבה ברורה על כל פרט. יחד עם זאת קיים בהן רובד שלם, תת-שכבתי, המתרחק מסדר והיגיון. שם מורגש ניסיון מדוד ומהוסס לתת פורקן לאנרגיה מודחקת המחפשת מוצא, ולצורך פנימי עז לגעת בדברים" (ענת גטניו, "מונח ברקמות העור: ביטויי אלם והעדר ביצירתם של בני הדור השני", קטלוג, המרכז למוזיאונים בישראל, 2002).

. . .

אחד ממקורותיו המשוערים של ציור הנוף הוא מבט של "טורף" או של צייד-לַקָט: מבט של מי שבא לנוף מבחוץ וצריך לשלוט בו או לקחת ממנו משהו. נופים רבים היו יכולים להשתלב בחוברות של סוכני נדל"ן. הנופים הגרמניים של פרבר הם ההפך הגמור. לא רק שאין הם חולשים על משהו או צורכים אותו או מתענגים עליו, הם שואלים את השאלה הבסיסית: האם אני יכול לעמוד כאן בכלל. האם מותר לי להביט בזה. וקל וחומר: לצייר את זה. לא בטוח. אין לזה תשובה.

. . .

אבל אין אלו גם הנופים המסעירים, הרומנטיים. אין בהם שמץ מרוחו של צייר הנוף הגרמני המובהק ק"ד פרידריך ולא מרוחם של רומנטיקנים אחרים. פרבר אינו מעוניין להכיל (בדרך של שליטה, בתפיסה "כוללת" של הנוף) את הנופים הגרמניים – אבל לא פחות חשוב, הם אינם מכריעים אותו, אינם מציפים אותו בנשגבותם. בין השליטה להישלטוּת (בין האידיאלי לרומנטי) עומדת ההתבוננות של פרבר. נוף רומנטי טיפוסי הוא נוף שקשה להגיע אליו וקשה לשהות בו. מצוֹק, למשל. אצל פרבר אין זה כך. מגיעים בקלות. בהליכה. אין צורך בטיפוס לגבהים או בהתגברות על סערות. כדאי לראות בציורים האלו לא רק את מה שיש בהם, אלא גם ממה הם מקפידים להימנע.

. . .

זו גם תערוכה על זמן. אתה נכנס למנהרה אבל אינך יודע היכן תצא, ואינך יודע איך תצא. לפעמים אתה יוצא אל ההווה (אנשים בפארק); לפעמים אל העבר (מחנה הריכוז, שאף הוא, כמו באחד מציורי הפארק, התרוקן מיושביו). ולפעמים אתה נכנס למנהרה ונזרק בחזרה אל תל אביב, מבין שכבר היית כאן, על גדות הירקון. כדאי ללכת בתערוכה הזו ולחשוב לא רק על סדרת מקומות, אלא גם על סדרת זמנים.

. . .

למתוח בד ולהניח עליו צבעים במקום כלשהו, עוד לפני שמדברים על מה מצויר ואיך מצויר – זה כבר מעשה משמעותי. הבד הופך למשהו מחבר ומגן.

. . .

איש לא גמור, כאילו מנהרה פתוחה בו. חֲסַר פָּנִים, נשכב לך מול הבד. הוא מקלקל את התמונה. לכן עליו להישאר.

. . .

אֲנִי קוֹרֵא לְעֶזְרִי אֶת הַנְּהָרוֹת בָּהֶם שָׂחִיתִי, הָאֲגַמִּים

עִם גִּשְׁרוֹן עֵץ בֵּין צִמְחֵי הָאַגְמוֹן, הָעֵמֶק

מָקוֹם שֶׁאוֹר הָעֶרֶב עוֹנֶה לְהֵד הַשִּׁיר,

וַאֲנִי מוֹדֶה כִּי שִׁירֵי הַהַלֵּל הָאֶכְּסְטָטִיִּים שֶׁלִּי לַהֲוָיָה

לֹא הָיוּ אֶלָּא אִמּוּנִים בְּסִגְנוֹן גָּבוֹהַּ

וּמִתַּחַת לָהֶם – רַק הַדָּבָר הַזֶּה שֶׁאֵינִי מֵשִׂים עַצְמִי לְכַנּוֹתוֹ.

(צ'סלב מילוש, מתוך "זֶה", מפולנית: דוד וינפלד)

. . .

פארק החומה, המסתיר את חומת ברלין ההרוסה, המסתירה את חומות הגטאות והמחנות. ציור אינו יכול לחדור חומות רבות כל כך, לכן הוא מראה רק את השכבה החיצונית, שבה אין חומה אלא בכותרת הציור. חומה שאינה אלא כותרת אינה חוסמת דבר. זוהי חומה פתוחה. יש שני סוגי התבוננות בציור זה: המבט שמסתפק בנראה לעין, כלומר המבט שמבחינתו הפארק אינו אלא פארק. זהו מבטם של  הנופשים המצוירים בפארק. הם בתוכו, יחד אתו, מתמזגים במרחב הירוק, קטנים כפרחים. עבורם הפארק הוא בהווה. לא עבור פרבר: מפני שהוא רואה גם דרך הזיכרון ודרך הדמיון. הזיכרון אינו זיכרונו הפרטי ועם זאת הוא חלק מקיומו. הזיכרון הקולקטיבי הזה שולח אותו לצייר בגרמניה. מהו זמנם של הציורים האלה, אם לא ההווה? ציורים אלו הם עתיד של עבר.

. . .

יש רק רמזים לסיפור משפחתי בתערוכה. לכן אין כאן דיוקנאות של ההורים. אבל משהו מוזר קורה בתערוכה: הסיפור האנושי מומר בנופים. ז'אנר הציור ההיסטורי, המתבקש כאן, מומר בז'אנר הנוף. מהלך כזה דורש הסבר.

חוויית ההתבוננות בציורים אלו משונה. גם בלי לדעת דבר על ההיסטוריה המשפחתית של אלדר פרבר, קיימת ברקע של ההתבוננות בהם הנחה סמויה, שנובעת מן התרבות המקומית, כי ציורים גרמניים של צייר ישראלי היום עומדים בחיכוך עם ההיסטוריה. כמו בציורי ימי הביניים, מלחמת העולם השנייה היא רקע הזהב הסמוי של כל הנופים והדמויות בציורים הללו. אם כן, הצופה הישראלי בא לתמונות האלו כשהוא מחפש סימני כאב. אך סימנים כאלה כמעט שאי אפשר למצוא בתערוכה. הנוף מחביא הכול. וזה, בעיניי, העניין המרכזי בתערוכה והלב של פעולתה עליי: ההבנה, שאת "הַדָּבָר הַזֶּה" (שמילוש מדבר עליו) אי אפשר לצייר. שאין לו נִראוּת. שהוא נוכח אבל גם כבר חלף.

זו תערוכה שמביעה לפני כל דבר אחר את הניסיון לצייר מה שבאופן עקרוני אי אפשר לצייר אותו. הוא פשוט לא נגיש לעין, לא נגיש למכחול. הוא חסר צורה וצבע. לכן נרתע עץ התפוח. המסע מבין את עצמו כמסע בלתי אפשרי, מאוחר, בהיותו חיפוש אחר מה שנגוז. ולמרות זאת פרבר יוצא למסע הזה. אולי זה מה שהתגלה לו שָם: שאי אפשר לצייר את "זֶה". אבל כדי להבין שאי אפשר לצייר את "זה" הוא חייב לציירו.

דרור בורשטיין

אפריל 2010