יוסיף ברודסקי, חותם מים, תרגום, הערות ואחרית דבר, לאה דובב, מאגנס, 106 עמ', 59 ש"ח.

[פורסם ב"הארץ ספרים" ב-16.2.11]

אם אתה מוצא את עצמך, תוך כדי קריאה בספר כלשהו, באחד מאתרי האינטרנט המוֹכרים כרטיסי טיסה למקום שעליו אתה קורא, או לפחות מהרהר ברצינות באפשרות לארוז מזוודה, הרי שיש להניח שהספר שאתה אוחז בו חולל משהו בעולמך, יצר בתודעתך דימוי שממשותו משתווה, אם לא עולה, על זו של המקום בו אתה קורא. אילו יכולתי, הייתי כותב את השורות האלה מוונציה, ואני בטוח שמי שייסע לעיר הנהדרת והשחוקה הזו אחרי קריאה בספר הזה ייסע אל מקום שיהיה בעבורו חדש לגמרי.

הספר מַפנה אל עיר, ההופכת לספרייה: "נותר לי רק לקרוא או לשוטט סתם. ובעצם, מה ההבדל בין זה לזה, שהרי בלילות מבואי האבן הצרים הללו כמותם כמעברים בין ארונות ספרים באיזו ספרייה כבירה, שכוּחה" (עמ' 65). דמו את זה: ספרו של ברודסקי המשתוקק לשוב אל הספרייה-העיר שממנה נולד.

ונציה היא פירמידה הפוכה. על קודקוד קטן יחסית של ממשות בנוי הר הפוך של דימויים, חלומות, אכזבות, ציורים, סרטים, שירים. דומה שעוד מילה אחת על ונציה, עוד ספר אחד, עוד שיר אחד, והפירמידה תקרוס. אל חשש, זה לא יקרה. גם אם חלילה תשקע ונציה בים ("בעתיד אורב לעיר גורלה של אטלנטיס", עמ' 61), תיוותר הפירמידה הזו מוצקה ומפוארת. ואחת מן הלבנים המשובחות בה היא בלי ספק הספרון הזה של ברודסקי.

הספר מזכיר את רשימותיו הנפלאות של זביגנייב הרברט הפולני (בספרים "ברברי בגן" ו"טבע דומם עם רסן", הוצאת כרמל). המשותף להם הוא הצעה אחרת לתיירות. תיירות דלה, לא שׂבעה. ההרגשה כי אתה צריך לבוא אל המקומות האלו – אורבייטו, סיינה, ונציה – בהרכנת הראש. לא כתייר זללן ונחפז, לא כבעל בית. וכשאתה יוצא עליך לצאת כדרך שעוזבים מלך – עם העיניים מופנות, לתמיד, אל ההוד שאתה נאלץ לעזוב. מכאן העצב המשוך על הספר. כי אתה יודע שהשפע הזה ניתן במשורה. ונציה תמיד שוקעת בים, כאטלנטיס, עבור העוזבים אותה.

במסה אחרת כתב ברודסקי על עיר אחרת, עיר הולדתו ממנה גורש למעשה, סנקט פטרבורג. את המסה, "מדריך לעיר ששמה הוחלף", תרגם גיורא לשם, והיא מופיעה בספר שאזל מזמן, "מנוסה מביזנטיון" (ספריית פועלים). אני קורא את "חותם מים" מבעד למסה על פטרבורג. אפשר להבין מה חיפש ברודסקי בוונציה אם מבינים מאיזו עיר גורש ומהו דימוי העיר הזה בעבורו.

ונציה היוותה השראה לתכנון פטרבורג (נוסדה ב-1703), שמכונה לפעמים "ונציה של הצפון". ברודסקי לא המציא את הזיקה. אבל הוא רואה אותה מחדש. כך הוא כותב על עיר הולדתו הרוסית: "רבבות מצאו את מותם האלמוני בביצות הדלתה של הנייבה, שלאיים שלה יצאו מוניטין דומים לאלה של הגולאגים בימינו". זה לב העניין. שתי הערים יפות ביופי מוזר, נטול ז'אנר אורבני. פטרבורג, כמו ונציה, "נוכרית בארץ מולדתה שלה" (כך מצטט ברודסקי את גוגול על פטרבורג). אבל ליופי של פטרבורג יש מעמקים של כפייה ושל מוות מן הסוג הרודני. בפטרבורג, "אם יש משהו מתפתל, אין הוא פרי התכנון, כי אם תוצאה של רשלנותו (של הצאר פיוטר) כשרטט". להשוואה שרומזת לה לאה דובב באחרית הדבר שלה, בין פירנצה לוונציה, בין עיר הסרגל והפרספקטיבה העמוקה לבין עיר החזיתות והמים, יש להוסיף את הניגוד פטרבורג-ונציה. הזיקה עוברת כחוט השני לכל אורך המסה על פטרבורג. כשברודסקי כותב על "ההרגשה שהטבע עשוי יום אחד לחזור כדי לתבוע לעצמו את נחלתו האבודה" ביחס לפטרבורג, מתברר מדוע הוא נוסע לוונציה. לא משום שאין בה, בוונציה, מיסוד האיוּם והחורבן. אדרבא, בזה היא דומה לגמרי לפטרבורג. אלא שבניגוד לפטרבורג, יש בוונציה הרבה פחות מיסוד האיום והחורבן מעשה ידי אדם. ונציה, במילים אחרות, היא הבית פחות הרודנות. גן העדן, מתברר למקרא הספר הזה, אינו מצוי במחוז זר ושונה, אלא דווקא בווריאציה מתוקנת של הבית, של המוּכר.

שתי הערים עמוסות מיתולוגיה – "בשעה שהנך הוגה כיום בפטרבורג אינך מסוגל עוד להבחין בין הבדוי לממשי", כותב ברודסקי על עירו. אבל ברור לגמרי לאיזו עוד עיר הוא מתכוון. עבור ברודסקי, ללכת בוונציה משמעו לראות את השתקפות הבית. "יובל הנייבה… מצייד את העיר בכמות כה גדולה של אספקלריות עד כי נרקיסיוּת היא דבר בלתי נמנע", הוא כותב על עירו. האין זה הסבר טוב לאפיזודה ב"חותם מים" שבה הוא נקלע לאולם גדוש במראות, ש"היו שם גם האספקלריות ההן, שתיים-שלוש בכל חדר… ראיתי פחות ופחות את עצמי במסגרות הללו, ויותר ויותר הושבה אלי אפלה מתגברת והולכת… לרגע אחזה בי סחרחורת…" (עמ' 33-34). הוא מביט במראות הוונציאניות והן משקפות לעיניו את הנהר הקר של הבית, שממנו גורש. פסיכולוגים ידברו כאן על "המאוים".

לוונציה יש שם אחד. לפטרבורג שמות רבים, שכל אחד מהם נושא משקע של אלימות. "סנקט פטרבורג", "פטרסבורג", "פטרוגרד", לנינגרד" וכלשון בני המקום, המסרבת לתוויות הכפויות, "פיטר". בניגוד לטלטלות הללו, "המאה (העשרים) ראויה להיזכר לטוב על שהותירה את (ונציה) לא פגועה, פשוט על ידי כך שהניחה לה לנפשה" (עמ' 71). אמנם גם בפטרבורג "עצם השילוב בין השגב האדריכלי של העיר לבין מסורת הפקידות סבוכת המארג שם לאַל את מושג הכוח", אבל היא הנותנת: ונציה לא הייתה מעלה על דעתה להזדקק לבירוקרטיה מסועפת, כלומר למצב צבירה תמנוני של הכוח הטוטליטרי, כדי "לערער על מושג הכוח". המים והיופי עושים זאת עבורה בקלות ובאלגנטיות. ואם בוונציה "הכול מבקש להיראות" מרוב יופי (עמ' 17), שלטון טוטליטרי מבקש לראות את הכול – מחמת החשד.

כשברודסקי מתאר בהומור נוגה חורף קפוא בוונציה, שֶמאלץ אותו לברוח לפריז להתרפא, נראה שהוא חושב על הקור הרוסי, בייחוד על הקור של מחנות הכפייה. מישהי בספר מדמיינת את הגיהינום כ"חוג הקוטב", כלומר כתופת קרה דווקא (עמ' 73). וכשוונציה הופכת עבורו לגולאג – הוא חייב לברוח. ואכן, בקטע אחר (עמ' 42), מעין כתם שחור שמוטח במרכז בד הספר, מתוארת הוצאה להורג פוליטית, וגם שם חולש הקור הנורא הזה. חזותם של המוּצאים להורג היא כדבריו "צפונית". ברודסקי, המכנה עצמו שוב ושוב בספר "בן הצפון" נזכר, מתוככי גן העדן, בקין האורב לו – לנו – בחוץ.

אכן, "חותם מים" הוא יותר מכל דבר אחר דיוקן של גן עדן עלי אדמות. לא במובן האוטופי, בוודאי לא במובן הקומוניסטי, אלא במובן האפשרי, הנגיש. ובגן העדן הנגיש יש מחלות, ויש קור, ויש חדרים לא נוחים, ובהלת רפאים בחדרים עמוסי אבק ש"אפרוריתו עכרה את מִתאריו וגווניו של כל הנראה לעין" (עמ' 34). אבל זהו מקום החוגג, בסיכומו של דבר, את החיים. וההמונים הגודשים את העיר הזאת יודעים זאת, ובצדק נוהרים אליה. מפני שהם יודעים שכך ראוי לחיות, ליד המים, מול הארמונות, בקרנבל הזה שיש בו רעש אבל גם חצרות נסתרות ומבואות דוממים. כדברי לאה דובב באחרית הדבר שלה: "הצדק כנראה לא עם הוותיקן אלא עם ברודסקי, שחשוב כי ונציה היא ההוכחה לכך שבעולם שולטת מידת החסד ולא מידת הדין. כי הנה אנו כאן בשקט הגמור ובאין איש… בגן של סאן ג'ורג'יו מאג'ורה" (עמ' 106).

ואולי זו הזמנתו של המקום הזה, כמו של כל דבר יפה: לא העיון בו כבדבר חיצוני, גם אם מעורר התפעלות, אלא הרצון (עמ' 16) "להלום את היופי הזה, להשתוות אליו". כך אני מבין את יפי תרגומה של לאה דובב: הוא יוצר מקבילה לשונית עברית להדר הוונציאני. היופי מזמין להיות בו, להיות הוא. ברודסקי חושב שכנסיות "צריכות להישאר פתוחות במשך כל הלילה" (עמ' 79): אבל האין ונציה קתדרלה פתוחה-תמיד כזו, שאולם התווך (nave) שלה – התעלה הגדולה, גשריה – קמרונות הצלעות הגבוהים; אזור המקהלה – כיכר סן מרקו, והשמש, או הירח המלא (לבחירתכם!) – חלון הרוזֶטה הגבוה, המואר?

2 תגובות בנושא “"ההוכחה לכך שבעולם שולטת מידת החסד ולא מידת הדין"

  1. רשימה יפהפיה, דרור. תודה. את הספר קניתי בעקבות המלצתך לפני כמה חודשים.
    "…הצעה אחרת לתיירות. תיירות דלה, לא שׂבעה. ההרגשה כי אתה צריך לבוא אל המקומות האלו – אורבייטו, סיינה, ונציה – בהרכנת הראש. לא כתייר זללן ונחפז, לא כבעל בית". – מתאר במדוייק את התחושה שלי במסעותיי בצרפת ובאיטליה, לא מתוך כוונה מיוחדת, זו פשוט התחושה שלי. תודה רבה לך, שוב.

  2. הרשימה היפה שלך הדהדה לי שני ספרים נוספים:

    הודו – יומן דרכים לקרליבך שתמיד גורם לי לחשוב שלא ראיתי כלום מהודו שלי ו – Curriculum Vitae ליואל הופמן, אבל מסיבה אחרת לגמרי. הוא כותב שם, "כל ארמון באירופה מחוויר לעומת חורבה בגליל" (ציטוט מהראש)וזה מחזיר אותי לכאן, ולאופן המדויק שהחורבות בגליל נושאות את יופיין, כלומר, מבפנים.

    תודה,

    רון

סגור לתגובות.