המנורה של ון גוך (על "הסוס מטורינו", בלה טאר)

המנורה שבטריילר לסרטו החדש של בלה טאר, "הסוס מטורינו", מופיעה גם בסוף הסרט והיא שיאו. בשיחה אחרי ההקרנה בפסטיבל הקולנוע בירושלים בשבת האחרונה רמז טאר באופן די ברור על הזיקה בין המנורה הדועכת ל"ויהי אור" של בריאת העולם בספר "בראשית". הזיקה היא של היפוך, והסרט הוא סרט של "ויהי חושך", וממילא גם סרט המבטל את עצמו, מפני שאין קולנוע בחושך (רק לקהל מותר להיות בחושך, אבל הסרט עצמו הוא מנורה; וכשהמנורה הזו נכבית, והסרט נטמע בחושך של הצופים, אין סרט). טאר אמר שזהו סרטו האחרון, אבל כמעט אפשר לומר שגם בלי ההצהרה הזו היה הסרט עצמו אומר זאת.

המנורה הזו היא ציטוט ברור, שיכול לסייע במקצת בהבנת הסרט. הציטוט הוא של המנורה מציורו של ון גוך "אוכלי תפוחי האדמה". גם בסרט, כמו בציור, מזונן של הדמויות הוא תפוחי אדמה מבושלים. תפוח אדמה אחד ליום עם מעט מלח. אבל בניגוד לציור של ון גוך, שבו יש שיתוף בין האביונים, והמחווה העיקרית בו היא של הענקה של מזון, אצל טאר האחווה הזו חסרה. במהלך הסרט מופיעה סיעה של צוענים ומנסה לשתות מהבאר של האב ובתו, אוכלי תפוחי האדמה. האב ובתו מגרשים את הצוענים. האב ובתו פועלים על פי הקוד של המערבון, של "הטוב והרע" ובלי לברר מי האורחים יוצאים אליהם בצעקות בגרזן. למרבה הפלא, מחוות ההענקה היחידה כמעט בסרט מתרחשת כאשר אחד הצוענים מעניק ספר תיאולוגי לבת בתמורה למים שלא שתה. מיד לאחר מכן מתייבשת הבאר ותהליך הדעיכה מואץ. בלי מי הבאר לא רק שאי אפשר לשתות, גם אי אפשר לבשל את תפוחי האדמה. בעוד שהסוסה של האב ובתו גוססת לאִטה, סוסי הצוענים חיים ובריאים. הצוענים היו יכולים להיות פתח מילוט עבור אוכלי תפוחי האדמה, אבל הם כלל לא שקלו זאת ובחרו לגרשם. אם יש "משגה" טראגי בסרט הזה, כאן הוא טמון: בהתרחקות ממה שוון-גוך מציע, בהתרחקות מהמנורה של ון גוך.

טאר, אם כן, מצטט את ון גוך על מנת להקצין את החזון ולמעשה לפקפק בו בייאוש. הוא גם מתייחס בעקיפין לפתיחה של "הרמונית ורקמייסטר", סרטו מלפני עשור, שבו המטפורה העיקרית היא של המציאות האנושית כליקוי חמה, ליקוי מפחיד מצד אחד, שסופו לחלוף מצד שני, ולשוב ולהופיע מצד שלישי. כששאלתי את טאר, בשיחה אחרי הסרט, על המעבר בין הפתיחה של "ורקמייסטר" לסיום של "הסוס" הוא אמר מפורשות שהסרט החדש אינו של ליקוי, אלא של שמש שכּבתה. כלומר, ליקוי שנעצר במחצית הדרך, ש"נתקע" בחושך.

 היציאה מן הסרט הזה כבדה ומעיקה. הוא מושך אותך למטה ומכבה עליך את האור. מעצם היותך צופה בסרט אתה תלוי באורו, וכשהאור היחיד בסרט הוא אור המנורה של הטריילר הנ"ל, כשהיא נכבית גם אתה מוצא עצמך, כמו הדמויות, בעלטה. אולי זו השורה התחתונה של הסרט ואין מה להוסיף. אבל קרה לי דבר מוזר. כשחזרתי הביתה והתיישבתי לשולחן לאכול, נזכרתי באוכלי תפוחי האדמה של טאר, ופתאום היה טעם המזון חדש בפי. הרגשתי כמי שהורד אל הבור אבל ניתן לו לצאת ממנו ברגע האחרון. במחשבה שנייה, כך אולי צריכים צופי הסרט הקשה והנהדר הזה לחוש מיד כשעולים האורות באולם לאחר ההקרנה: המנורה שכבתה בסרט – וטאר ידע זאת – חייבת להידלק שוב כמה שניות לאחר מכן, באולם, ב"עולם". אחרי הצפייה בסרט הזה, אורות הקולנוע הפשוטים הופכים להיות אורות של "ויהי אור". זהו סרט מאתחל, סרט אחרון שיש בכוחו לעשות בך reboot.

לראיון של אורי קליין עם בלה טאר >>>

לפתיחת הסרט >>>

לקטע מן הסרט >>>