דוד פוגל, רומן וינאי, עריכה: לילך נתנאל ויובל שמעוני, עם עובד, ספריה לעם, 2012.

רשימה להרצאה בבית ביאליק, 19.4.12

**

1. הנשיקה

את הרומן של פוגל כדאי לקרוא בהקשר של מהלך שנפתח בספרות העברית עם כמה סיפורים של ברדיצ'בסקי בשנת 1900. זהו מהלך של גילוי הארוטיקה, מהלך שהתקדם יד ביד עם גילוי אפשרויות של כתיבה, של ארוטיקה יצירתית. אצל ברדיצ'בסקי, בסיפורים של 1900, כמו למשל "עורבא פרח", הארוטיקה מהוססת מאוד. כותב גיבורו של ברדיצ'בסקי,

הנשיקה בכלל היתה חלומי היותר גדול בין משאות נפשי ותענוגותיה הרוחניים. לנשק נערה אשר אוהַב אותה ולהשתעשע בידה הרכה, זאת היתה תשוקתי היותר גדולה בהלך-נפשי.

שימו לב שברדיצ'בסקי מדבר על הנשיקה לאישה כתענוג רוחני ובלשון יחיד. נשיקה אחת. רוסט לעומתו "כיסה בנשיקות [את] תלולית הבטן" של גברת שטיפט, וזה עוד לפני שהוא מתפשט. אם ברדיצ'בסקי חפץ בנשיקה אחת, וגם אותה לא ממש קיבל, מיכאל רוסט מנשק ומנושק עשרות פעמים בספר הזה. כמות הנשיקות של רוסט הייתה יכולה לפרנס את כל גיבורי ברדיצ'בסקי המוקדם גם יחד ואת יורשיהם שלושה דורות.

אם זו נקודת הפתיחה של המהלך, הרי שאת הסיפור של פוגל, שנכתב ככל הנראה 10-12 שנה אחרי ברדיצ'בסקי, אפשר לתאר כהגשמה מלאה של כל הציפיות שאצל ברדיצ'בסקי רק מתחילות ללבלב. מדהים למדי איזה מרחק גמאה הספרות העברית תוך עשר שנים מבחינת הארוטיקה. לפנינו סיפור של אוטופיה מינית שהוגשמה במלואה. אם מיכאל, גיבור "מחניים" של ברדיצ'בסקי הוא הרצל, מיכאל רוסט של פוגל הוא בן גוריון.

הנה כך כותב ברדיצ'בסקי על מיכאל, גיבור "מחניים": "במלחמותיו את הקנאים בארץ מולדתו כבר חשב לשאת אישה נוצרית כדי להכעיס אותם". המעבר בין פנטזיה בעלמא על חתונה עם נוצרייה מטעמים "לאומיים", כדי להכעיס את היהודים בעיירה, ליחסים מוגשמים ללא חיתון עם נוצריות בלי שום מחשבה לאומית, אלא לשם העונג – איזה מעבר.

לכאורה אוטופיה מוגשמת היא דבר נפלא. השיא. אבל אין זה כך ברומן של פוגל. הרומן של פוגל קרוב ליצירה אחרת בת זמנה, הנובלה "בגנים" של גנסין. גם שם מובא החיפוש הסקרני הארוטי אל מימוש מלא, והמימוש הזה מחריד. אצל גנסין מתגלה גילוי עריות; אצל פוגל מתגלה שהשינוי הדרמטי במיניות היהודית שמתחולל, לפחות בספרות, תוך עשור, לא מביא עמו נחת. אפשר לומר זאת בצורה פשוטה – אם נשווה את גיבורו של מנדלי מוכר ספרים, בנימין השלישי, שקדם בכמה שנים לברדיצ'בסקי וממילא גם לפוגל, לגיבורו של פוגל, מיכאל רוסט, הרי שנגלה בלי ספק שהגיבור של פוגל, המשוחרר מבחינה מינית ובכלל מבחינה פיזית, אדם שלא יהסס למשל להכות את חברו בפרצופו, הוא גיבור שעולמו הרבה יותר מוגבל וצר מעולמו של בנימין השלישי של מנדלי, שאת אשתו לא מנשק אפילו. מוגבלות וצרות זו הן בעיני חולשה של הרומן. קשה לבסס עלילה על דמות כל כך מוגבלת ומונוטונית (משל למה הדבר דומה, כאילו היה יעקב שבתאי מבסס את "זכרון דברים" על צזאר בלבד).

במילים אחרות, למרות פריצת הדרך הארוטית, מיכאל רוֹסט הוא דמות מאושרת ומורכבת פחות, ולא יותר, מבנימין השלישי. וזה מפתיע, כי, כאמור, זהו גיבור שהגשים את המאוויים הגבוהים ביותר שהביעה הספרות והתרבות. אם כן, מדוע הגשמת הפנטזיה היא רגרסיה ואפילו נפילה?

 2. תאטרון

המאפיין הבולט ביותר, לדעתי, של הקיום ברומן של פוגל ניתן לתיאור על ידי מטפורות מתחום התיאטרון. יש המון התייחסויות לזה ביצירה עצמה. כוונתי לתחושה שכל מה שקורה אינו ממש מציאותי, שכל אדם משחק איזה תפקיד בהצגה ענקית. השיא של זה הוא בדיאלוג שבעמוד 165 ואילך, שם מציגים זה לזה מר שטיפט ומיכאל רוסט הצגה. שטיפט, שבוגד באשתו, משחק את הבעל הנאמן, ורוסט, שבוגד עם אשתו – משחק את הנער הלומד בענווה מהמבוגר חוכמת חיים. שטיפט מלמד את רוסט כי "יש נשים שבפניהן עליך לשים עצמך חלש, קטן וחלש כעכבר חולה" (167) וגם זה חלק מהקיום בתיאטרון. עליך להחליף מסכה לפי הנסיבות, אומר השחקן לשחקן. אבל הוא אינו רואה שרוסט כבר מיישם את השיעור שלו, בכך שהוא מעמיד פנים כ"קטן חלש", בעוד מאחורי גבו של ה"מורה" הוא שוכב עם אשת המורה.

דוגמה נוספת: ממש בעמוד הראשון של הספר אומרת מישהי שיצאה באמצע מסרט, "פילְם משעמם" (5), וכמה עמודים לאחר מכן אומר רוסט על בחורה אחרת כי "היום הריהי לְשִעמום לו" (10). השעמום של רוסט, רומז פוגל, דומה לשעמום מסרט לא מוצלח. וזה ברור. אם בני האדם מעלים ברומן הזה, איש-איש, את המופע שלו, והמופעים לא מוצלחים כל כך, נובע שעמום, ורצון להחליף סרט, לקנות כרטיס חדש.

בעמוד 143 מתואר חדר עישון כך: "עולם הממשוּת נשאר מעבר לסף, הרחק מאוד, ולא פכפך לכאן". זהו חלל סגור, דחוס בעשן, מלא חפצים מנותקים מהקשרם כמו פסל בודהה מסין ופסלים אפריקאיים. החפצים הזרים הללו מתאימים לחדר, מפני שהם מדגישים את הזרוּת, את היותם ייבוא, נטע זר, במרחב הווינאי. גם מיכאל רוסט הוא מין פסל סיני או אפריקאי שכזה, מבחינת אי-שייכותו למרחב. אי-שייכותו כיהודי.

אפשר להרחיב הבחנה זו אולי על כל דמויות הרומן. כולם לא ממש שייכים, ומבחינה זו מרגיע כמעט לראות שהיהודי בווינה אינו מנוכר יותר או פחות לסביבתו מהנוצרי האוסטרי. אחת הדמויות בספר, דין, מספר בערגה "על אודות בני אדם מוזרים, אמיצי יופי, שלא חששו לחיות חייהם שלהם, בהתאם לטיבם הפנימי, ליצרם, בלי להתכחש לעצמם אף כמלוא נימה, על אף הסביבה שהם נתונים בה" (עמ' 144). והנה, סיפור האגדה האוטופי הזה של דין הוא למעשה מצבם הנוכחי והממשי של גיבורי הספר העיקריים: מה שדין מתאר כאוטופי, רוסט מגשים בחיי היומיום, וכמוהו גברת שטיפט, וגם בתה, ודמויות נוספות, כמו אנקר. הם עושים מה שהם רוצים, הם לא חוששים "לחיות את חייהם בהתאם לטיבם הפנימי". ובכל זאת, הם מרגישים שזה לא זה. ברור למה: כל חירות, מרגע שהוגשמה, הופכת להיות מובנת מאליה, ולכן רק נקודת מוצא בדרך להשגת חירות חדשה. לכן אם שכבת עם האמא, כפי שעושה רוסט, עליך לשכב גם עם הבת.

 3. מחוץ למטבח

בעמוד 171 מתוארים שני בעלי מסעדה, שבלי עבודת המטבח "נמצאו מדולדלים, מיותרים, מחוסרי תכלית… המטבח נתן טעם לקיומם". נראה לי שאפשר להחיל את המצב הזה גם על גיבור הרומן, רוסט. רוסט, ושאר היהודים בספר, חיים בלי ההקשר שיכול היה לתת לקיומם טעם. אפשר רק לשער מהו – לי נראה שזהו ההקשר הקהילתי היהודי שהולך ונהרס בשנים שבהן מתרחש הסיפור, בתחילת המאה ה-20. את הקולקטיב היהודי של מזרח אירופה מחליפה מסעדה ששמה "אחדוּת", מעין בועה תחליפית, פרודיה על עיירה יהודית וטיפוסיה הצבעוניים.

אחד משוכני המסעדה שר בחתונות של יהודים שירים עממיים כמו "האָט אַ יִיד אַ וויַיבעלע", כלומר, "לַיהודי יש אישה קטנה". והרי זה בדיוק סיפורו של רוסט – יהודי שיש לו אישה קטנה; ובאמת השיר מוזכר כשרוסט בדרכו לפגישה עם העלמה שטיפט. במילים אחרות, לאור השיר הזה רוסט, המאהב הגדול, מוצג כהגשמה של שיר חתונות יהודי קלוקל, וכל קיומו כ"דון ז'ואן" אינו אלא פרודיה. מעניין שרוסט לועג למר שטיפט ומכנה אותו "דון חואן"; אבל גם רוסט ראוי ללעג זה שהוא מפנה כלפי זולתו. כלומר, השחקן, שמשחק מאהב, אינו מודע להיותו פרודיה על מאהב, ולועג לשחקן אחר, שמשחק את אותו המשחק בדיוק.

העולם של הרומן הזה מתאר מציאות של חציצה עקרונית בין בני האדם והמציאות, חציצה שכמעט לא פוסקת לרגע. מבחינה יהודית, החציצה נובעת מהגלות ומהניתוק מכל מערך ההקשרים, הלשוניים, התרבותיים והדתיים, שכופה על היהודי הצעיר המטרופולין הגדולה.

אבל יש חריג בודד בספר לתחושת ניתוק וניכור זאת. הוא מתרחש בעמוד 257, וזהו יוצא מן הכלל המעיד על הכלל. מה שקורה בעמוד הזה הוא שהעולם נפתח עבור רוסט וארנה; לרגעים בודדים הם מתוארים כמי ש"התהלכו גלויי עיניים, חדי חושים עד כדי קליטת זיע קל שבקלים". ברגעים הבודדים הללו של צלילוּת מאפשר פוגל לגיבוריו להגיע לַמצב הפואטי שהביא לכתיבת כה רבים משיריו שלו. מצבם הרוחני של הגיבורים באפיזודה הקצרה והחריגה הזו הוא מצב רוחני פואטי. אבל בעבורם זהו מצב חולף, ומיותר לומר שהוא אינו משאיר סימן בדמות שיר או יצירה אחרת. פוגל מכיר את המצב הפואטי הזה היטב והוא דיווח עליו בשיריו; רוסט ואהובתו הצעירה רק מריחים את המצב הרוחני הזה לרגע, והוא מיד נגוז, כנראה לבלי שוב. כמו במימרה הידועה, שגם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום, שניים מגיבורי הספר, למרות הכול, ודי במקרה, קולעים פעם אחת – אולי  פעם אחת בחיים – למטרה, וזוכים בכמה רגעים של חיים מלאים.

עשרים שנה לאחר מכן אנו פוגשים את רוסט שוב, בפריז, ומיד מבינים שדבר לא השתנה בו. השירה, כמוצא אפשרי מן ה"אחדות" של העולם היהודי במזרח אירופה היא מוצא השמור לבודדים, כמו דוד פוגל. לא למיכאל רוסט. למעשה, אפשר לומר שפוגל מתאר ברומן שלו עולם נטול שירה; מעין גן-עדן שאלוהים נטש אותו, והוא נותר מקום חושני אך חסר-טעם. שירה נכתבת ממצב תודעתי ורוחני של חיבור ישיר אל העולם, חיבור המאפשר לשמוע, כמו באחד משירי "לפני השער האפל", "קוֹל נְקִישָׁה לַחַה", המזכיר את קול הצפרדע הקופצת לבריכה העתיקה של באשו. מצב השירה הוא מצב של הסרת מסכות, מצב שבו אין תפקידים מפני שאין הבדלה ממשית בין המשורר והדבר שהוא כותב עליו. המציאות של "רומן וינאי" בודקת את היפוכו של המצב הפואטי ביסודיות ובלי רחמים. זהו רומן של משורר גדול, שמנסה לחשוב עולם שבו אין השירה אפשרית עוד.

2 תגובות בנושא “אוטופיה מינית שהוגשמה: על "רומן וינאי" של דוד פוגל

  1. עוד לא גמרתי לקרוא את הרומן אבל אני מתענגת על כל רגע. מה שבולט לי בעיקר בהשוואה לטקסטים האחרים שהיו לנו עד היום של פוגל זה ההומור הנפלא, שלא היה ניתן לשער בכלל את קיומו בשירה הקודרת, וגם בפרוזה הוא רק בצבץ/נרמז לעתים רחוקות.

סגור לתגובות.