חבל טבור

עוד לפני הכניסה לחדר, מתוך חנות הספרים והמזנון, היא קוראת לך בלחישה. זוהי עיר קטנה בצפון מסצ'וסטס (ויליאמסטאון, Sterling and Francine Clark Art Institute, Williamstown), ואינך מצפה למצוא אותה כאן. אבל היא כאן, במחיצת המלאכים, עם התינוק. וכרגיל בתמונות כאלה, שום דבר בהעתקים המצולמים שראית לא מכין אותך לנוכחות הממשית של התמונה, לאור הבוקע ממנה, לחומריות שלה שאפשר לדרוך עליה כמו על כוכב-לכת.

מרים יושבת וישוע התינוק על בִּרכה, עירום. הם מוקפים ארבעה מלאכים. כולם שותקים ומביטים. כל הפיות סגורים. כל העיניים דרוכות, אבל בשקט רב. מרים מחזיקה פרח. התינוק מושיט שתי ידיים. זה הרגע. הוא הולך ונמשך מאז 1460-1470 בערך. נוח לי לחשוב ששנת הציור היא 1470, כלומר 500 שנה לפני לידתי. ולא סתם מחמת המספר העגול, אלא מפני שהציור עניינו, אני חושב, בלידה.

אבל לפני כן. אני מציין לעצמי שכנף המלאך השני מימין – צבעה דומה לצבע גלימת האמא. מהמקום שבו אנו עומדים נראה שהכנף כמו מחוברת לגוף האם. כלומר, המלאכים האלו והאמא אינם לגמרי זרים זה לזה. היא לא אחת מהם, אבל גם לא זרה להם.

המלאך הימני והשמאלי יפים כמעט לבלי נשוא. ידו של המלאך הימני המצביעה אל התינוק גדולה מאוד, גדולה מדי, והוא כולו הצבעה כבדה, מין תמרור דרכים שאתה נתקל בו באמצע הלילה ויודע שהדרך נשברה. עינו של המלאך הזה, במבט מקרוב, כמעט נופלת ממקומה. גלגל העין חורג מן העפעף, התחתון. המבט החורג מעבר לסף עצמו הוא צדו השני, המשלים, של ההצבעה. יש כאן משהו כל כך חשוב, שהוא מושך, כמו בגרביטציה, את היד ואת העין.

ישוע התינוק מושיט שתי ידיים אל פרח שלא ניתָן לו. ידיו כמו מביטות בדבר היפה והמעורפל שחומק ממנו. כך הציור הזה פועל עלינו. מוגש – ונלקח. נוכח מאוד, ושותק, לא נגיש. יש שבעה פרחים בדגם שנמתח בין רגלי המלאכים הקיצוניים. הנה, פשוטו כמשמעו, גם אנו מתבוננים בפרחים: חשבו עליהם כעל המסגרת התחתונה של ציור.

יש חור שחור מטריד בגלימה התחתונה של האמא. מין משפך לא נעים של חושך, בין הפרח השלישי והרביעי (הנ"ל) מימין. איני יכול להוכיח את זה, אבל נדמה לי שהוא קשור לאיבר המין הלבן של התינוק. איני יודע מה לומר על זה לעת עתה.

חגורות שני המלאכים בשמאל "ממשיכות" זו את זו. גם בשמאל הן יוצרות קו המשכי המחלק את הציור לשניים, לרוחבו, כמו קו אופק. ביחד עם פתח השמלה של האמא הם יוצרים צלב לא גיאומטרי. הצלב הזה "מחבר" שני דברים בציור: את פתח השמלה-הרחם של האמא ואת איבר המין של הילד. מרחם יוצא איבר מין זכרי. וזה סוד גדול: העובדה שנקבה מולידה זכר. המלאכים מעידים על זה. אם כך, הצלב הסמוי "יושב" בציור בכפל תפקידים: גם כתזכורת לצליבה ולמוות, וגם כחיבור של אמא ותינוק, כמעט כחבל טבור.

פניהם של המלאכים אפרפרות, שונות מאוד מפני המלאכים שבימין. ודאי נכתב על זה הרבה אבל אין לי ספרייה כאן, ואני רק מציין זאת לעצמי. האם אלו מלאכים מצדם האפל של השמַים, מצד המוות? הלא ידוע לנו כי התינוק הזה דינו נחרץ. לא אל פרח הוא הולך אלא אל ייסורים. אולי מלאך המוות אינו שד בוער אלא גבר צעיר ויפהפה, בפרופיל, מתבונן בשקט, כמו צייר, ממתין.

האם ישוע מושיט ידו רק אל הפרח או שמא גם אל המלאך הזה, אל יופיו? איני יודע. מכל מקום, המלאך בלבן מטיל צל, כלומר יש לו בשר, גוף כלשהו, בעולם המצויר. אין זה חזון בעלמא.

החלוקה אינה שווה משני צדי ציר האורך של הציור. צד ימין נראה "כבד" יותר, שהרי יש בו שני מלאכים, חצי אמא ותינוק, לעומת רק שני מלאכים וחצי אמא בשמאל. אבל הפרח מאזן את הציור. כלומר, את מה ש"חסר" בצד של הפרח אנו "מעבירים" אליו מן התינוק. וכך, הפרח הופך להיות משהו חי, התינוק כמו זורם אליו. עינינו נדרשות כדי ליצור את התנועה הזאת.

האמא אוחזת בפרח. היא לא מעניקה ולא מונעת אותו מן התינוק. זהו מצב תמידי של אמצע שיש בו כן ולא, או "אולי" שאין לו סוף. רווח קטן שהוא הרווח שבין אמא לבנה, רווח שנוצר עם הלידה ואי אפשר לחיות בלעדיו. היא מציגה לילד את העתיד, במובן זה של משהו הנמצא תמיד קדימה, לפניך, במרווח. המרווח הזה משמעו גם לידה, גם מוות. היל מושיט ידיים אבל לא מסתער. ההושטה היא העיקר כאן, ההשתתפות בהצבעה על המרחק יותר מאשר ניסיון לגשר עליו. אולי כך מבקש מאתנו הציור להתבונן: בהושטת עיניים.

צד שמאל של מטפחתה עשוי בד. אפשר לחוש אותו, לראות אותו. אך צד ימין (ימין שלנו) עשוי שקיפוּת קלה, אוויר, על סף אי-ראייה. זה המרחק בין ידי התינוק והפרח. מרחק שלא נמדד בסנטימטרים.

בחלל יש עמודים שנחות עליהם כותרות הבניין. הכול עשוי שיִש לבן. רגל האמא, בתמיכתה האיתנה, דומה מאוד לעמודים האלה. ברווח הקטן שבין זרועה הימנית וגופה מציץ עמוד כזה, כמו פרשן הלוחש לנו את מהותה הסודית של האישה הזאת.

כשיצאתי מהמוזיאון ראיתי את זה, עלה על עלה, וחשבתי לעצמי, הרי זה בדיוק אותו דבר.