הרדיו הישראלי הוא אחד מהמקומות שבו מה שמכונה "זיכרון השואה" מבוזה בצורה הקיצונית ביותר. יותר מאשר, למשל, הכנסת האטום האירני לשיח השואה, הכנסה שאפשר להתנגד לה – אבל היא לא מופרכת מן היסוד. מופרך בהרבה הוא השיר המתנגן ממש עכשיו ברדיו, "גן השקמים", כמדומני בשירת אריק סיני. מי יכול להסביר לי מה הקשר בין שיר נוסטלגיה תל-אביבית לשואה? אין קשר. ברדיו הישראלי משמיעים ביום השואה שירים איטיים יחסית, רגשניים או רומנטיים, לא ריקודיים או קצביים, והמאזין אמור להיכנס להלך רוח נוגה וחסר מושא מוגדר. "להרגיש עצוב" באופן כללי. כלומר – לשכוח מהיהודים, מהגרמנים, מכל הגועל נפש.
אפשר לראות את השירים האחה באחת משתי דרכים: או שהם פשוט תחליף נוח בהרבה לעיסוק בחומרי הזיכרון האמיתי – שירים של הקהילות שנכחדו; שידור עדויות; שירה על השואה (למה שלא ייתנו לעשרים משוררים לקרוא את פוגת-מוות בתרגום זנדבנק עד שנדע אותו על-פה); מוזיקה מן הגטאות וכדומה. זה מה שהרדיו צריך היה לעשות, אבל למי יש כוח לשמוע שירים ביידיש? לכן זו העיסקה: נשדר לכם תחליף בידורי מקביל למה שקשור לשואה, ואתם תאזינו ותרגישו בסדר.
אפשרות שניה היא שכל השירים המושמעים אמורים לעבור רה-קונטקסטואליזציה (הכנסה להקשר-מחודש). הנה, עכשיו שמוליק קראוס עם "צר היה כל כך" – עלינו אולי כביכול לחשוב עליו כשיר שואה. "בן אדם כסנה מול השמים בו בוערת אש" – ודאי, טרבלינקה! לא אתפלא אם זו היתה האסוציאציה של העורך. אבל זה כל כך מופרך. כי אם זה תקף, מה עם גן השקמים? זה הגן של גטו לודז'? ו"תחזור, תחזור" של משינה, ששודר לפניו? האם איננו מסוגלים לחשוב על השואה שלא דרך המסננת הישראלית-ציונית-מקומית, המתבטאת כאן בשירי הזמר?
מתחת לשולחן 
צודק בכל מילה.
אהבתיאהבתי
דרור, זהו אלבום (חוה והכלייזמטיקס) שהשמעתי לעצמי הערב על יד המחשב; על ידו oy division (שפתאום נשמעו לי עולצים מדיי ואני מאוד אוהב את אלבומיהם), ואז עברתי לדניאל קאהן לדוגמא כאן שר מלים מאת איציק מנגער ולחן של שאול ברזובסקי:
אהבתיאהבתי
בישראל אין שירה לשואה. בא להוכיח.
אהבתיאהבתי
מצד אחד, הממלכתיות הגורפת הזו בה כל הערוצים עוברים לדום היא מופרכת, אבל אני לא בטוח שאני מסכים עם עניין הביזוי (לפחות לא לגמרי, כי אם זה גורף ואוטומטי הביזיון כנראה מובנה מראש). נראה לי ששירי יום השואה לא אמורים להכתיב זיכרון אלא למשטר את הרגש. זו הסיבה שאין כ"כ הבדל בין שירי יום השואה לבין שירי יום הזיכרון לבין שירי יום פיגוע וכיו"ב. יכול להיות שזה נדמה "בזוי" או "בידור" כי הפניה לרגש תמיד נחשבה זולה ונחותה (זה נעוץ בגישה התרבותית לרגשות באופן כללי, הנתפסים כתופעה לא הולמת, כפגיעה ביכולת לראות את המציאות כפי שהיא והעדר כללי של שליטה עצמית. זו הסיבה שרגש תמיד נתפס כמנוגד לקוגניציה בעוד שמחקרים מראים שזה לא ממש כך. מכל מקום…). אני נזכר בפוסט יפה שכתבת פעם על האופן בו אתה אוהב "להלביש" יצירות מוסיקאליות על סיטואציות לא קשורות ברחוב, סטטיות אם אפשר. ברור שמוסיקה תופסת טרמפ על הקשרים חיצוניים, וזה בסדר. מוסיקה היא שער לממד אחר של עולם קיים ומה שיפה הוא שהבחירה להיכנס בשער ובממד שמעבר לו היא לא קבועה מראש. מן הסתם עבור רבים מדובר ב"סתם" שירים נוגים ויפים, כלומר "בידור". עבור אחרים השירים האלה מתחברים להקשר הרחב ואז מופעל הרהור, זיכרון במשהו קשור. האם יש לזה משמעות מעבר לדבק לאומי? אולי כן, לא יודע. וכן, חבל שאין מקום גם לשירים שקשורים באופן ישיר לנושא אבל סיכוי סביר שדקלום פוגת-מוות בלופ ייצור היאטמות, אולי אפילו אנטגוניזם. אפשר גם להבין את זה במדינה שיום השואה הוא קליימקס של פזמון חוזר כל השנה.
אהבתיאהבתי
אני מתכוון שזה מבזה במובן שכולם כאילו מכוונים דעתם לשואה אבל בפועל השירים הם זרים לגמרי ועוסקים בישראליות ובציונות, ולא בתרבויות שהוכחדו וכדומה. זה כמו לרקוד בחתונה אבל בעצם לעלוז בגלל שהמספר הקבוע שלך בפיס זכה ב-11 שקל. ואיש לא מבין למה אתה כה מאושר
אהבתיאהבתי
הזמנה לחתונה זה חור בכיס. הזמנה לחתונה כשאתה תפרן, זה כבר שואה. אין מנוס מלמלא פיס. ואם זכית, עליך לזכור ולא לשכוח. אדרבא, הקם מוזיאון שיתעד את עוולות כל החתונות שרוקנו את כיסיך. אך בפועל, כל מפעל הזיכרון המונומנטלי הזה אינו אלא כדי להאדיר את אותו טופס פיס שאולצת למלא, להנציח את אותה זכיה שבעקבות ההתרוששות האיומה! בין השאר כדי לגרום ל- 11 שקלי הזכיה להיראות כמו 11 מיליון.
משהו כזה? 😉
אהבתיאהבתי
לא נעים לי להודות אבל צחקתי כשקראתי את הפוסט. תודה
אהבתיאהבתי