רמברנדט
רמברנדט

היתה פרה אחת, לפני יותר ממאה שנה, ביפן. המשורר שיקי (1867–1902) ראה אותה וכתב עליה הייקו (תרגם מיפנית יואל הופמן):

דּוֹבְרָה נוֹשֵׂאת פָּרָה

חוֹצָה אֶת הַנָּהָר:

מָטָר שֶׁל עֶרֶב

השיר הוא על פרה מפליגה, אך לא פחות מזה על ההתבוננות האנושית בה; על הפניית הראש אל המראֶה, שהיא פעולה כלל לא מובנת מאליה. קראתי את השיר הזה לקראת שיחה על שירת הייקו, ולא יכולתי שלא להיזכר במקביל בידיעות המעציבות של פעילי "ישראל נגד משלוחים חיים", שדיווחו על עוד ועוד סבל של פרות ועגלים. אחרי העקירה ממקומם ומהוריהם, אחרי בחילת המסע בים ולפני השחיטה אנו שולחים אותם למדור נוסף בגיהינום: קרונות רותחים (56 מעלות צלזיוס נמדדו בקרונות באילת!). מי שיכתוב "תופת" דנטאית חדשה, מוזמן לרדת לאילת ולהתבונן במזונו הנצלה בעודו בחיים.

השיר של שיקי מבקש מאתנו לעצור ולראות את הפרה בתנועתה, בגשם. השיר בנוי ממספר תנועות ישרות, הפועלות ביחד בהרמוניה: הנהר זורם אופקית; הפרה חוצה אותו, בניצב אליו; הגשם יורד אנכית. "נחשף" כאן לרגע, ובזעיר אנפין, מנגנון העולם, צומת: תנועה של מֵי הגשם מלמעלה אל הנהר – המים חוברים למים, הגשם הופך להיות נהר, בדרך אֶל הים. הגשם חוצה את האוויר כמו שהמים חוצים את האדמה, ושניהם חוצים כמו שהפרה חוצה את הנהר, כמו שמבט המשורר ומבט הקורא חוצים את העולם ופוגשים בפרה, או במילה "פרה" שעל הדף.

השיר של שיקי עוסק בחצייה של מרחב-זמן, ולשֵם כך הוא אורג, במעין שתי וערב תלת-ממדי, את האדם המביט ואת הפרה (עם הגשם והנהר) למארג גדול ועדין. המארג הזה אינו צריך להשכיח את העיקר: שבמוקד התמונה המפעימה יש סבל. אולי הפרה הזאת מובלת לשחיטה – מכל מקום ודאי היא נפחדת לעמוד על סירה, אולי חשה בחילה או סובלת מקור ומרטיבות. ודאי שהיא עקורה מבית גידולה הטבעי. היא לא צריכה להיות שם. השיר אומר זאת.

המארג הזה מאפשר לקורא לחוש משהו – חמלה אולי – ביחס לפרה הבודדה הזאת. השיר אינו כופה זאת, אבל מציע שהות בתוך המארג, שמשמעותו חיבור של הקורא, בנימי נפשו, אל הגשם, הנהר, הפרה. הקורא אולי יחוש שהמים הנעים שם נעים גם בגופו, שרובו מים, כמו גוף הפרה. הגשם יורד על גופו ועל גופהּ, על עורו ועל עורה, על עיניו ועל עיניה, בדיוק באותו אופן.

השיר מזמין את הקורא להצטרף ולהיארג לתוך זה. אבל אי אפשר להיארג ולהישאר עם הראש והלב בחוץ. השיר שואל: רצונך להיות עם השיר? אל תפנה ראש מן הפרה.

אני רוצה לדמיין את הפרה חוצה את הנהר לא מהמשורר והלאה, אלא לכיוונו. וכשהיא יורדת לחוף הוא קורא את השיר לאיש שהוביל אותה כדי להרוויח את שכרו, והאיש מבין מיד, משחרר את הפרה מכלאה, ואת עצמו מתפקידו הלא אנושי.

11 תגובות בנושא “פָּרָה-פָּרָה

  1. השיר מספר על פרה שחוצה נהר על גבי רפסודה וגאשם. כל השאר פרשנות ולא שאני לא מסכים אם הצד ההומני של הפרשנות .אבל אפשר גם לומר , פרה חוצה…ילדים רעבים ממתינים לחלב מעבר לנהר.

  2. יפה כתבת.
    אבל דניס סילק משורר החפצים היה מזכיר לך שהנושא – מבחינה דקדוקית אבל הדקדוק מסגיר – הוא הדוברה הדוממת. זה לא "פרה נישאת על דוברה", אלא דוברה נושאת פרה. (וזאת לא הערה קטנונית. בחיי).

  3. פער מטריד בין השיר הלקוני למסך המילים הפרשני, סתירה של ממש. הדברים מסתירים את השיר ומפריעים לו לנשום את נשימותיו, להרחיב בשקט את אדוות הרשמים שהוא מעורר בלב. יותר עדיף ההייקו על מצע של כלום, על רקע של שקט. כדאי מאד להתבונן ב'אני' הקטן האוטומטי המתחכם שמיד רוצה לומר משהו על השיר. שם העבודה האמיתית, לראות את ה'אני' שמיד יש לו מה לומר, ואז לברך אותו לשלום ולתת לו לחלוף כדי לחזור אל השיר הנקי גופו.
    אגי

  4. מרית, בחיי שאני לא מבין את ההערה. הנושא הדקדוקי כבודו במקומו מונח, אבל השיר מעלה תמונה שלמה. הנהר לא פחות חשוב מפני שהוא מושא ולא נושא.

    אגי, אני מניח שאת ההערה אפשר להפנות לטוקבק שלך באותה מידה, אלא אם הטענה היא שההערה שלך מוסיפה לניקיון המדומה של "השיר גופו" בניגוד למילים של הזולת שגורעות מאותו "ניקיון". לגופו של עניין, אני מניח שיש אנשים שה"אני" שלהם הוא בבחינת "האני הגדול" ואת ביניהם, והם פטורים מדיבור ויכולים להתכנס בשתיקה נאצלת, ולחלוף ולנופף ולנשום וכיוצא בזה מחוות "רוחניות" נקיות. אבל יש אחרים, ואני ביניהם, שזקוקים למילים כדי להתקרב אל המילים.

  5. כתבתם כל כך יפה.
    אני רואה אותה, את המבט שלה, את תנודות המים, את המרחק הנפער ומצטמצם ושוב נפער בין העיניים שלה לעיני המשורר ואת הערב שסוגר על שניהם. זה יישאר איתי. תודה.

  6. דרור, אם היית כואב את כאב הדוממים (ואני לא אומרת את זה בשום סוג של אירוניה, בכוונה נעמדתי מאחורי הגב של דניס, שבשבילו הם היו באמת חיים, לא פחות מבני אדם) היית חושב שהשיר הוא על הדוברה. אבל כיוון שאתה כואב את כאבם של בעלי החיים אז השיר בשבילך הוא על הפרה. אני חושבת שבסופו של דבר השיר הוא על בני אדם: הגשם, הנהר, הדוברה, הפרה, הכל ראי.

  7. פעוט עסוק בקול
    שמפיקות כפות רגליו
    כאשר הן פוגשות באדמה – מספר של תלמידה שלי כתונת משחק/ תמי שני – שהזכיר לי הייקו. אני מורה ליוגה ונחשפתי להייקו , מתחבר לי עם היוגה עם הכאן ועכשיו. כחקלאית לשעבר אני דוקא רואה את הפרה חוזרת הביתה מהמרעה, כל יום חוצים בבוקר את הנהר למרעה ובערב חוזרים לחליבה, ארוחת ערב ולישון היא והרועה כמו בימים שלכל חקלאי היו פרה אחת או שתיים. אופטימית מידי?

סגור לתגובות.