המו״ל

בפסטיבל הסופרים האחרון, שהתקיים במתחם המפואר של אחת מהוצאות הספרים הגדולות, בעת נאומי הסופרים ואנשי המכירות ואנשי השיווק והעורכים הראשיים, נשמע כל העת ברקע מעין רעש טרטור, שהזכיר לאחת מן הסופרות רעש של מכונת תפירה ולאחרת רעש של מכונה לפריסת לחם. הרעש לא היה חזק מכדי לפגום בתחושה הכללית החגיגית, וגם כשחולקו ספרי הזהב, הפלטינה, הטיטניום וההליום, לא העיב הרעש על קול מחיאות הכפיים ודברי השבח ההדדיים, אם כי המשוררת זוכת פרס ספר ההליום לא הופיעה לקבל את הפרס היוקרתי. אחרון עלה לנאום מנכ"ל ההוצאה שאירחה את הפסטיבל. כוסו בידו, הוא ביקש מכל הנוכחים להשתתק לרגע, ואז להטות אוזן קשובה. לאחר כמה דקות הושלך הס, וכולנו יכולנו להאזין לרעש הטרטור החדגוני שבקע כמו ממעמקי האדמה, מתחת לרגלינו. המו"ל פתח דלת וירדנו למטה. שם, במתחם תת-קרקעי שגודלו היה בדיוק כגודל מתחם האירועים, ניצבה מכונה גדולה כלווייתן. הייתה זאת מכונת דפוס משוכללת חדשה, חשבנו, אך הייתה זאת למען האמת מכונת גריסה. אל הצד האחד שלה זרמו פנימה אלפי ספרים, ומן הצד השני יצאו מחברות לבית הספר ושאר מוצרי נייר ממוחזר. את רוב הספרים שהוא מדפיס, אמר המו"ל, הוא מוציא לאור כדי להזין את המגרסה. למען האמת, העסק המרכזי שלו הוא גריסה ומִחזוּר, לא הוצאה לאור. ההוצאה לאור היא כמו המכבסה שבחזית, המגרסה זה הקזינו שמאחורה. מדי שנה, התגאה, הוא גורס את רוב הספרים שהוא מדפיס, ומספק גם שירותי גריסה זולים לְמוציאים-לאור אחרים, שאין ידם משגת לרכוש מכונה כזאת. מיליון ספרים עוברים כאן כל שנה, אמר. אני גורס יותר ממה שאני מדפיס, העסק העיקרי שלי הוא המגרסה, אני חייב להדפיס כמויות כדי שיהיה במה להזין את המכונה, היא כמו מערבל בטון, אסור לכבות ולהדליק אותה כל פעם. למען האמת, אמר, תוך שנועץ מבט בחבילה של מחברות שורה, המשוררת זוכת פרס ההליום ירדה לכאן אתי, נתתי לה להיכנס ללווייתן עם המהדורה של כל כתביה. הן בית הדפוס שלי נמצא ממש מעבר לרחוב, הסביר, הבאנו את כל המהדורה שלה חם מהכריכייה, קל לה לגרוס כשזה עוד חם וזה חוסך לי הוצאות אחסון והפצה וכל מיני תקורות. והוא ניגש לערימת המחברות והניח עליה יד רכה וליטף, ובציפורן הזרת חתך את אריזת הניילון וחילק.