לא הייתי כותב את הדברים הללו אילולי חשבתי שהשירה היא בין המקומות האחרונים שהמושג "אמת" יכול להיות שייך בהם. ויתרנו מזמן על הקשר בין אמת למסחר, פוליטיקה ותחומי כוח אחרים. עד כדי כך שברור לנו שאם מפרסמים מוצר ואומרים עליו א', רוב הסיכויים שהכול יכול להיות נכון עליו למעט א' (יש דבר אחד ברור לגבי קוקה קולה, והוא שהיא לא "טעם החיים"). כך גם בפוליטיקה. אם פוליטיקאי מבטיח ב', הרי ברור לנו שעלינו לצפות להיפך מב' לאחר הבחירות, והדוגמאות ידועות. בחלקה נידחת זאת של הקיום האנושי שלנו, אפשר היה להאמין שהמשורר רוצה לומר את האמת ולפעול לאורה. כמובן שמיד עולה השאלה, מי יודע "האמת" מהי. זה פתרון קל, שזורק את השיח מיד לשדה האמיתות היחסיות, שבו כל אחד יכול לומר הכול. "לי האמת שלי, לך האמת שלך". אבל איש לא מאמין בזה באמת. כל אחד, בפנים, יודע שמסעדות מסוימות טובות מאחרות, שמוזיקאים מסוימים טובים מאחרים, שפוליטיקאים מסוימים ראויים לכהן יותר מאחרים. לכן אף אחד לא באמת אוכל בכל המסעדות, אף אחד לא קונה את כל הדיסקים, ואף אחד לא מצביע לכל המפלגות. כמובן שכל אחד, אם יש בו טיפת ענווה, צריך לדעת שאין לו בעלות על האמת. לי בוודאי שאין בעלות עליה, אבל יש לי תחושה ביחס אליה ככל שהדברים נוגעים לטקסטים ספרותיים, ואני יכול לכתוב את עמדתי. שאחרים יכתבו את עמדתם.
ההערה תנסה להיות מנומסת לא רק מתוך נימוס, אלא משום שנקודת המוצא שלי היא שהדמויות המרכזיות בקבוצת "ערס-פואטיקה" הן משוררים ומשוררות הראויים לדפוס, כלומר שבכתיבתם הגיעו להישגים העולים על רוב מה שנכתב לקראת ספר ראשון. במילים אחרות, איני חושב שראוי לבטל את עבודתם, כפי שנשמע פה ושם, באופן גורף. באשר לפוליטיקה שלהם, אילו היו מרחיבים אותה יותר אל משנה חברתית והומניסטית מפורטת יותר וכוללת יותר, הייתי מצביע למפלגתם, אילו היתה קמה מפלגה כזאת (אגב, זה רעיון לא רע כל כך – אולי אנרגיות כאלה צריכות לעבוד לא רק בתחום הטקסטים אלא גם בתחום הפוליטי. אני רציני לגמרי, לדעתי יעברו את אחוז החסימה).
אני נבוך לכתוב את המשפט הבא, ובכל זאת כותב אותו בבחינת הקדמת תרופה למכה, בהכירי את השיח שבו אנו מתבוססים: אין לי שום אג'נדה אנטי-מזרחית, לא בתחום השירה ולא בתחום החברתי. בסדרת ספרי השירה שאני עורך ב"הליקון" פורסמו ספרים של משוררים נפלאים ששמם ביטון, עסיס, אלנקוה ואסולין. המחשבה שספר שירה ייבחר לפרסום ב"הליקון" על פי מוצאו העדתי של המשורר היא למטה ממגוחכת. זה כמו שיאמרו לי שהקריטריון שלי לפרסום הוא גובה המשוררים (1.80 ומעלה, למשל).
בקיצור, העמדה הבסיסית שלי אינה של ביטול ואינה של התנגדות עקרונית לטענות הפוליטיות. אבל מכאן ועד מה שאנו רואים לאחרונה יש בכל זאת פער גדול, והפער הזה מקרב את העשייה השירית לתחום הכזב. וזה חבל, כאמור, כי השירה היא אולי "הארץ האחת שנשארה", שבּה אפשר היה לחיות יחסית בלי זה.
אני חושב שהנפגעת העיקרית מהכתרתה של המשוררת עדי קיסר ל"קיסרית" השירה ול"משוררת המשפיעה והבולטת ביותר בישראל" היא עדי קיסר עצמה. בטווח הקצר אמירתי זאת אולי תישמע תמוהה, מכיוון שאין לי ספק שכותרת כזאת ומה שהיא מביאה בעקבותיה גוררת אוּפוריה פרטית וסביבתית. אבל כמו בכל "היי" (High) צפוי "דאון", וביום שאחרי היעלמות העיתונים תמצא את עצמה המשוררת עם כתר כבד שראשה יצטרך להצדיק, בלא הצלחה. וברגע שהיא עצמה תחוש בפער הדבר יהיה לא קל. אנו מכירים דוגמאות כאלה מן ההיסטוריה, שבהן, מכוח נסיבות פוליטיות, הוכתרו לקיסרים אנשים שלא היו בשלים לכך, למשל משום גילם הצעיר. האפקט יכול להיות משתק, מפני שלכאורה העיתון קבע כי אין לה, למשוררת, לאן לשאוף, וכי נולדה על הפסגה. הדבר מזכיר לי את מה שקרה לנינט טייב לאחר זכייתה ב"כוכב נולד", והשיח כאן דומה מאוד. כמדומני כל עשייתה של נינט, שכמו עדי קיסר היא בעלת כישרון, היא מעין ליקוק פצעים מתמשך בניסיון להירפא מהעלאתה על "רקטה" במהירות רבה מדי, מוקדם מדי. מכאן ההתנהלות העצובה שבין דימוי "רוקרית בועטת" לפרסום הלבשה תחתונה. איני מכיר את נינט אבל מבחוץ הדבר נראה לי כמו כניעה מסוחררת לשיח הדימויים ויחסי הציבור. לכאורה – מהר יותר זה טוב יותר. אבל מה שנכון לתחרות ריצה לא נכון ללידה ולא נכון לעבודה של משורר. הדבר דומה ללידה בחודש החמישי. היא לא טובה יותר מלידה בתשיעי.
דברים דומים נכונים למינויו של רועי חסן למורה בחוג לספרות בתל אביב. כל משורר יודע, עמוק בלבו, שספר ראשון הוא רק ההתחלה. ספר ראשון הוא כמעט תמיד תערובת של הישגים וכישלונות, וזה בסדר גמור, אם המשורר מניח לעצמו זמן להביט בכישלונות ולהתקדם בקצב הנכון. אבל עמדת מורה פוגעת במידה מסוימת ביכולת להיות תלמיד. עמדת המורה מחייבת אותך (מעצם המעמד ויחסי השיח שהוא מכתיב) "לדעת" – לדעת מה נכון, לשלול עמדות מסוימות ולדגול באחרות. אפשר לומר שכל מורה ראוי לשמו צריך לדעת שהוא גם תלמיד, תמיד. ובכל זאת, יש הבדל בין מורה שזה עתה פורסם ספרו הראשון למורה שהספיק לטעות מספיק ולהכיר בטעויותיו כדי אולי ללמד משהו. רועי חסן לא הספיק לטעות מספיק. שני ידידי, שאותם אני מוקיר ומכבד, בני ציפר ב"תרבות וספרות" ומיכאל גלוזמן בחוג לספרות, משמשים כחומר מזרז לידה למשורר. אולי עליי לדבר בשם עצמי: אילו הייתי צריך ללמד כתיבה אחרי פרסום ספר שיריי הראשון (בגיל 29) הייתי מזיק, בלי ספק בכלל, לכל תלמידיי. אני יכול רק להודות שלא הייתי צריך לעמוד בפיתוי.
ההיגיון הוא, אם כן, של "כוכב נולד". באין תכנית טלוויזיה ל"משורר נולד" זלג ההיגיון החוצה אל העיתונות ואל האקדמיה. ההיגיון דומה גם לאור מנגנון ההכתרה, שאיש אינו מטיל בו ספק, וגם לאור התוצאה ביחס למוכתרת. לפחות במקרה של חסן הממנה הוא ראש החוג לספרות (אני מלמד בחוג זה, אולי עלי לציין זאת), אבל במקרה של קיסר המכתיר את המשוררת אינו, ככל הידוע לי, אדם שמקדיש את חייו לשירה ולספרות, גם לא את מקצת חייו. אישית, הייתי בורח תרשישה לפני שהייתי מנסח משפט כמו "א' הוא השֶף הטוב בישראל" או "ב' היא מעצבת האופנה המשפיעה בישראל" גם אילו הייתי מתלהב מאוד מארוחה במסעדה של א' או ממעיל שתפרה ב'. כלומר, הכתרה היא תמיד אמירה כפולה: מצד אחד, "מישהו ראוי למלוך"; מצד שני – "אני ראוי להמליך". כדי שאפשר יהיה להתחיל להתווכח על המלכה, צריך שהממליך יהיה ראוי. מי שהמליך את עדי קיסר (הכתב? עורכ/ת המוסף? שניהם בעצה אחת?) אינו ראוי, והדבר אינו בבחינת עלבון כלל. גם אני איני ראוי להמליך את מלך האדריכלים למרות שאני יכול להתפעל מאוד מבית כלשהו. לא קראתי מאמרי ביקורת שירה של מר ביזאווי (להבנתי הוא קולנוען), וממילא לא קיבלתי את הרושם שהוא קרא את ספרי השירה המשמעותיים שיצאו בארץ בעשור האחרון (אם לא לפני כן) כדי שיוכל להשוות; לא נראה לי (אשמח לתקן את עצמי אם אני טועה) שהוא מכיר את עיקרי התיאוריה של השירה ואת ההיסטוריה של השירה העברית. מה נותר? "גילוי נאות" בסוף המאמר. אבל גילוי נאות יכול לעבוד אך ורק אם המגלה הוא בר סמכא, שבשולי הדברים מגלה את קִרבתו למושא הכתבה או הביקורת; אם יש רק גילוי נאות – זאת בעיה. הגילוי היותר נאות, מבחינתי, היה צריך להתייחס למידת בקיאותו של הכותב בשירה.
למען האמת, המנגנון עובד אחרת: כותרת הכתבה לא באה בגלל שהמציאות היא כזאת-וכזאת, אלא מפני שללא הכותרת ה"גדולה" לא היה העיתון מפרסם את הכּתבה. כדי שתהיה כתבה, יש "לנפּח" את הכותרת, וכך הכותרת הופכת להצדקה של הכתבה בלי קשר לאמת. במילים אחרות, הכתבה הזאת נוטעת את השירה בתחום המסוכן של הכזב היחצ"ני, שבו כל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה על כל דבר. זה טוב אולי לעיתון, שקיבל סנסציה לחג; זה טוב אולי לכַּתב, שהכריז על כוחו בשדה השירה; זה טוב אולי למכירות הספר. זה רע למשוררת וזה רע לשירה ולשיח על השירה.
הטקסט הזה מתארך מעבר למה שתכננתי, אבל עלי להוסיף לסיום מילה על מה עומד מאחורי כל זה כדי לגלות את הקלפים. כתבתי עליו באריכות במקומות אחרים, והוא נוגע לא לתחום היחצ"נות והעיתונאות, אלא לדבָר עצמו, לשירה. אני כותב זאת לא כדי לומר שאני יודע את האמת על השירה, אלא כדי לומר שיש לי הדעה שלי, ומשם אני בא. זאת ממש לא "האמת", אבל זאת האמת שלי, לא יותר ולא פחות. מה שאני רוצה לומר הוא, שמשורר לא יכול להיות "קיסר" או אפילו מרכזי וחשוב, כלומר משורר במלוא מובן המילה, אם עשייתו מוגדרת מראש לתחום הביוגרפי ולתחום הפוליטי (או "חברתי") מבלי לחרוג מהם. איני שולל את זכות קיומם של הביוגרפי והפוליטי, והם חשובים ואפילו מאוד, אבל אני חושב שהשירה המשמעותית באמת, גם כשהיא נטועה בארצי (ביוגרפי/פוליטי) – חורגת מתחומו. אדגים זאת בעזרת אפיזודה מהחיבור המדרשי "פרקי דרבי אליעזר", פרק ל"ז. המדרש (שזמנו המאה ה-8) המשכתב את סיפור מאבק יעקב והמלאך מספר כך:
וכיוון שעלה עמוד השחר אמר לו המלאך [ליעקב] שלחני, שהגיע עת עמידתי לשרת לומר לפני הקב"ה שירה. ולא רצה לשולחו. מה עשה המלאך? התחיל לשורר מן הארץ […]. ועוד אמר לו [המלאך] שלחני. אמר לו איני משלחך עד שתברכני […]. אמר לו, איני משלחך עד שתאמר לי מה שמך, וקרא [המלאך] את שמו [של יעקב] ישראל, כשמו, שנקרא שמו ישראל.
יעקב נאבק במלאך, והמלאך חייב לומר שירה לפני האל. המאבק של יעקב במלאך מאלץ את המלאך לשיר מן הארץ. אפשר לומר שמי שֶשר ברגע זה הוא הזוג, אדם-מלאך. האדם מצמיד אותו לקרקע, והמלאך מרים ראשו ופונה למעלה. בלי יעקב, לא היתה השירה נשמעת, מפני שהמלאך היה חוזר אל מקומו הנסתר. הסיפור מתאר רגע שבו הנסתר והארצי אחוזים זה בזה, לפותים זה בזה. אילו הייתי צריך לכתוב מיתוס על הולדת השירה, הייתי אולי בוחר ברגע זה. שהרי אחרי השירה הזאת הופך יעקב, האיש הארצי, לנושא שמו של המלאך. זהו חידוש נפלא של המדרש, שמספר כי שמו של המלאך היה ישראל, ולכן גם קרא בשם זה ליעקב. המלאך חוזר למעלה אבל גם על הארץ נפל דבר: נשמע השיר הנסתר, שעד אז נשמע רק מול כיסא הכבוד. כזיכרון לזה הופך יעקב לנושא שֵם המלאך-המשורר, ישראל. אולי גם: ישיר-אל. אם הוא למד משהו, אם הוא שמע משהו, הרי זה איך שרים הכי גבוה שאפשר, ועם זאת "מן הארץ". איני בא לבטל שום שירה שאינה שואפת לשם, שירה "אופקית" (השוו "מָה תַּעֲשׂוּ לִי" של קיסר ל"ה' לִי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם" של משורר תהלים קי"ח), אבל נדמה לי שייטב לכולנו אם נזכור כמה גבוה יכולה לעלות השירה ובמקום להניח כי העפלנו, נישא עיניים למרום.
מתחת לשולחן 
סוף סוף!
נשלח מה-iPad שלי
אהבתיאהבתי
טעות בידך אם אתה חושב שביזאווי הוא המכתיר. כך לא עובדת העיתונות. כך לא עובדת העורכת הראשית של גלריה שישי. אם ביזאווי ידע על הכותרת הזו בזמן כדי לעצור אותה – אני צנצנת.
אהבתיאהבתי
אולי אין מה למהר להתריע בשערים. בסך הכל מה שמתרחש מתרחש, עולם השירה מקבל ראסייה מהפוליטיקה של הזהויות, הייררכיות נשברות ומנוסחות מחד, וכמו בתיאטרון מלכים מוכתרים, קיסריות חושפות שיניים צחורות, פוליטרוקים נשרכים, שורות על שורות זורמות מכל עבר, מי ניזוק? "השירה"? השירה היא עולם של בדיעבדים. במחשבה שנייה, גם שומרי הסף שלה שחקנים בה. המשוררים ניזוקים? אני בספק. אין מדובר בתינוקות רכים שעלולים להיכחד מאחיזה עזה מדי. מקסימום ינסקו ויתרסקו ככל שטבעם יכתיב. מה שמתרחש ממש מרתק יותר מכל הזהירויות והאזהרות.
אהבתיאהבתי
הכול זורם וראוי להקשבה. אי אפשר לאחוז במציאות ולומר לה עצרי. כקוראת נהנית מכול חידוש מרענן הן מזוית הראיה, הן מהאנרגיות, הן מהשפה המעורבת והן מהכוונה לחשוף בעיות בחברה .למען נחיה כולנו מסביב לשולחן עגול.
אהבתיאהבתי
יפה כתבת מירי, ואני מסכימה איתך. אך גם תגובתו של דרור פה היא חלק מאותה המציאות שאי אפשר לומר לה עצרי. וכקוראות שנהנות מהחידושים בזוויות הראיה יש לשתינו צורך באנשים שיציבו גם את שלטי העצור, או במקרה זה, האט, הלא גם הם מרעננים ומייצרים משהו חדש (אפילו אם לכאורה נובעים מנוסטלגיה). בעצם גם שירתה ושפתה של קיסר נוצרה בין השאר מחלקי מציאות שלהם היא אמרה "די", וכך הלאה והלאה והלאה.
אהבתיאהבתי
שמחתי לקרוא את תגובתך, משום שקראתי בעניין כל מילה בכתבה והתבוננתי והקשבתי לכל אחד מהקטעים המצולמים. השאלות שהעסיקו אותי, קצת במקביל לשאלות שלך, היא עד כמה ׳מחזיקות׳ המלים עצמן כשהן כתובות על הדף, בשלב זה של עבודתה היצירתית של האשה המוכשרת והאינטיליגנטית הזאת. בשלב הזה אני מתרשמת מבחורה כשרונית בתחום הפרפורמנס, או מה שמכונה היום ׳פרפורמנס פואטרי׳ – תחום מהנה ומעניין בפני עצמו. הנוכחות שלה מרשימה, הפוליטיקה נכונה, אבל היכולת שלה לעבוד עם מלים, עם שפה, לעצב ולייצר מציאות באמצעות שפה, עדיין זקוקה לפיתוח, לפי דעתי. וזאת כמובן רק דעה שלי, המבוססת על שנים של ניסיון בקריאה, בתרגום ובעריכה של שירה, ועל איזה מושגים שהתגבשו בי בקשר לדיבור השירי. אני סקרנית ומקווה שיהיה לה הכוח להתפתח כאמנית בתחומים השונים שבהם היא בלי ספק מוכשרת, וגם בשירה. וכן, הכתרה בתחום השירה היא דבר מביך.
אהבתיאהבתי
מסכימה עם שתי התגובות שמעלי. אני בטוחה שהכותרת היא לא של שגיא ביזאווי, וחוץ מזה, הוא לא כתב "הטובה ביותר" אלא "המשפיעה ביותר" ויכול להיות שבנקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים זה די נכון. אבל הכי נכון שהכתרות כאלה ויחצ"נות כזאת רעות למשוררת ורעות לשירה, ואני מקווה שהיא (כלומר שתיהן) תצליח להתעלם מהן. כתבת לא רק מנומס אלא גם שקול ורגוע, ותודה על זה, אבל בעיקר תודה על המדרש הנפלא על המלאך ש"התחיל לשורר מן הארץ". לא היכרתיו.
אהבתיאהבתי
אופס, התכוונתי לתגובות של העין הפנימית ורחלפרץ. בינתיים התווספה עוד אחת. ואגב, עוד לא קראתי את הראיון עצמו, אז הכול נכתב מהרגע הנוכחי ובורותו הנוכחית.
אהבתיאהבתי
סוג כזה של נפילה, יכול לקרות לכל כוכב , שחקן זמר שפורצים בצורה כל כך מהירה.
זה קורה, ואכן ההתמודדות עלולה להיות לא פשוטה.
לא שמתי לב שנתת דוגמאות כאלה לאומנים שאינם מזרחיים.
אגב, את ההשוואה בסיום מול תהילים, אני יותר ממקבל. זכותך לחלוק על רמתה של קיסר, בצורה בה ביטאת זאת, יש נימה של פטרונות ואולי מעט התנשאות.
כך לפחות הרגשתי.
אהבתיאהבתי
הו, טיפה של שפיות. תודה לך. רק מעט מנומס מדי לטעמי
אהבתיאהבתי
אמיץ מאוד מה שכתבת, אין לי מושג מי ממליך המלכים אבל בצוק העתים, העיתונות המודפסת הפכה את השירה לכוכב-נולד כדי להחזיק את הראש מעל למים. היא מאתרת טרנד, רצוי סערה, ושוברת בכוח לכיוון ה'נכון' בעיניה באיצטלה של חתרנות. הבאז שנוצר חיוני לה כמו מים. אז עכשיו זה המזרחיות, זו שלא נדחקה עד כה אפילו לשולי העיתון, וחבל שהארץ לא מצא לה מקום מיום היווסדו. עכשיו. זה לא תיקון, זו חנופה גלויה לקהל חדש.
אהבתיאהבתי
אולי מנומס אבל זאת רק הסוואה לגזענות צרות עין וקנאה, וההשוואה המיותרת לנינט וכוכב נולד מדגישה בדיוק את זה.
עדי קיסר לא קיבלה הכרה לאחר תוכנית ריאלטי ועונה אחת בפריים טיים. היא עשתה זאת תוך כדי ביקורת ארוכת שנים אכזבות כישלונות ונסיונות כושלים.
ההכרה הרישמית בכישרונה שאתה כלכך מתנגד לה באופן מנומס בשביל מה היא טובה?
אני די בטוח שאם היה נכתב על טיפוס גבר אשכנזי שמצליח במהירות לעשות שינוי מהותי בשיח הישראלי לא היית עושה מזה סיפור!! מה שבמקרה הזה גם מוטעה כי כפי שכבר אמרתי ההכרה באה אחרי שנים של מאבק ותהליך ארוך של עבודה קשה.
בנימוס רב,
עידו.
אהבתיאהבתי
ההיפך הוא הנכון. עדי קיסר קיבלה את ההכרה בזכות היותה מזרחית ורוכבת על הגל האנטי אשכנזי הטרנדי. אם היתה אשכנזיה היינו שומעים עליה הרבה פחות אם בכלל. מי היה מעז להכתיר אותה כ"קיסרית השירה העברית" אם היו קוראים לה עדי קסלשטיין.
רועי חסן דוגמא בולטת עוד יותר. זוהי שירה מרדנית והורסת, במובן השלילי. כשרון אמיתי אין כאן. מובל על ידי טרנד המשלב רגשות אשם ממקור לא ברור מחד ואינטרסים מאידך. רועי חרסונסקי לא היה מקבל מעשר מתשומת הלב.
אהבתיאהבתי
עדי קיסר היא חלק מתופעה רחבה שאחד מהמאפיינים שלה הוא חוסר היכולת המוחלט לבקר את איכות היצירה שלה (כי ערס פואטיקה מורכבת מכמה אנשים שיש שונות באיכות יצירתם וגם בתוך יצירתו של כל אחד מהם) כי כל ביקורת כזאת מייד מסומנת כ"גזענות". זה מגוחך.
אהבתיאהבתי
דרור יקירי, נראה לי ששכחת שתפקידה של הביקורת לומר אמת נחרצת (ואם היא טועה, מה שקיים
ועומד ברמה זו או אחרת של סבירות, שתהיה נכונה גם לאפשרות הזאת) : לשירתה של העלמה
הצעירה הזאת ולמרות שמה הקיסרי אין שום ערך חריג ואין בה שום בולטות בהשוואה לאלפי שורות השיר הנכתבות ומתפרסמות כהרף עין בסייברפייס במסגרת הוורבאליזאציה של היום=יום, שחלקו נורא ואיום, לדרג של פטפוט, שלשול מילולי תפל ונכלולי.ודאי תשיב ותאמר שאינך מבקר, חדלת,
לא היית מעולם – והלא זה עיקר התקלה ! אתה לא מבקר, היא לא משוררת,הוא לא ראוי להיות
מורה באקדמיה, והעמדות האלה ממילא נטושות, או מאוישות בנמושות שהן כמוץ על הבגד – נופחים
בהם והם נעלמים.קיסר וחבריה מאיישים כאמור עמדות נטושות, שאין בהן עניין או משקל סגולי –
פועל יוצא לפיחות ערכה ואזילתה של הספרות ממשמעות שמעבר לתחום האישי המצומצם והמוגבל
שאין בו שום רע ,חוץ מהיותו מצומצם ומוגבל. ביקורת ספרות, אילו הייתה קיימת, ודאי הייתה חוברת בגרזינים על אותו ביזאויי הקובע מסמרות בתחום שאין לו בו יותר ממושג קלוש. מנגד : אילו מדובר היה
באיש ספרות רציני שיש משקל לדבריו, ודאי היה כותב מאמר תוך ספרותי מנומק המתווה את הייחוד
והחד פעמיות המאפיינת את שירת הטוענת לכתרה של הקיסרית,ולשם כך היה נזקק לטיעונים וחומרים טובים שיכולים וצריכים לעמוד במבחן ערכי ולא לעוד תיאור נוסטלגי של בית הסבתא.
יעקב שבתאי ז"ל לא זכה בקיסרות בגין סיפוריו הקטנים על הסבתא (ב"הדוד פרץ ממריא")
ועיקר ערכם ,אם בכלל, מאבק (סמוי) באיקונה הנוסטלגית.(בספריו המאוחרים קיבלו זקני העדה איכות סיוטית = מבעיתה דווקא) כן, מבקר של ממש היה מנכיח את העובדה שהשירה, גם בפאן העיוור והבלתי מודע שלה (ועדי קיסר ,למרות התודעה המגדרית והמגזרית עיוורת לחלוטין לעמדות הפואטיות או הפרה פואטיות שהיא מייצגת בכוח )מייצגת סוג לא מודע של רגרסיה אל הכאוטי והשבטי.מבקר של ממש היה קובע מיד ששירתה (בהנחה שיש בשורות האלה קורט מן התבלין הנדיר הזה) מייצגת ר ג ר ס י ה תודעתית מובהקת ומעושה (יש להניח שגם קיסר עצמה לא מבקשת להקיץ מחלום הישראליות ולמצוא את עצמה בקהילה התימנית הנוכחית בצנעא או בעדן,היכן שהחיבור עם הסבתות ממשיך וזורם). מעניין, שגם בהקשר ה"אשכנזי" הייתה תקופה של נוסטלגיה מאוחרת (שנות הארבעים ועד שנות השישים של המאה שעברה) לעיירה, לתום היחסי של תקופת ה"חיידר" – איש לא יחס אז חשיבות לגל הנלעג הזה (שטופח, מעיקרו של דבר, בידיהם של נמושות).בימינו אנו, כשניתן לעקוף את הדיון הספרותי הרציני (בהנחה שהוא עוד קיים) באמצעות 'באזז' תיקשורתי , על בסיס העיקרון שמה שיותר אבסורדי ומופרך כן ירבו תגובות הנגד ,ותופי הטמטם האלה של העידן הפוסט מודרני יהסו כל ניסיון רציני לבדוק מה ממשי ומה דמיוני בהכתרת תיקשורתנית מודעת למחצה למלכת המשוררות ואנאלפבית מנטאלי למדרגת מרצה לפואטיקה עכשווית.לצאת למלחמה בכל זה בעט (ליתר דיוק) מקלדת משוחה במרגרינה?
אבל יש כאן היבט נוסף , חמור יותר (שמבלעדיו כל הדיון הוא חסר חשיבות – אם שדה מלא חרולים
ירצה להמליך עליו את האטד במקום שבו ארזי הלבנון ראשם כמעט נוגע במרצפות או שספו, תמו
מן הארץ, מה מאיתנו יהלוך? ימליך לו הביזאווי השגיא מלכים וקיסרים כרצונו ובהיעלם אחד גם
את ראשי החוג לספרות עברית מבין מענטזי ערס פואטיקה – הרי ממילא הכל בידור).מי שעיניו
בראשו יבחין מיד שגם האקדמיה מכתירה מרצים וראשי חוג בהתאם לחשיבות הציבורית והציבורית ערכית של המקצוע הנלמד,שלב אחד לפני סגירתם, וכבר קפקא הקדים לנבא זאת ב"דוח לאקדמיה" המפורסם שלו. הנקודה היא, שאם מחר תהפוך שרת התרבות שלנו למשוררת עדי קיסר ועדי קיסר לשרת התרבות, לא נחוש בהבדל ,והתוצאות יהיו אותן תוצאות ממש : בינתיים, וכפרולוג, תזמורת קאמרית אחת מהמעטות שעוד פועלות בארץ קורסת מעצירת תקציב ציבורי, עוד אחת עומדת בתור אחריה,(הטענה המקורית של צרת התרבות היא שהתזמורת לא הצליחה למצוא מספיק תורמים מעשירי הארץ!!) וכשתיגע הרעה אל התקציב הציבורי של "הליקון" והתקציב יועבר לגופי העינתוז המילולי (שאינו אלא דגנרציה של הספוקן וורד), כבר יהיה מאוחר מדיי לטבול את העט במה שהוא לא מרגרינה. ואולי (ברוח הפתיחה) הצדק נמצא שם ולא פה – תזכיר לי מתיי התייצב "הליקון" בחזית מאבק תרבותי או פואטי כלשהוא? לא לא, דרור ,שנינו א י נ נ ו אזרחים של קנטון הררי שלו בשוויץ,למרות המאמצים הכנים – לא שלך בלבד – להעמיד פנים נינוחות ולכתוב דרך צמר גפן.
אהבתיאהבתי
בעוד שלתזמורות המוסיקה הקלאסית המערבית בעיות חדשות של קיצוץ תקציבים, לתזמורות קלאסיות מזרחיות אין כאלה בעיות מלכתחילה.
הן עובדות, כשהן עובדות, כמעט ללא תקציב.
לקראת יום הכיפורים, נזכור כי זעקת הרעב והאילם אינה יכולה להיות מעודנת כמו הפיוט שבמחזור התפילות. אבל, לעיתים, רק בכוחה של זעקה כזו לפתוח שערי שמיים.
זהו כנראה, לכן, זמנה של הקיסרית היחפה.
של מי ששרה כמו מי שנלחם על חייו, כמו מי שמסגיר את פחדיו, וזקוק למגע.
בל נפנה את גבנו לדיסטורשן של השירה החדשה הזו.
בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה נתיר להתפלל עם העבריינים.
נאמר, גם לה, לשירה החדשה הזו, הללויה.
אהבתיאהבתי
אמנון נבות
את כל דברי האמת אפשר היה להכניס בתוך שלשה משפטים, וגם אז היה זה רק הד לאשר נשמע לאחרונה בתקשורת. בשוליים צריך לזכור ששרת הבורות אינה המילה האחרונה של תרבות האומה הזו; כאשר תיעלם לפח הזבל של ההיסטוריה ייעלמו יחד אתה מאות אלפים, אם לא מיליונים- לאייש את הספסלים שליד מק"י.
שטף המילים חושף אמוציות. אלו, בתורן, משמשות עלה תאנה שקוף לבוז. הבוז, מובן מאליו, משמש פלסיבו לתחושת הכשלון. נכשלנו.
מאות האלפים הם פלח שוק בימים בהם הכל נעשה כדברו. כאשר כבודו של צ'כוב היה עוד במקומו, היו מאות האלפים הללו לזרא בעינינו. והצרה הגדולה אינה צרת-הבורות אלא אמונתה שאמנם היא פועלת לטובת ההמון. זהו קצה הפירמידה ההפוכה מעשה ידי הכשלון שלנו.
אהבתיאהבתי
עוד פוסט שיצבור לייקים והנהוני הסכמה בזמן שעדי קיסר – האישה והשירה – יבקעו סלעים, יצמיחו שדות וישנו את פני הארץ הזאת. תמשיך ללמד בחוג לספרות בתל אביב, תשאיר לנו את המציאות. בסוף נראה איזו אמת יש לה רגליים.
אהבתיאהבתי
גם רועי חסן ימשיך ללמד בחוג לספרות ועדיין לא יהיה גם בעתיד שום "לנו" ושום "אמת" אחת שיש לה רגליים. לפחות בכל הקשור לשירה.
אהבתיאהבתי
תודה, דרור.
זה נהדר, ואולי גם נכון לעת הזו, להיות קיסרית השירה האופקית.
אלביס והביטלס היו קיסרי המוסיקה הקלאסית האופקית. וזה היה נהדר לזמנם.
השאלה היא, על כן, אולי, לא מהי שירה (רק אנכית?) או מוסיקה (רק קלאסית?), אלא אם הן מביאות איתן רזוננס, וקתרזיס.
אהבתיאהבתי
היי דרור, אני נכנסת פה לגוב אריות מפחיד במיוחד, אבל זה נושא שבוער בי ונגעת בו. בקשר לשירה משמעותית ושירה אופקית, רביקוביץ' היא שירה אופקית? רוב שיריה ליריים או פוליטיים,
אהבתיאהבתי
כן. גם אני צופה בהשתאות בדבר המוזר הזה שמתרחש. ובעיקר בתנועת המלקחיים המוזרה שבמסגרתה אנשים שכל יצירתם נבנית מ ועל קיפוח הם מרכזו של הטרנד הספרותי הנוכחי וגם בהשתקה של כל קול שמעז לבקר את היצירה כקול גזעני ומתנשא.
אהבתיאהבתי
אני מתנצל שאיני עונה לכל תגובה ותגובה, זה מעבר לכוחותי כרגע. לחלק מהקבלנות על התנשאות וכדומה ניסיתי לענות מראש בטקסט. למי שסבור שהסגנון מתון מדי, זה בוודאי עניין של אופי, אך איני חושב שניסיון לשמור על איפוק של הדיון הוא אימוץ קוד ׳שוויצרי׳ נמושתי. התמונה הערכית מורכבת יותר לדעתי, ואינה ראויה לפסילה טוטלית; יש גם להפריד בין ביקורת השירה וביקורת כלפי המתווכים (עורכים, ועדות פרסים וכדומה) שנקטו בהתקבלות מוגזמת ואולי ״מתקנת״ לשירה, שכשלעצמה היא לגיטימית ויש לה גם הישגים. בעניין דליה רביקוביץ רק אגיד שהיא בעיני משוררת גדולה, אבל תשובה אמיתית אפשר לתת ביחס לכל שיר בנפרד. שנה טובה ותודה לכל מי שתורם את חלקו לדיון זה.
אהבתיאהבתי
יופי של מאמר!
אהבתיאהבתי
………….." (השוו "מָה תַּעֲשׂוּ לִי" הנחמד של קיסר ל"ה' לִי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם" של משורר תהלים קי"ו), אבל נדמה לי שייטב לכולנו אם נזכור כמה גבוה יכולה לעלות השירה ובמקום להניח כי העפלנו, נישא עיניים למרום."
-בעיני זאת מחמאת יתר לעדי קיסר שאתה בכלל עורך השוואה בין דבריה לדבריו של דוד המלך ("משורר תהילים") לא היה משורר /ת ואין משורר/ת ממי שאני מכירה בארץ ובעולם שכתב/ה או כותב/ת כדוד המלך אולי יש מי שמגיע לעור המת בעקביו ואלו משוררים נפילים מתקופות עברו ….
-עדי קיסר (להתרשמותי הענייה שמתקבלת בעיקר מהתקשורת) היא משוררת לרוב לקהל שרק נחשף לשירה לראשונה והרבה לבני נוער לא לשוחרי שירה מעמיקים הפעילות שלה ראויה ומבורכת ותורמת המון למצב השירה בארץ. הכותרות וההכתרות אולי הן לטובה אולי הקהל בזכות ההיכרות עם עדי קיסר יעשה בדק ויחשוף את עצמו לשירה גבוהה ואיכותית יותר ויבין משהו על עדי קיסר ועל השירה
אהבתיאהבתי
חוששני שכולנו (כולל חבורת ערס פואטיקה עצמה) לוקים קשות בהבנת התופעה. בואו נמשיל איצטדיון כדורגל שבו משחקות שתי קבוצות ליגה משחק כלשהו, ומיציע הקהל פורצים אל המגרש צופים, ומחלים לבעוט בכדורים שהביאו עימם, כדורי רגל, כדורי סל, בלונים, אין צורך לומר – בעיטות ישירות בשחקנים עצמם. משנזעקים סדרנים ושוטרים, מובהר להם שהכול בשליטה וברישיון שרת הספורט (שהיא במקרה או לא, שרת התרבות) היושבת ביציע המכובדים,אוחזת בידה האחת משקפת אופרה ובשנייה כרך עבה של סיפורי צ'כוב. העניין מתחילתו אינו איכות שורותיה הקצוצות של הגב' קיסר, וגם לא איומיו של חסן השלישי להעלות באש את כתבי נתן זך (לרווחת המו"ל שלו ולאשרו, שהכתבים האלה מעיקים לו על המלאי, לא לבלוע ולא להקיא וגם למגרסה יש כידוע, מחיר וחשבונית מצורפת) וגם לא לריקוד על קברו של יורם קניוק (פרסונה שלא הייתה לה שום קשר , אפילו מקרי בלבד, לשירה – כולל שירת בני דורו – הוא אמר לי זאת במפורש בעודו בחיים חיתו) העניין הוא ברבריזציה של התרבות ,של הספרות, של השירה, של האקדמיה הספרותית ולא איכות השלשול המילולי של פלונית או אלמוני.איני יודע למה זקוקה גורת הגורילה וגם היא לא יודעת,אלא זאת : שהיא זקוקה לבננות,ואת אלה החלה שרת התרבות שלנו לספק להם ביד רחבה, כי לה,לשרה, התבהר משהו מתוך הכאוס: שהתרבות היא סוג של אויב פוליטי, שיש לקרקרו עד היסוד – לא באורח ישיר,כמובן.פה הברית הגלויה והסמויה בין הכוונות הרעות של השלטון לבין קבוצה ממין "ערס פואטיקה",ובחלוף הזמן,מעט מאוד ממנו, גם אנשי ספרות מובהקים ימצאו נימוקים לקולא (בחינת מאי קולפה, האשמה בנו אשכנזים מוכי רקב אנו וכיוצא) הלא וגם פרסה של חמור יכולה להתיז ניצוץ ,ויש דיפרנציאציות מובהקות בין הגורילות: הנקבות לועטות בננות באורח מעודן יחסית, קיסרי משהו,והליכי חיברות אקדמיים ירככו יעדנו וילטשו את אופן ההתנהגות ה"ספרותי" – אם לא בתורת תלמידים, ילמדו משהו בתורת מ ו ר י ם לפואטיקה עכשווית ויעדכנו את "תורת ההתקבלות" שכבר התפגרה והעלתה ירוקת .כן, הגורילות אינן עשויות מעור אחד – יש גורילות הרים ויש גורילות בערפל ויש גורילות מיער ויש גורילות מגן חיות,וכולן ,עד אחד, מתאפיינות ב"זעקת הרעב האילם",היינו, בנהמות , עינתוזים זמרת קריוקי וגעגועים לסבתא אנאלפבתית שכולה זרם תודעה כאוטי,פרוטה לא פחות. אולי לא נאריך במקום שראוי לקצר : את קבורת החמור של עצמנו , דרור, אנו כורים פה במו ידינו.
אהבתיאהבתי
אמנון, אני סולד כמוך מריקודי הקבר, שריפת הספרים, נאצות כלפי הציירים וכדומה. אני רק מנסה לא לכבות אש באש.
אהבתיאהבתי
וכך יאה. באש ובלהט ובשנאה אין מחסור כאן.
שנה טובה לך דרור, ותודה על הרשימה.
אהבתיאהבתי
יורשה לי להידחף. אש גדולה ומאיימת מכבים בפיצוץ. במילים אחרות, אפשר והנימוס אך מאריך את הסבל. אם זו מורסה- עדיף לפוצץ וחסל. וזו אמנם מורסה. חמור מכך- אפשר והזדמנות חוזרת לפוצץ כבר לא תהיה.
דבר אחר- שוגה אמנון נבות בייחסו לשרת-הבורות תובנה באשר למעשיה בתרבות. והרי תופפה על שדיה ונהמה זאת באזנו העם כולו. אין היא יודעת תרבות מהי, וגדולה אמונתה כי הבננות נקטפות היישר מן האילנות הגבוהים.
אני מבקש להזכירכם כי התמזל מזלנו הגדול, הנורא והאיום, ושר המדע והחלל עף לדרכו. אילו נותר על כסאו היינו משננים לילדינו כי השמש סובבת את הארץ. זו המגמה, אם אינני טועה.
אהבתיאהבתי
מה שכתבת בפוסט מעניין ונכון, לדעתי. תודה.
בלי קשר לטענה המרכזית,
נימוס הוא אכן שאלה של אופי, שאיתו אני מזדהה אגב, אבל איכשהו, העובדה ששליש מהפוסט הוא אפולוגטיקה (אם לא כוננות ספיגה) מחזקת את התחושה שבשיח הרדיקלי על מגזר ומזרחיות (כמו גם ברוב השיח הפמיניסטי באקדמיה, עם או בלי קשר) יש יסוד טוטליטרי. טהרנות בלתי נסבלת שגובלת במשטרת מחשבות, שנאה וגזענות במסווה של תקינות פוליטית וכיו"ב. לכן זהו גם שיח שכולו חרב פיפיות, כזה שמזיק יותר ממה שהוא יכול להועיל, לתרבות באופן כללי ולמגזר/מגדר עליו הוא יוצא להגן/בשמו הוא יוצא לתקוף באופן ספציפי.
אהבתיאהבתי
נחמד זו המילה המתאימה ביותר לתיאור משוררי ערספואטיקה. אפשר גם ״לא רע" ואפשר גם ״המממ…יש בזה משהו״. אבל זה ולא יותר, לפחות כרגע. מורה באוניברסיטה, המשוררת המשפיעה ביותר וכו׳ אלה ליקוקים במקרה הטוב וירידה דרסטית של היכולת להבין מהי שירה טובה, במקרה הרע.
אהבתיאהבתי
(רק כדי לסלק אי-הבנות מן העולם: אביבית שהגיבה כאן למעלה אינה אני).
אהבתיאהבתי
איזו מכבסת מילים חביבה; חסן מורה לספרות באוניברסיטה? קיסר זוכה בפרסים? אולי במדינת אשכנז שבה אחת כמו רגב הופכת לשרת התרבות לא צריך להתפלא על כך יותר מדי, ובכל זאת היינו מצפים ממבקר רציני לומר את האמת הלא נעימה. שניהם גרועים ולא ראויים לרבע מהתהילה, גם אם לבני ציפר התחשק לקדם רבע בדיחה. השירים של חסן נחמדים אולי לכתבעת ספרותי מקוון , מכאן ועד למה שנהיה ממנו הכל פוליטיקה
אהבתיאהבתי
"למבוכות הזמן" – במקרה נתקלתי במאמר (במסגרת מחקרי…)של קלוזנר ששמו ,"הבודהיסטים שלנו" שפורסם בהשלח, שבט אדר תרפ"ו. קלוזנר מתלונן מרה ש"חבורה של משכילים וסופרים …הם ההולכים כאן בתוך עמנו ובארצנו בדרכיהם של טולסטוי ורולאן…ואם נסכם את ההמשך בשורה אחת "בלי שהם מבינים שהם חיים במזרח התיכון". אני לא מכיר היטב את שירתה של עדי קיסר ולא של חבריה אף כי לא מזמן הצגתי אתם ביחד בתערוכה (וחיבור מוזר יותר במסגרת ערס פואטיקה) והיו שהתלוננו שבין הצילומים של מושבים שכוחי אל שהצגתי היה גם פורטרט של ניצולת שואה – איך העזתי (ולא אנקוב בשמות). בקצרה – בגדול לא להתרגש – כל דור "ומבוכות הזמן שלו" "ולאן פנינו מועדות" וכו. חשוב שהיוצרים ימשיכו ליצור והמשוררים ימשיכו לכתוב שירה, וההסופרים ספרות ואתה כל כך צודק שזה בעיר פוגע בה וגם צודק אמנון בביקורתו. אבל בעיקר רציתי לכתוב שמאוד נהניתי לקרוא את המאמר וכן את התגובות – פשוט מירי רגב מבליחה לי בראש)
אהבתיאהבתי
דרור היקר, אני בכל זאת מתעקש לברר האם הפער בעמדות שלנו נובע מן הפוזיציות השונות
בהן אתה ואני ניצבים מ ו ל ה ס פ ר ו ת ומכאן נובעת מידת החומרה השונה בתכלית שאנו מייחסים לאותם אירועים, האם זה טמפרמנט
שונה או שהפער הוא בהבנת הסיטואציה שהוצבה מולנו? האם תופעות כגון "ערס פואטיקה" והמינוי
לכהונה של כבוד צרת החינוך הוא עניין של קונייקטורה חיצונית נניח, שיקול קר של גב' נתניהו
(היא ולא מלאך) שבמשרד התרבות תגרום את הנזק המזערי האפשרי למדינת ישראל ושהצפת
הערך של ארס פואטיקה על ראש שמחת ביובנו היא קוניקטורה מובנית היטב של עורך מסויים
בישראל שמצא את עצמו אחראי (בפועל) על רוב רובה של החזות החיצונית שיש היום לספרות,
או ששני האירועים הם ממצא סימפטומאטי באורח המובהק ביותר למצבה של הספרות וה'תרבות'
בישראל? האם הפשפשים חופזים לקנן בגבו של הכלב התרבות רק משום שנחלש וממילא עומד
להתפגר מקדחת קרציות, או שבחרו בסתם כלב באורח 'רנדומאלי'?! ,כלומר, האם איפשור הסיטואציה של ה"ערס פונטיקה" (לא שגגת הקלדה) , ההכתרה הקיסרית האספסופית הנבערת
מצד מי שספק גדול אם יש להפקיד בידיו דיווח על עלית מחירי המצרכים בסופרמרקט הם אולי מקריים,כפי שנזכר באחת התגובות, או שאין זה מקרה כלל?! האם המאמץ
הכביר למצוא שמץ של סוברניות בחרוזיה של הקיסרית המענטזת הוא באמת מרכז הדיון? האם
הצבת הגורילה בצוות המרצים של האקדמיה הספרותית היא סיטואציה קבילה בפועל ללא הקשר האירוני (הכפול) שהציב קפקא – גם לפני האלמנט הקופי וגם לפני האלמנט ה'אנושי' המאפיין אותנו? אני, במלוא הצניעות, סבור שהסיטואציה המאפשרת תופעות מעין אלה איננה מקרית, איננה רנדומאלית, היא כאמור ממצא סימפטומאטי מובהק,וכאן מקור הויכוח, למיטב שיפוטי, ולא בפערים בגישה האתחלתית. אנחנו (במצטבר) אם מחמת צוק העיתים ואם מחמת חולשת הדעת, ואם מחמת איסטניסיות שבאופי איפשרנו את מה שמכונה ה"היתכנות" של הדברים האלה,ואולי גם
את מידת סבירותם כדרך שאנו מאפשרים את שלטונה של תרבות ה 'ערסים' ברשות הרבים שלנו
ומחמת חולשת הדעת ה"הגמונית" מאפשרים אותה ואפילו מעניקים לה סוג חלקי של היתר ? ואולי העניין הוא רק בידור לשמו (באמת, אין מבדר מאותה 'מצח אישה זונה' (כמאמר ליבוביץ) דורסנית בראשות משרד ה'תרבות') .
אהבתיאהבתי
אמנון, אני לא חושב שמישהו ׳איפשר׳ קיומה של תופעה ספרותית או משורר מסוים. זה לקחת על עצמך יותר מדי. כאילו שמישהו, עורך או מבקר וכו׳ יכול היה להפעיל יותר כוח ובכך לגרום לקולות שאינם לרוחו לא להישמע. ייתכן שהפעלת הכוח הזאת היא דווקא בין הגורמים שהביאו להתפרצות האגרסיבית (שריפת ספרי זך וכו׳).
אם יורשה, המטפוריקה הפרימאטולוגית שאתה נוקט בה לעיל היא אולי דוגמה לניסיון להפעיל כוח כזה, והיא אינה מוצדקת ואינה מועילה.
בעניין הקשר בין שרת התרבות למשוררים מסוימים, נראה לי שהשונה רב על הדומה. הדומה הוא רטוריקה של הרס, אבל אצל המשוררים אני מאמין שזו בעיקר רטוריקה או היפרבולה אגרסיבית (אבל גם במקרה זה, זך רצח את אלתרמן (עכשיו 3-4) באופן הרבה יותר אגרסיבי לפני חצי מאה, ובמובן זה קבע את כללי השיח הפואטי שרועי חסן מימש כנגדו. האם ׳הרהורים על שירת אלתרמן׳ אינו מאמר ברברי?) — ואילו אצל השרה זאת מדיניות בניסיון לחלק את העוגה מחדש.
אהבתיאהבתי
לא, הרהורים על שירת אלתרמן (ומה שהתפתח מזה ב"זמן וריתמוס") הוא מאמר מרתק עם רגישות מוזיקלית נדירה. הוא אמנם יצא כבר מכל החורים בגלל שהשיח הספרותי הפדגוגי נשאר משום מה תקוע בו, אבל הלוואי ובהשתלחויות האלימות הנוכחיות בזך, גורי ושאר זקני השבט היה רבע מהרגישות, העניין והמקוריות של המאמר ההוא.
אהבתיאהבתי
אמנון איש יקר- האם יתכן שאין זה משנה כלל? בנגב יורד גשם ומימיו לא פחות טובים מגשם בגליל. אלא שהלס אינו נרטב, ופחות מכך כאשר ניתך עליו שמן מכונות משומש.
שום שינוי תרבותי מהותי לא יחול בחברה, לא בעטייה של הצרה ולא בידי מינוייה. ייחודה של תרבות שהיא משמשת גשר אל עולם של תובנות שחסרונן היה ניכר. מילים ריקות וחרוזים מסתלסלים אינם עושים זאת. תגיד לי בעצמך האם אתה רואה טעם למי מן ההמון לצטט מן השירה החדשה הזו ברבות הימים, בכדי להנחיל תובנות לדורות שיבואו? איזה תובנות, אמנון? כלום מכלום בכלום. האם יש בידיך איזה ציטוט כזה, מטומטם ופרימיטיבי לעילא, שתוכל להביא בפני וללמדני דבר?
אהבתיאהבתי
טלי, אני מסכים לרגישותו של הקורא, אבל זה רק מחמיר את הבעיה כי נעשה ברגישות שימוש מניפולטיבי ודמגוגי. יש לי הרצאה מוכנה על הפירכות והחולשות של מאמר ׳מכונן׳ זה. לצערי הטוקבק לא יכילנה. זה שמישהו בועט בזולתו כשהוא לבוש חליפה מגוהצת לא הופך את הבעיטה לפחות נבזית. כל שאני מנסה לטעון הוא שלומר שרועי חסן נכנס לשיח ביקורתי מהוגן, שקט, אדיב ונקי מכל זדון זה פשוט לא נכון. זה לא מצדיק את הוספת הקיסם למדורה, אבל מדורה היתה.
אהבתיאהבתי
לא ולא דרור. הדיון שניהל נתן זך היה פנים ספרותי מובהק ונערך בתוך הקשרים
לשוניים ופאזות שונות של רגישות לשפה שהיו בחינת כתם עיוור בפואטיקה האלתרמנית,
והניסיון הסמוי ליצור אנאלוגיה היסטורית בין זך המוקדם לבין חסן ועדתו הוא על גבול המופרך.
החסניזם הנאור לא קיים שום סוג של דיון פנים ספרותי והניסיון לצבוע את המעש המילולי
שלהם בצבעים זוהרים שכאלה הוא חסר שחר מדובר באנשים בורים, עילגים וחסרי מודעות (אמנם, בעלי יכולת תיקשורתית וקונייקטוראלית מסויימת שנעזרו אוטומאטית בפוליטיקת הזהויות והמגדר,וגם זאת באורח פשטני ובלא להבין את פירוש המילות, שלא לומר את המורכבות של התהליכים הסוציו תרבותיים הנגזרים) ההשוואה מופרכת גם היסטורית – בעת ההיא הכוח
(איני משתמש במושג הגמוניה – אלתרמן עצמו היה ישר מדיי) היה לצדה של הפואטיקה האלתרמנית
על כל ספיחיה משרתיה ועושי=דבריה ולא בידי נתן זך, שגם חבריו ל"עכשיו" הסתייגו ממנו, לפחות חלקית ("לקראת" הייתה פאזה מוקדמת מדיי והעסיקה עצמה במתח שבין הנוסח האב הביאליקי לנוסח טשרניחובסקי) נתן זך לא כרת בריתות אד הוק עם גורמי ממסד פוליטי וספרותי (שהצטיין אז בעצמה רבה והיה לצדו של אלתרמן בכל מקרה – ובלי לטרוח ולשאול את פיו.) נתן זך היה בודד במועדו ואיש לא תמך בו, למעט שלמה גרודז'נסקי. נכון לעכשיו המצב הוא הפוך – ושרת התרבות מאיימת לגדוע את צינור החמצן – ולא של הספרות (שהממשל תומך בה ממילא בפרוטות עלובות) אלא של התרבות כולה (שתי תזמורות קורסות הן כאמור רק שיר הפתיחה) ועוד מנפנפת בבורותה כמין קרדום אינדיאני וכורתת כאמור, ברית של בורים עם הערסים הפואטיים. שוודאי מצפים לשכר טוב (הם יוחילו עד בוש כי אין להם שום סחורה ממשית לספק פרט לבארבאריזמים) לא אוכל לחזור בי מרטוריקת הגינוי וההלעגה שאני נוקט מול צרעת התרבות הממונה והייתי מחריף אותה עשרות מונים אילו אך אפשר היה. אינך שם לב,דרור, שהדיון מזמן אינו מתנהל ב ת ו ך הספרות, אלא במשרדים של הממסד, ובמקביל, במסיבות קריוקי מענטזות. ׁלא בכדי נמצאו (אם אתה מדבר על עורכים) מי שמבקשים לחקות את ה"הצלחה" הגדולה (רועי ציקי ארד) שאמנם תושבי דרום העיר חברו עליו ועל מסתופפיו במקלות (והיו שם דברים גרועים מאלה,משום של"מסיבה" הוזמנו ובאו גם משוררות,שהיה צריך למלט בעור השיניים.הכל נחשדו בשמאלניות ר"ל .) אכן ההצלחה מדבקת כמו נגע צרעת ! – צא ולמד, זו חקיינות וזה שכרה,זה ישור קו 'פואטי' ופראקטי וזה שכרו. מכל כיוון שמתבוננים בעניין צצות תולעי ריקבון שמנות כפררוגטיבה ממלכתית (סגנון עושי דברו של סטאלין רק שאין לה לשרה במה לנעוץ את השיניים, אלא בבשרה היא – בספרות עכשיו לא נותר מתום ואפילו התיאטרון שגילה איזה שמץ של התנגדות רטורית ממהר להתיישר על פי קול אדוניו הממלכתיים שאף לא מצליח לנסח את דרישותיו וכולו מפיק בערות ) וזוהי
רק ההתחלה של הבורלסקה, האמן לי! במאמר מוסגר – איני טוען בשום פנים שמאמרו של זך הצעיר הוא מופת של שלמות, הוא רחוק מזה, ועדיין ,הוא בתוך הספרות, בתוך ההקשר, בתוך הספקטרום הפואטי המסתבר, והאלטרנאטיבות שהעמיד לפואטיקה האלתרמנית, ממשיות.אין מדובר בגורילות בערפל. ולא בקיסריות של בננה שעיקר ההשקעה האמנותית שלהן מתמצה בתלבושות עם טאץ' בארוקי.
אהבתיאהבתי
אמנון, אני מקבל את ההערה. ועדיין אני חושב שיש בסיס, מאספקט אחד, להשוואה. והוא השימוש בגיליוטינות כדי לפנות מקום. לפי שיטה זאת ירמיהו מוכיח מדוע ישעיהו הוא נביא מדרג נמוך ורק אז מתחיל להתנבא.
אהבתיאהבתי
מאמר מצוין. ובכל זאת, מה יש לך לומר בעניין ערס-פואטיקה? מה מכל זה טוב וראוי ומשובח ומה מחמיץ ובינוני לדידך? ומה דעתך על ספרי האחרון "יותר קרוב מסמוך".
אהבתיאהבתי
דרור, ראוי היה לנשום עמוק וליישב בדעתך בטרם פרסום הפוסט,
שיותר מדוק של קנאת סופרים שזור בשורותיו.
והרי אין חולק שבכל שבוע מוכתר יוצר אחר על שער המוסף האמור.
פעם סטנד-אפיסטית אלמונית, פעם צייר ופעם משורר.
זה סגנונה של העורכת וזה סגנון המוסף ( מה שהופך אותו בעיניי ליותר מוסף ״סגנון״ מאשר ״גלריה״, אך זה עניין של טעם בעיתונות).
אז מה הוא הניצוץ שהבעיר בך את הצורך ליצור את הטקסט הזה?
אותו הניצוץ המניע את יוצרי ערס-פואטיקה ליצור את שלהם, מן הסתם.
אהבתיאהבתי
אני מתנצל אבל אני מרגיש כמו אותם שחקני שחמט המשחקים מול 20 שחקנים במקביל, ולכן מעתה אסתפק בהצגת התגובות, שרובן ככולן יש בהן טעם. תודה ושנה טובה.
אהבתיאהבתי
שאלה מעניינת, אם שבחים מוקדמים ומוגזמים, תמיד ולגבי כל האנשים, גורמים נזק. אפרופו שחמט, למשל, מגנוס קרלסן צעיר בעשור מעדי קיסר, הכל אומרים לו שהוא הגדול בזמננו ואולי בכל הזמנים, ולא נראה שזה גרם לו לשיתוק או לדאון. הוא ממשיך להשתפר. כנ"ל דוסטוייבסקי, עם הסיפור המפורסם על המבקר בלינסקי שהכריז אחרי הרומן הראשון שלו, 'אנשים עלובים', בהיותו בן 24, 'נולד סופר חדש! נושענו!'. גם דוסטוייבסקי, כידוע, רק השתפר מאז. כנ"ל מוצרט, ששיבחו אותו מאוד, כמובן בצדק, בגיל צעיר בהרבה מגילה של קיסר (בת ה-35!). לפעמים שבחים – ואפילו מופרזים – יכולים להביא תועלת. ובוודאי קוראים, עניין שהשירה העברית לא יכולה לזלזל בו.
אהבתיאהבתי
קצת מבלבלת ההתפתלות שמביא כאן דרור בורשטין כדי להביע את התמיה ה שלו על "הצלחת הערסים". למעשה הדברים הרבה יותר פשוטים. שירה היא כמו תבשיל – הבסיס הוא חומרי הגלם, וכשמשוררים כמו אגי משעול נורית זרחי ואמיר אור מביאים את אותם חומרי גלם של בורגנות משועממת עם הבנה ייתרה של מבנה, קצב והסברים מיני הסברים יוצא שגם לזה יש תוקף, ובנקודת זמן מסוימת זה מבשיל לכדי מיצוי. "בשירה הערסית" ישנם חומרים חדשים ורעננים שגם אם חריפים ועוקצניים הם נדחפים לתפוס מקום על השולחן שלאורך שנים חומרים דומים נתפסו כשוליים ואיזוטריים דוגמת ס.ש . שטרית.. זמנים טובים!
אהבתיאהבתי
קראתי את על הכתבה.
ממה שהבנתי, ערס פואטיקה היא שירת מחאה פרו-מזרחית וזה מתחזק בייחוד על רקע המצב החברתי במדינה. הוא נגזרת של המצב הפוליטי, במסגרתו נוצר מצב שמתחת לפני השטח השבט הלבן מרגיש מקופח כי הוא איבד את השפעתו הציבורית והשבט השחור נאלץ להצביע לשבט לבן אחר מתוך תקווה שמשם הוא יום אחד יצמח כמד שולט ללא גלגלי העזר של ביברמן (ביבי ליברמן).
אני טוען שכל זה משפיע הכי קשה על הבלתי מעורבים ובהם – אני, בן לצד סורי ואשכנזי כאחד, שכל צד גם תמך במחנה הפוליטי המסורתי שלו. בגדול, רק מעורב יודע מה זה גם לחטוף מאליטה פסאודו תרבותית אשכנזית בספרות אומנות ומוזיקה וגם לחטוף מעדות המזרח/מהרוסים על שאינך יודע לעבוד או להיות חייל גם אם עובדתית עבדת טוב: הם חייבים להגיד את זה כי אתה לא "משלהם".
אני חושב שהמהומות של השמאל המתנשא מחד ותופעת הערס פואטיקה מאידך הם קריאת השכמה לכל המוצאים המעורבים: אני, רון נשר וכל מי שמצבו העדתי כמונו.
מה כוללת קריאת ההשכמה הזו?
1. להפסיק להיות המבוגר האחראי שלא בוכה ולא נעלב לשם השמירה על הציונות. כפי שהמזרח מרשה לעצמו התבודדות וכפי שאשכנז מרשה לעצמה – כך גם לנו זה מגיע:
א עיתונות עם סולידריות של מעורבים צריכה לקום.
ב. שירים וסיפורים תיעודיים של מעורבים צריכים להיכתב.
2. להפסיק לשייך מוצא לפוליטיקה. אצלנו לא תהיה כיתתיות כמו אצל השכטרים משמאל והטובולים מימין. כל היופי – שכל מעורב יתמוך במה שבא לו מתוך הגיון. בספרות והוואי משותף נהיה בייחד.
3. זה אומר שמותר לעשות הכל, כולל לצאת נגד הציונות אם היא מגיעה לנקודה בה המעורב חש לא שייך.
סוף.
אהבתיאהבתי
כל השוואה של משוררי ערס-פואטיקה (לפחות אלה שאני מכיר), לשירה העברית לדורותיה לוקה בחסר. זאת משום שההשפעה המרכזית שלהם היא שירת "הסלאם" האפרו-אמריקאית. לא יונה וולך ולא בטיח. זו שירה נהדרת כשהיא מגיעה לגבהים (ראה coded language של saul williams), אך גם יכולה להיות הצהרתית ושטחית כמו פמפלט פוליטי. זו התפתחות לגיטימית ואף חשובה לשירה הנוגעת בזהויות פוליטיות וזה היה עניין של זמן עד שזה יהגר לארץ הקודש. ע
אהבתיאהבתי
זה שמישהו בועט בזולתו כשהוא לבוש חליפה מגוהצת לא הופך את הבעיטה לפחות נבזית.
אכן כן..
אהבתיאהבתי
מאמר מדוייק ויפה! תודה
אהבתיאהבתי