יום הולדתי חל בשביעי של פסח, חג שקוראים בו את "שירת הים". זהו אחד הטקסטים הקדומים יותר במקרא. נזכרתי שלפני 3-4 שנים התארחתי בתכניתו של דב אלבוים ושוחחנו על שירת הים. כהכנה לכך רשמתי לעצמי כמה נקודות והן מובאות כאן.

  1. קו המחשבה: מה אפשר ללמוד מ"שירת הים" על שירה.
  2. "אז ישיר" – מתי מתרחשת השירה? ברגע מסוים ברצף הזמן? בזמן הכתיבה? או שזהו ערבוב של הזמנים? – רש"י: "אז, כשראה הנֵס, עלה בלִבו שישיר שירה" – כך זה קורה, השיר כבר טמון ברגע ההתגלות. גם אם השירה עוד לא נאמרת או נכתבת.
  3. שירה נולדת מנס – קריעת ים זה מרשים מאוד, אבל גם עצם קיומו של ים – מים נוזלים שאפשריים רק ברצועה צרה במערכת השמש. וכל מה שבתוכם, שאנו יודעים שאיננו יודעים/רואים. "זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת" (תהלים קד, כה).
  4. הלשון השירית נולדת ממאורע שבמהותו אי אפשר לדבר עליו, אבל רוצים לדבר עליו כי הוא מאוד חשוב ויש הרגשה ששתיקה אינה הפתרון הכי נכון בעבורו, גם אם היא הפתרון הכי "נקי". למשל:
  5. "יאכלמו כקש" – דיבור על מים במונחים של אש. אבל בלי להזכיר את האש (האש בוערת שם בלי לומר אותה, וזה נפלא. היה כביכול צריך לומר "יאכלמו [כאש האוכלת] קש"). המים הם מֵי אש, כי אלו לא מֵי היומיום.
  6. "ימינך… ימינך" – בעצם אפשר היה להמשיך את הקטלוג בלי סוף. וזה כי אין כאן שום יד.
  7. מסכת סנהדרין: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!". הסכנה של שירה להיסחף עם עצמה, לא להבחין בהיותה מכסה על עצב, על מצוקה; ומבחינה פואטית – לא להבחין שבלהט השירה גם מכבירים מילים.
  8. "אדֹנָי איש מלחמה" זו שורה לא טובה. כי היא משווה את האל לפרעה. לעומת זאת, המילים "אדוני שמו" הן מעולות דווקא כי הן לא אומרות משהו על האל. דוגמה למה שעורך יכול להועיל לטקסט. לומר למשורר, תראה את השורה שלך, איך היא נופלת בהתחלה ומתרוממת מיד. אולי הנפילה מיותרת?
  9. שירה ודמיון: "קפאו תהומות". המשורר לא רואה את התהומות אבל הוא מדמיין אותם ומבחינתו זה זהה למה שהוא רואה בעיניו. וזה חלק מהעניין בשיר. השיר יכול לתאר משהו "פומבי" אבל לא חייב להיעצר שם. אלו שורות טובות דווקא בגלל שהן לא נצמדות למאורע ההיסטורי. די להן שהן נולדות מתוך האנרגיה של השיר.
  10. הקבלות: השיר מגלה קשר בין המצרים ש"ירדו במצולות כמו אבן" ובין האֱדומים והמואבים ש"ידומו כאבן", ששותקים כמו אבן. האבן הטובעת הופכת לאבן מַשתיקה; הוא בעצם אומר, בלי לומר במפורש, שהאדומים והמואבים הפכו לאבן והשתתקו מפחד הטביעה כמו אבן. האבן כבר עצמאית בשיר. מין "קוד פנימי".
  11. ואחרי כל הים והמים הרבים – הם הולכים ולא מוצאים מים ומתלוננים: "מה נשתה". זה כמעט מצחיק. משיר "רטוב" – לצחיחות מוחלטת. ויש כאן הבנה מדהימה של הרגע שאחרי השיר ואחרי ההתגלות, שהוא התרוקנות, יובש.

 


למאמר של אביגדור שנאן על תרגומי שירת הים לארמית >>>

2 תגובות בנושא “שירת הים כמבוא לשירה

  1. תודה רבה דרור, מאוד מעניין
    שתי נקודות קטנות: יאכלמו כקש – אני חושב שהכוונה לחרון, לא למים. חרון במקרא זה סוג של "זעם בוער" ומכאן תיאור האש
    קפאו תהומות – מבחינת הגיונו הפנימי של השיר, המשורר, כלומר משה, בהחלט ראה את התהומות הקפואים בלב ים כאשר חצה את ים סוף ברגל, אתה לא חושב?
    (מזל טוב!)

    1. תודה. אני מסכים שהיאכלמו מוסב על החרון, אבל אני חושב שמה שהוא רוצה לומר הוא שהמים היו הסוכן של החרון והם אכלו אותם כמו שאש אוכלת קש. כלומר המים תיווכו את החרון כאן.
      ויכול להיות שראה את התהומות הקפואים, נכון, אם כי רק על החתך… הקיפאון נמשך פנימה לשני הצדדים שאינם נראים. כך אני מדמיין את זה לפחות.

סגור לתגובות.