הספר הזה לא היה מתפרסם אילולי המאיירת שלו, אפרת לוי. אפרת למדה בקורס כלשהו שלימדתי ובסופו שאלה אם יש לי טקסט לילדים כדי שתוכל להתאמן עליו באיור. היה לי עמוד אחד שכתבתי כטיוטה ראשונה בעקבות מקרה משפחתי של דבקוּת חסרת פשרות במעיל מרופט מצד האחיינית שלי, ליהיא, כשהייתה בת ארבע בערך. היא כינתה את המעיל הַמְעוּלָש (עם הטעמה על ה"עוּ"), ולאורך זמן רב זה היה שם הספר. מעניין איך דברים מתהווים: עורכת הספר בהוצאת "כתר", רחלה זנדבנק, העלתה (ובצדק) את התהייה שמא השם סתום מדי ככותרת, וציינה שלא יידעו איך להגות אותו. באותה עת קראתי בספר שמואל (מהתנ"ך), ומהמצלול "מְעוּלָש" הקפיצה ל"שמואל" היתה מידית. מעיל ושמו שמואל פשוט נולד מערבוב של המצלול של השם הישן, הנביא שמואל (שגם לו יש עניין עם מעיל), והמילה הפשוטה "מעיל" – וגיבור הספר הוא מעיל. היום אני שמח מאוד שלמעיל הזה יש שם פרטי ולא רק כינוי שמבוסס על הפיזיות שלו. למעשה, השינוי הקל הזה בכותרת נוגע, כך נדמה לי, בלב הסיפור, אבל על זה לא ארחיב.
מילדוּתי שלי אני זוכר מגפיים, אולי היו אלה נעליים, שהיה סביבם סיפור דומה. אמי טוענת היום שהם הצחינו, אבל אני לא זוכר שום ריח רע. אלו היו פשוט המגפיים. מכל מקום, מסרתי את הדף הזה לאפרת ושכחתי ממנו. אחרי זמן מה היא ביקשה להיפגש, לפגישה היא הביאה תיק ענקי עם איורים לכל הספר. ולא הייתה ברירה, היה צריך לחזור לטקסט ולעבוד עליו.
הטקסט של הספר יכול להיכנס בעמוד אחד בלי האיורים, ואת הטיוטה הראשונה כתבתי בחמש דקות. העבודה שאחרי כן לקחה שנה לפחות, אני כבר לא זוכר בדיוק.
תודה לדני קרמן על ההסתכלות.
מתחת לשולחן 
הזכרת לי עכשיו שיר קצר חזק מאוד של זבאלד שתירגמת פעם כאן-בבלוג שעוסק באותו קשר, הקשר הרגשי לבגדים המשומשים. הנה מצאתי:
נוֹרָאָה
הַמַּחֲשָׁבָה עַל
מַה שֶׁקָּרָה
לְכָל בְּגָדֵינוּ
המְשׁוּמָשִׁים
לגבי מבוגרים, העשירים שביניהם לא יודעים מה הם מפסידים בכך שלא נאה להם להתחבר למיתות הקטנות האלה, ובשביל להרגיש משהו הם צריכים לקנות ולבלות לפחות צוללת… סיפר לי פעם טייס אחד שאין אצלו דבר כזה לכבס גרביים ותחתונים, כל יום חדשים.
בהצלחה
אהבתיאהבתי