סנגוריה. המלצה דחופה על ספר

אלכס חנקין, רקוויאם לציפור, הוצאת קדימה 2017, 104 עמ'

 את הספר הזה הייתי חייב לקרוא מפני שמיד בשורות הראשונות הבנתי שהוא קשור אלי בדרך מוזרה, אפילו מטרידה. הדמות המרכזית בספר הוא מרצה לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, ככל הנראה מה שנקרא "מרצה מן החוץ", והוא מלמד קורס על שירה וציפורים שכותרתו "הציפור העברית". קורס כזה לימדתי גם אני בסמסטר שעבר, אמנם באוניברסיטת תל אביב. שֵם הקורס שלי היה "ציפורים וספרות", אבל חלק מרשימת הקריאה של הקורס בספרו של אלכס חנקין (שאיני יודע עליו דבר וחצי דבר) חופפת את רשימת הקריאה בקורס שלי. כמו הגיבור, אני מנסה לכתוב ספר על ציפורים ושירה עברית, וכמו הגיבור מצאתי את עצמי בניו-אינגלנד לכמה חודשים (הוא בניו המפּשייר, אני במסצ'וסטס). אני חושב שיובן מדוע חשתי שהספר מזהה אותי.

אבל לא הייתי טורח לספּר על זה אילו ההשתקפות הזאת היתה כל העניין. העניין הוא שזה ספר נפלא ומרגש, אחד מהיפים שקראתי בעברית, והישג גדול, במיוחד אם הוא פרסום ראשון למחברו כפי שנראה לי. אם אלמֵד את הקורס שנית, והספר הזה הוא סיבה טובה לעשות זאת, אכליל אותו ברשימת הקריאה החדשה ואכלול בתוכה גם את כמה מהשירים שהוא מזכיר, ושאני לא הכרתי עד לקריאה בו.

הסיפור פשוט מאוד ומתקדם כווריאציות על נושא. זה סיפורן של ארבע דמויות: אותו מרצה, ששמו לא נודע בסיפור (המרצה לא מציין את שמו בסילבוס!), והמספר מכנה אותו "הציפור"; המספר, שיושב בקורס הנ"ל, מאזין נוסף בקורס, אדם קשיש, כבד שמיעה וראייה, ובתו של הקשיש. הישיבה בקורס, שהוא "סיוט" בעבור רוב משתתפיו, הופכת להיות לחוויה עמוקה בעבור המספר, שגם שמו לא ידוע. יפה מאוד שהמספר לא מנסה להסביר את משמעות הקורס בעבורו. הדברים עולים בין השורות, למשל בסצנה של מפגש עם קצין הקישור לפני שירות מילואים. לא צריך להסביר הרבה, רק לשמוע את הדיבור הצבאי ואת דיבורי המשוררים המובאים בספר. הספר מניח אותם זה לצד זה, לא בסמיכות, ומאפשר לך להקשיב. "הנפש חפה ונצחית ואסור להרשות לה למות מוות עלוב בבית המשוגעים של העולם" (עמ' 40), אני חושב ש"על זה", פחות או יותר, הספר. לא בטוח שהשאיפה הזאת מצליחה ביחס למרצה.

הספר (המעוצב ומעומד להפליא בידי עדה ורדי), מעבר לתיאור מרגש ביותר של זיקות בין אנשים, הוא גם קינה גדולה וחרישית על השירה העברית. אומר "הציפור": "בעצם רציתי לבקר את ביאליק באודסה, כשטיינברג, כיעקב שטיינברג הצעיר, שהיה אז אולי בן ארבע-עשרה, ועל כל פנים נער צעיר שברח מביתו ובא לאודסה, אל ביאליק, אל השירה… וכמוהו רציתי לבוא אל ביאליק" (עמ' 84). זה נאמר עשרות שנים אחרי מותו של ביאליק, מיותר לציין, אבל הרצון להגיע אל ביאליק ואל אודסה, להיות יעקב שטיינברג ("איך אפשר לשכוח את שטיינברג", הוא שואל בצער מהול בתדהמה, בעמ' 89, ובאמת איך?), לפגוש את ביאליק, בפועל ממש, לא רק לקרוא את כתביו. התשוקה השורפת הזאת, הנוסטלגיה הזאת אל הרפובליקה הספרותית כאוטופיה הזכירה לי את עצמי בעבר והזכירה לי עד כמה היא אינה כזאת כיום.

דמותו של "הציפור" היא גילום של ניסיון לעוף בלי כנפיים, כמו מכונות התעופה של לאונרדו או כמו דדלוס ואיקרוס. אולי להגיע למעלות מלאכים בלי לוותר על הגוף. "מעוף הוא צורת מבע, ולא עוד אלא מבע עילאי" (עמ' 98). אני חושב שהנובלה הזאת תגרום לכמה קוראים להיכנס אל השירה כמו שמשוררים מעטים בלבד יכולים, למרות תחושת סף-הכישלון והעגמומיות השורות עליה. הספר הזה הוא סנגוריה גדולה על השירה.

[ציור: פאול קלה]