צרעה גרמנית, פנים
צרעה גרמנית. מקור: http://home.tiscali.be/entomart.ins

בראיון עם אביגדור שנאן אמר מאיר שלו כי ספרו גינת בר (הוצאת עם עובד) הוא תיאור "נורמלי ונינוח" של גינה, תיאור המנותק מפוליטיקה ומסכסוכים לאומיים. במובן מסוים זה נכון, והספר היפה הזה מהלך קסם ביצירת מובלעת פרטית מנותקת של אדם ויחסיו עם חצרו האחורית שהוא עשה לבר פרטי, מרחב פרטי שהוא בעבור רוב יושבי הערים פנטזיה לא פחות מטירת הוגוורטס. בפשטות, אני קורא את זה ואומר "הלוואי עלי", וזו קנאה נורמלית ונינוחה.

אבל הנורמליות של שלו היא נורמליות במובן הישראלי. באחד הפרקים מבקרת בגינתו ואוכלת ממנתו הבשרית "הצרעה הגרמנית". הוא ממהר לומר שקן הצרעות אינו "דימוי ביטחוני ישראלי", אבל למעשה כל תגובתו לצרעות ספוגה בשיח "ביטחוני". הוא מצפה שהחיות "יכירו בי ובזכויותיי, ובעיקר בזכותי הבסיסית להתהלך [בגינה] בביטחון ולחזור הביתה בשלום". הנה כי כן, פסקה אחת אחרי ההתנערות מה"דימוי הבטחוני" מדבר שלו על גינתו במונחים של "שלום וביטחון". בפרק המוקדש לצרעות מתוארת לא פחות מפעולת תגמול של שלו בעורף האויב, נגד הצרעות, וכל תיאורן כפוף לשיח של "שלום וביטחון".

השלב הבא בתיאור, אחרי העקיצה, הוא תפיסתו העצמית כ"בעל חיים בסכנת הכחדה". זוהי כמובן הגזמה, אבל היא מובנת לאור השיח הביטחוני-פוליטי שברקע התיאור. זהו בדיוק הלך הרוח הפוליטי הישראלי, שמגדיל כל סכנה (ואין לזלזל בעקיצת צרעה!) לממדים קיומיים. ואכן, ההמשך מתואר מפורשות במונחים של "מלחמת חורמה", "מלחמה שתוצאותיה בריחה לבלי שוב או השמדה גמורה של הצד המובס". היות שהצרעה היא "גרמנית" יתכן שמזדחל בדל ניחוח שוֹאתי למלחמת שלו והצרעות, ממש כמו בשיח הפוליטי הישראלי, ביחס לכמעט כל מערכה צבאית.

כל תיאור הצרעות רווי בסממני התיאור של השיח הפוליטי. הצרעות הן "חברה טוטליטרית שחיי לוחמיה נחשבים בעיניה כקליפת השום, קל וחומר חיי האויב", בעוד הוא "דמוקרט שוחר חופש". מכוח העמדה זו של הדברים, השמדתן של הצרעות מקבלת אופי של פעולת מנע של הצד ההגון והחלש. הוא יוצא בלילה לפעולת תגמול על העקיצות, סופג עקיצות נוספות אך משמיד את הקן.

לאחר מכן הוא מדגיש כי יש גם "צרעות טובות" (זה לא ביטוי שלו) – אלו צרעות הפלך שמתגוררות בגינתו אך לא עוקצות אותו. בכך הוא מבהיר שהוא מוכן להכיל נוכחות שיש לה פוטנציאל של איוּם, לאור היותו דמוקרט, כל עוד הנוכחות הזאת אינה מורדת ואינה מפגינה כוח כנגד הריבון. גם הפרדה זו רִקעהּ בשיח הפוליטי הישראלי, והמבין יבין.

איני בא למחות כאן על פעולותיו של שלו נגד הצרעות. מה שמעניין אותי הוא לראות כיצד השיח הביטחוני מכתיב את נקודת המבט, את גבולות הגזרה של התיאור, ואת מידת הנכונות לתיאור מפורט של "האויב" (אולי בלי מירכאות). כוונתי לכך ששלו מונע מהקורא, אולי באופן שאינו מודע, כל תיאור של עולמן. ה-Vespula germanica מוגדרות כחברה "טוטליטרית" והן עוקצות – זה מה שאנו יודעים עליהן בטקסט ותו לא. ויש עוד הרבה מה לראות ולתאר, גם אם מחליטים לצאת למלחמת חורמה: למשל, בניין הקן של הצרעות הוא פלא גדול. היא טוחנת צמחים בפיה ומערבבת אותם ברוק, וכך מייצרת מעין נייר שאותו היא צרה לכדי תאים אחידים, בארכיטקטורה חרקית קדמונית (יש מאובנים של דבוראים קדומים בני כ-230 מיליון שנה). היא משתמשת לעתים במחילות נטושות של יונקים כדי לבנות בהן את הקן. מחזור החיים של קן הוא מורכב – מ"מלכה" המטילה ביצים ספורות שבוקעות ועוברות גלגול מלא, ועד להקמת קן גדול. בקן הגדול הצרעות יבנו תאים גדולים יותר, שיכילו זכרים ומלכות. דאגתן בהאכלת הזחלים היא מופתית. הן בעלות זיכרון מצוין ויודעות לחזור למקורות מזון. עצם מספר מיני הצרעות הוא עניין מדהים – 125,000 מינים ידועים למדע, אך הערכות מדברות על 600,000-1,200,000 מיני צרעות, ואף על 2.5 מיליון מינים (לפי הערכה זו המדע מכיר רק 5% ממיני הצרעות). אולי גם זה חלק מן ההקשר.

אלו רק דוגמאות קצרות למידע אפשרי. מי שרוצה לקרוא על צרעות (אמנם מין אחר, הצרעה המזרחית, ולא הגרמנית) מופנה לספרון הנהדר "עולמה של הצרעה המזרחית" מאת יעקב ישי (אוניברסיטה משודרת).

אני ממליץ בכל פה על הספר של מאיר שלו, אבל מעניין לראות בפרק הזה בספרו (עמ' 185-187) כיצד נקודת המבט הפוליטית-ביטחונית ביחס למי שמוגדר כאויב, ואולי בכלל, מצמצמת את שדה הראיה. ברגע שיצור נתפס כאויב נמחק קלסתר פניו, וכל עולמו הופך לבלתי חשוב – רק היותו מזיק דוקרת ומציפה את תודעתנו.

8 תגובות בנושא “שלום וביטחון (הערה על 'גינת בר' של מאיר שלו)

  1. תודה, דרור. לא קראתי, ואני מניח – אף כי קשה להאמין – שהתיאורים הלוחמניים האלה שהבאת אינם אירוניים כלל, אחרת הטענה שלך קצת (לא הרבה) מתערערת, שכן נקודת המבט נבחרת באופן מודע.

    הדברים שכתבת מתקשרים לתמיהה שהעליתי (בעקבות "הבז") על היעדר כתיבת טבע בעברית; חוסר העניין המוחלט של שלו בחיות שחולקות איתו את "המרחב הפרטי" אכן מעורר השתאות. שלו אגב הוזכר בתגובות לפוסט שלי כ"דוגמת נגד". נו, לא ממש.
    https://idanlandau.com/2017/06/15/why-is-there-no-nature-writing-in-hebrew/

  2. יפה כתבת. הספר של שלו רווי בתודעת אויב, וליתר דיוק בתודעת כובש נאור. רוב התיאורים מתייחסים לרווחתו הדומסטית כמעט, הבורגנית לעילא, של בעל "גינת הבר", והרי הספר נפתח בסצינת גירוש, מבודחת מעט, ועדיין, הפולש האמיתי הוא ישראלי "אחר", גס לב וסמוי עיניים, שטועה להבין את "גינת הבר" כפשוטה, גינה שאינה שייכת לאיש. כבר בזה מקיים שלו את הכפילות הערמומית של שם הספר.

  3. תודה. אני מניח ששלו מודע למה שהוא עושה, אם כי אין להוציא מכלל אפשרות היעדר מודעות נקודתית. המעבר המהיר מהצהרה על שיח לא פוליטי לפוליטיזציה של השיח יכולה להיות מובנת כ"נקודה עיוורת" או כתחבולה מודעת. כך או אחרת, בכל זאת היעדר כל הרחבה על הצרעות – בולט.

  4. כמו שאמרו לפניי, "אין מצב" כמו שאומרים שזה אירוני? קשה לי להאמין שכל הביטויים האלה התפלקו לו מבלי משים. עוד לא קראתי את הספר, ותודה בכל מקרה על הרשימה היפה שלך.

  5. קראתי את הספר ואהבתיו מאד.
    נראה לי שהמחבר, גם בקטעים הנוגעים לשלום וביטחון בגינתו, עושה שימוש רב בהומור עצמי, ודי מלגלג על השיח הבטחוני השגור.

  6. קראתי את הספר והוא מקסים ויפה.
    לדעתי, לא משנה כמה מופלא עולמם של אויבים עוקצניים ומטרידניים, ולא משנה הנסיבות שהביאום עד הלום. כל עוד הם משתמשים באלימות כדרך חיים, חייהם (ואני מניח שהם לוקחים זאת בחשבון) יהיו רעים ומרים.
    שינסו בדרך אחרת רק פעם אחת….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s