אהרן אפלפלד פוגש את אביו 

                                                                                                                        למאיר

רמברנדט, שיבת הבן האובד, 1661-9 בערך [פרט]
רמברנדט, שיבת הבן האובד, 1661-9 בערך [פרט]
אחד הסיפורים הטעונים ביותר של אהרן אפלפלד (1932-2018), שיובא למנוחות ביום ראשון הקרוב, הוא סיפור שלא נכתב. הסיפור נדפס, אך לא נכתב ולא פורסם כסיפור; הוא סופּר מפיו של אהרן אפלפלד בעל פה למראיין מיכאל גלוזמן, ופורסם כתשובה קצרה במסגרת הריאיון. הנה הסיפור:[1]

ראיתי את שמו של אבא ברשימה בסוכנות ולא ידעתי אם זה אבא או לא. לא ידעתי אם מיכאל אפלפלד הוא אבא, או מיכאל אפלפלד אחר, אף על פי שהשם אפלפלד הוא נדיר מאוד. פשוט, אבל נדיר. שאלתי איפה הוא נמצא, אמרו לי שהוא במעברה בִּבְאֵר טוביה. בבאר טוביה אמרו לי שהוא עובד בפרדס. הוא היה בבאר טוביה כבר עשרה ימים, מצא עבודה ועבד בקטיף. אני הולך[2] לפרדס ושואל איפה הוא, אומרים לי "בעץ ההוא". אני רואה סולם, ועל העץ עומד יהודי זקן מאוד. הייתי כבן שלושים, כבר סיימתי את לימודי באוניברסיטה, והוא היה בן למעלה משישים. אני פונה אליו בגרמנית ואומר לו: "Herr Appelfeld?" והוא יורד מן הסולם, מסתכל עלי ולא יכול להגיד מילה אחת, ורק דמעות שוטפות אותו. ובמשך יום שלם הוא לא יכול להוציא הגה מפיו, רק איזה בכי איום. הוא לא אומר לי שהוא האבא שלי, אני לא אומר לו שאני הבן שלו. עד היום אני לא יכול לעשות מזה שום דבר.

הילד, שהוא כבר בן עשרים ושמונה, ניגש אל אביו, עדיין אינו יודע אם זה אביו או לא, אבל הלב מנחש. את האב לא ראה עשרים שנה. סופר אחר היה כותב מזה מלודרמה; אפלפלד, לאמתו של דבר, לא כותב את זה כלל, אלא משיב לשאלה שהופנתה אליו בריאיון. הוא שותק בנוגע לפגישה הזאת ארבעים שנה. וגם אז הוא רק רומז לה, והוא רומז לה כדי להגיד מפורשות שייתכן שלעולם לא יכתוב אותה. "אולי בעוד עשרים שנה אוכל לגעת באש הזאת", הוא אומר בהמשך, ומוסיף, "אני צריך עוד שלושים שנה כדי שאמצא את הצירוף לזה", וכבר ברור שאין זה עניין של זמן, ו"עשרים שנה" או "שלושים שנה" נאמרים כתיאור של עתיד רחוק מאוד ואולי בלתי מושג.

אהרן אפלפלד ניגש אל אביו. הוא לא מתנפל עליו ולא צועק לעברו. הוא מתייצב מולו – מול רגליו המוגבהות על הסולם – ושואל אותו בחשש: Herr Appelfeld?. הוא אף לא קורא לו "אבא", אלא פונה אליו בנוסח רשמי. הוא לא קובע דבר, אלא שואל. מדוע? תשובה אחת יכולה להיות, כי השאלה, בניגוד לקביעת העובדה, היא פתח מילוט – אם אין זה אביו, הרי הבּן לא נהרס מן הזיהוי המוטעה.

שניהם במדינת ישראל, אך השאלה שנשאלת בגרמנית מציבה את שניהם לרגע בתוך מובלעת לשונית, שמפקיעה אותם מן המקום הישראלי ומייבאת אליו זמן אחר, הזמן של אירופה, צ'רנוביץ ושפת האֵם השדודה. הבן לא יכול לפגוש באביו ב"כאן ועכשיו" הפשוטים, בפרדס הישראלי. ואם נקרא היטב נראה שכאן צריך להיות ברור שהבן כבר יודע שהאיש הזה הוא אביו. הוא אמנם רק שואל, אבל הוא שואל בגרמנית, לא בעברית. עצם השימוש בלשון הגרמנית הוא כבר תשובה חיובית מובלעת בתוך השאלה, ולפחות ציפייה לתשובה כזו. כדי להסב את תשומת לבו של האב שהגרמנים – כך היה הבּן סבור עד לפני כמה דקות – רצחו, עליו לדבר גרמנית. והלשון הזאת הופכת, רק לרגע, להד של מלחמה בלב הפרדס השקט בבאר טוביה.

כמה עצמה יש בפנייה בתואר Herr אל אדם שהגרמנית פנתה אליו, אם פנתה בכלל, לא כאל "אדון", אלא כאל עבד. כמה עצמה יש בפנייה הזאת כאשר אנו יודעים כי בפעם האחרונה שנפגשו הופרדו האב והבן זה מזה בכוח, וצעקות הבן נחרתו עמוק בזיכרונות של אנשים שנכחו שם.[3]

"לא ידעתי אם מיכאל אפלפלד הוא אבא", הוא אומר. יש לשאלה הזאת שני מובנים. אחד: "האם לא טעיתי בזיהוי"? המובן האחר נותר כשאלה גם אחרי שהתברר כי הזיהוי לא היה שגוי: אדם פוגש את אביו שלא ראה אותו במשך עשרים שנה. מגיל שמונה עד עשרים ושמונה. השאלה מובנת פתאום כך: האם האיש הזה, שהיה אבא בגיל שמונה, הוא עדיין אבא? כמה היעדר יכולה לשאת המילה "אבא" מבלי להיקרע ולקרוס מבפנים? כיצד מדלגים חזרה מעל לָאֵבֶל?

שהרי אם ה"אני" שלי מוגדר, בין השאר, על ידי ה"אני" של הוריי, הרי מות האב ומצב היתמוּת (משני הוריו) הוא גם מוות שדבק בבן. במילים אחרות, מה שהבן נדרש לעשות עכשיו הוא לחדול מלהיות יתום. לחדול מיתמות, הרי זה כמעט כמו לומר – לשוב מן המתים. יש בצירוף הזה, "לחדול מיתמות", סתירה פנימית, פרדוקס, אי-אפשרות לוגית. היתמות משני הורים היא מצב בלתי הפיך בהגדרתו. והנה, הוא מתהפך לנגד עינינו (וכבר מתרקמת אימה חדשה, שהאב ימות באמת באחד הימים, והילד ישוב להיות יתום כשהיה, בשנית).

הבּן מבין עד כמה הלם באביו בשאלתו התמימה. המפגש הזה אינו "רגע מאוּשר".[4] האב מגיב בהלם מוחלט, בשתיקה ממושכת, ואחר כך בבכי בלתי פוסק. הסיפור הזה הוא גם סיפור על אשמה: אשמת האב ש"לא היה שָם" לצד בנו; אשמת הבּן שמתייצב מול האב ובבת אחת פוער בו את ידיעת ההיעדרות המתמשכת ואת אשמתה. סופר אחר היה הופך את המפגש הזה לסיום טוב, ל-Happy End. לחיבוק, לזיהוי הדדי. לאפלפלד, הפגישה הזאת היא רק התחלה, התחלה של בעיה, בעיה שעשרות שנים הוא לא מצליח למצוא לה מקבילה ספרותית. בגיל שבעים הוא אומר "אני צריך עוד שלושים שנה כדי שאמצא את הצירוף לזה". ובכך הוא מודה שהמפגש עם אביו לא רק איחה קרע בחייו, אלא גם קרע בהם קרע חדש. שהוא קיבל מתנה שאי אפשר להכיל, אבל אין בררה אלא להכילה.

השאלה שאפלפלד שואל את עצמו בהיותו סופר היא אילו מילים אפשר להעמיד מול הבכי הבלתי פוסק מצד אחד והשתיקה הנמשכת מצד אחר. הסיפור שלו – לא רק הסיפור מן הריאיון – הוא כתיבה במילים שיודעות היטב את שתי האופציות האלה, שהמשותף להן הוא שהן אינן מילים שאפשר לבטא בעזרתן משמעות וליצור ספרות. הוא צריך לדבר על אביו לא בלשונו של אביו, שהיא לשון הָאֵלֶם – או לשון הבכי.[5] ומי ששמע את דיבורו של אפלפלד זוכר היטב את קולו, שהוא לחישה מתמדת. הלחישה היא המוצא של אפלפלד בין השתיקה לבכי. כי יש בלחישה הזאת כאב גדול, לפעמים אימה כפשוטה. אבל אין בה שתיקה. היא אומרת משהו. ואין היא מניחה את הדיבור כמובן מאליו. בכל רגע יכול הדיבור להיעלם – או לצרום. הלחישה של אפלפלד נושאת בקרבה את סימני המאבק בין זעקה לדממה.

אפלפלד רואה את המפגש הזה לא רק כרגע ביוגרפי מכריע, אלא גם כרגע של התגלות דתית. חיזיון. לפנינו מעין סצנה של "הורדה מן הצלב". אלא שאצל אפלפלד הבן מוריד את האב, ולא להפך. וחשוב לא פחות – האב חי, קם לתחייה ברדתו מצלב הסולם. דמו לא ניגר ואוזל, אלא כביכול שב וממלא אותו, את גופו, בחיים שכבר אזלו בתודעת הבּן. ודווקא העובדה שהמת התגלה כחי נעשית מקור אדיר של מצוקה, לא לתשועה "נוצרית". זהו היפוך שלם של "המאיים" הפרוידיאני שבו המת "קורא" לחי להצטרף אליו; כאן האב החי קורא לבן החי להצטרף אליו, אלא שהחי, שהיה עד לפני שעה בבחינת מת, מאיים אף יותר מן המת הגמור: הוא עצמו מכיל את אפשרות המוות, את "זהותו" עד כה כמת. נְדמה את הדבר: על כף המאזניים עשרים שנות "אבא מת" מצד אחד, ומצד אחר שעה, או יום, של "אבא חי". האם הכף ה"קלה" של האב החי מבטלת בקלות את הכף הכבדה, הטעונה? מובן שלא. לכן אפלפלד צריך עשרים שנה ויותר כדי "להתאזן": שנה של "אבא חי" מול כל שנה של "אבא מת". ואפילו זה כנראה לא מספיק.

הבּן ניגש "לקטוף" את אביו מן העץ. מובן, זה קרה בדיוק כך. אבל אפלפלד, בהיותו סופר, רואה היטב שברגע זה החיים הם ספרותיים לגמרי. ודווקא סִפרותִיוּתם היא בעיה גדולה בעבורו, הסופר. כיצד לספּר על דבר שמצד אחד הוא אמתי, "כך זה בדיוק קרה", ומצד אחר הוא בבחינת לא ייאמן, מופרך מבחינה הסתברותית וסימבולי לגמרי? והרי זהו הקושי הקבוע בכתיבה על השואה.

* * *

ואולי הדבר החשוב ביותר לא נאמר בסיפור. הרי האב כבר נמצא בישראל עשרה ימים. השנה היא 1960. חמש-עשרה שנה אחרי תום המלחמה. מדוע אין האב עונה לשאלה שבּנו מפנה אליו? אולי אין הוא עונה כי גם האב היה בטוח שבּנוֹ כבר מת. לכן הוא אינו עסוק בחיפושים אחרי בנו, אלא הולך לעבוד בקטיף בבאר טוביה. ואהרן אפלפלד, שהולך לפגוש אותו, יודע שהוא הולך לפגוש מישהו שחושב שהוא, בנו, אינו חי: הוא עומד להופיע לפני אביו כרוח רפאים – והוא יודע את זה. כשאהרן נעמד מול אביו הוא רואה את עצמו מבעד לעיני אביו, והמראה מבהיל אותו.

כיוון שאהרן מוּדע למעמדו האיוֹם, השאלה "Herr Appelfeld?" נועדה בראש ובראשונה לגונן על האב ולא על השואל. הבן נוהג כאדם המכחכח בגרונו כשהוא נכנס לחדר שמישהו אחר נמצא בו ושקוע בקריאה. הבן יודע שהאב עלול ליפול מן העץ בבת אחת; שהפגישה, בפועל ממש, לא רק ברמה הסימבולית והרגשית, עלולה להכאיב לו, להפיל אותו מן הסולם. הבּן דואג לרכך את נפילת אביו, שהיא בלתי נמנעת. אבל סימן השאלה בשאלת הבן כבר צופה את הבכי, שיהיה התשובה היחידה האפשרית לשאלה הזאת.

מצבנו, בתור קוראים של סיפורים על השואה, דומה מאוד למצבו של מיכאל אפלפלד על העץ. כמותו, סיפור על השואה הוא דין וחשבון על אסון שיש לספרו לנו אבל אי אפשר לספרו כך סתם. השאלה "Herr Appelfeld?" היא נגיעה באב, קריאה בשמו, אבל היא גם נגיעה ששומרת על הנוגע, שומרת על הנִנגע, ושומרת על הקוראים, המביטים בשניהם כשהם מתקרבים זה אל זה, ומבינים את התשובה לשאלה שהאב משיב לבנו בלי לומר אותה, ובלי שיהיה צורך לומר אותה גם לקוראים. שהרי לשאלה ששואל כאן הבּן את אביו אין תשובה בלשון אדם.

וכי מה היה יכול האב לענות לבנו? "כּן"?

רמברנדט, שיבת הבן האובד, רישום דיו, 1642
רמברנדט, שיבת הבן האובד, רישום דיו, 1642

הערות

פורסם בספר 24 קריאות בכתבי אהרן אפלפלד, בעריכת אבידב ליפסקר ואבי שגיא, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בר אילן ומכון שלום הרטמן, תשע"א, עמ' 51-56.

[1] "עד עכשיו כתבתי את השליש הראשון", מיכאל גלוזמן, ריאיון עם אהרן אפלפלד, מכאן, א (מאי 2000), עמ' 150–165, בעמ' 161. אפלפלד מתייחס ברמז לאפיזודה זו גם בספרו עוד היום גדול, ירושלים 2001, עמ' 120.

[2] שימו לב למעבר ללשון הווה; נדמה שבעת הסיפור "נכנס" אפלפלד לסיטואציה, וחווה אותה כמתרחשת עכשיו. מזיכרון של אירוע הדבר הופך לאירוע נפשי בהתרחשותו.

[3] בריאיון, שם, עמ' 161.

[4] במילים אחרות, בחזרת האב-הבן לא מהדהד המיתוס הנוצרי האופטימי (לוקס טו) של "הבן האובד" (prodigal son), אלא דווקא המיתוס המהופך, היהודי, של "בן סורר ומורה" (דברים כא). הפרדה אינה באה על תיקונה, אלא קורעת קרע שאולי אף מחריף עם ניסיון התיקון. לא היה אפשר להוסיף, כאילוסטרציה לסיפורו של אפלפלד, ציור כמו "שיבת הבן האובד" של רמברנדט.

[5] או בלשונו של אפלפלד עצמו, "למצוא צורה לזעקה, שאם לא כן היא תישמע כטירוף, חמור יותר – כזיוף". ראו א' אפלפלד, מסות בגוף ראשון, ירושלים 1979, עמ' 49.

9 תגובות בנושא “אהרן אפלפלד פוגש את אביו 

  1. הפגישה עם האב היתה כנראה בפרדסי באר יעקב ולא באר טוביה,
    בדקנו את הדבר לפני הרבה שנים.

  2. סיפור חיים שהוא קרקע צמיחתו של אהרון אפלפלד הסופר. אי אפשר ליצור, לגדל צמחים, פרחים, קוצים, עשבים, סיפורים בעוד אדמתם נהפכת עליהם. היא במקומה תישאר תמיד. ודאי שאהרון אפלפלד לא יהפוך אותה לא למען שום ערך או עניין או דבר בעולמו. תודה על הרשימה הזאת, אהבתי מאוד את יצירתו של אפלפלד ופעם גלגלתי אתו שיחת חולין במרפאה של מבשרת, כשחיכינו בתור. אני דיברתי על נובל והוא אמר שיש מי שיצליח כדי שיגיע אליו, ויש זמן.

  3. תודה גדולה לדרור בורשטיין על הרגעים האינטימיים שחשף בפנינו מאותו מפגש מורכב וקשה כשאול בין אהרון אפלפלד
    ל״אביו״ Herr Appelfeld….
    אפילו אפלפלד, הסופר הדייקן במילים ובתיאורים הפלסטיים שהביא בפנינו מתקופת חייו האפילה(שמאידך הוציאה מתוכו את היוצר הענק שהפך להיות כשהשתמש במילים מדויקות לתאר את הגיהנום הבלתי נתפס בו נאלץ לשרוד כילד- כנער…),
    אפילו הוא, כל ימיו, לא מצא את המילים(שאולי עדיין לא נבראו) שיוכלו לתאר את עומס וכובד הפגישה הכואבת עם אביו וייטיבו
    לתאר את אשר הרגיש בפגישה זו.
    כך אולי נכון היה להשאיר את הדברים. להשאירם כך, כי רק כך הוא מצליח להעביר את גודל השעה, עוצמת השתיקה והבכי של אביו שלא פוסק…
    רק כך, מבלי לגעת בדברים אנו מבינים את גודל הקושי והטרגדיה האנושית שקרתה לשני האנשים האלה בחייהם המטורפים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s