המספריים

על ציור אחר (ללא כותרת, ראשית שנות ה-70, שמן על בד) מן התערוכה גוף, עבודה: אברהם אופק, מוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת: גליה בר אור

FullSizeRender (2).jpg

יושבים לשולחן. הוא צבוע צבעים אטומים, כהים. גופו לבש צבעי אדמה, אך המשענת של כסאו חסרה קרש רוחבי, והוא נדמה כשוקע לאחור, נתחב בין העמודים. מכנסיו כחול עמוק של שמַים שירדו לארץ והתהפכו. מבחינת הצורה הוא יושב על הכיסא; מבחינת הצבע הוא עומד על הראש. ידו אוחזת את ראשו ונוגעת כמעט בעין. הראש כבד, היד כבדה, הראש מונח עליה כמו רגב על רגב. הוא נראה כמעט כמו פֶּסֶל בוץ שהולבש בגדים פשוטים.

היא – חצי שקופה. המשענת שלה מוצקה וקלושה: מוצקה בצורה, קלושה בצבע, בעוד משענתו מוצקה בצבע אך פתוחה "מדי" בצורה. הכיסאות מדברים את מה שהצייר לא יכול להשמיע בקולות אנושיים. לא שקַל להבין את שפת הכיסאות. יש לכל אחד מהכיסאות משהו שאין לשני, וכל אחד מהם חסר משהו שיש לשני. אילו הדמויות היו נעלמות מהציור היו הכיסאות יכולים לפתוח במשא ומתן מעבר לשולחן המתווך.

גם גופה גדול, אבל עדיין לא נסתיימה צביעתה, ולכן לעומת ארציותו היא קלה, לא גמורה, כמו ציפּה של שמיכה בלי השמיכה הממלאת. היא כמעט ענן נשי מול איש-קרקע. בידה הימנית ספרתי שש אצבעות. בידה השמאלית ארבע. חוסר איזון קל, גורלי. משהו בפנים זז, נָקַע, כמו הכתם הוורוד, המוזרוּת בהתגלמותה, שעומד על זרועה או בתוך זרועה, בלי שום סיבה, כפריחה (אקזמה) יפה ומגרדת בציור.

עיניה עצומות או מושפלות. על השולחן שביניהם היא מניחה כף יד ומושיטה (שולפת?) שתי אצבעות. הציפורניים בקצות שתי האצבעות כמו תחליף לעיניה הסגורות, מושכות את עינינו. גם עיניו כהות מאוד, לא ממש קיימות. מארבע עיניים נותרו שתי ציפורניים. שורטות? רואות?

שיחה? שתיקה? אבל על מה? על שניהם? מה אומרות האצבעות האלה, אופק? פרשת דרכים? חיתוך? המחשה של המונח "זוג"?

רק לאחר שעה רבה אני רואה שברכיהם ושוקיהם נוגעות אלו באלו, צמודות, מתחת לשולחן. מספריים סגורים?

השתיקה שביניהם מועברת גם למתבונן, שדבריו הולכים ונמוגים. הוא גורר כיסא ומתיישב.

2018-06-02-PHOTO-00000134.jpg

4 תגובות בנושא “המספריים

  1. זכיתי בנערותי ללמוד אצלו ציור באופן אישי.

    כמו על כל ציור אמיתי אפשר להסתכל על זה גם כאילו זה אבסטרקט.
    המבנים הוורטיקליים של חילופי בהיר כהה, טסולם הצבעים, הרמוניים סטאטיים וליריים למרות הקונטראסט של בהיר-כהה.

    באמצע למטה הלבן וכחול כבר יש בהם דרמה,
    והם כמו נושאים את הכתם הוורוד באמצע, שהוא כמו להבה בנר של הירוק של השולחן. משמאלו הלבן ומימינו הכמעט-שחור. רק הוא כמו גחלת עוממת לוחשת בוער בשקט ומדבר ולוחש ורוחש. הוא קושר את הכל, הוא קונטרסט לכל. הוא עושה את כל הציור.

    זה לא בסתירה להסתכלות שלך, זה רק עוד רובד.

    הוא אמר לי פעם שאמנות זה בעיקר החצי-פיגורטיבי (העולם העתיק, המערות הפרה-היסטוריות, פיקאסו ומאטיס). גבול המפגש והחיכוך בין רבדי התודעה השונים. זה שמדבר בשפה של ערכים ציוריים טהורים, רק כתם, קו, צבע, משקל, תנועה, קומפוזיציה וכו׳. וזה שרואה דמויות וסיפור ומחשבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s