[הרשימה פורסמה במוסף "הארץ" בשבוע שעבר ואני מביא אותה כאן על מנת לתקן טעות אסטרונומית מביכה שהפלתי בטקסט בלהט הליקוי]
במסכת ריתוך שחורה על פניי אני נראה ודאי כמסגר שנשלח לתקן כוכב או כפרודיה על אסטרונאוט הנושא פניו לשמים, אסטרונאוט בחולצה קצרה וכפכפים. ביום ראשון השבוע בשמונה בבוקר הלך הליקוי והתקדם, וכרסומו של הירח בכוכב שלו, שלנו, השמש, הלך והעמיק כמו נגיף המכרסם בגוף גדול וכבד ממנו מיליוני מונים (אפשר להכניס בערך 65 מיליון ירחים לתוך השמש). גם בעזרת המסכה אפשר היה להגניב רק מבטים חטופים אל צירוף המקרים הקוסמי הזה. כדור מסתיר כדור לכדור; מעבר אקראי של שלושה כדורים זה על פני זה, שבגלל היחסים המוזרים בין מרחקיהם וגודליהם מאפשרים לכדור הכי קטן לכסות את הכדור הכי גדול. כדור העין, משתתף נוסף וקטן באירוע, ממצמץ שם אף הוא.
קוטר השמש גדול מזה של הירח פי 400. ובכל זאת הוא יכול להסתיר אותה כמעט כמו מכסה על סיר, מפני שהבדלי הגודל מתקזזים עם הבדלי המרחק, וכך השמש והירח נדמים לעינינו שווי גודל. הקטן והקרוב מסתיר את הגדול והרחוק. היום הליקוי אינו מלא מפני שהירח אינו מיושר בדיוק מול השמש.
אני מגניב עוד מבט. מבניין סמוך עולה רעש ניסור ואפשר לדמיין את הירח כדיסקוס מכני משונן הפוצע בהתמדה שוליים של בול עץ. היות שזה ליקוי חלקי לא יורד לילה על תל אביב באמצע הבוקר; העולם לא עובר מבוקר לדמדומים והכוכבים לא נגלים; עטלפים לא מגיחים ממאורותיהם לעוף בחשכה הפתאומית. זהו מאורע קוסמי נדיר, אבל איש לא היה יודע עליו אילו לא היו מודיעים עליו מראש, ואיש לא היה יכול לראותו בלא זכוכית מיוחדת. בלא הזכוכית השחורה יש שם רק בוהק, והבוקר נראה לגמרי רגיל. הירח יספר הערב לחברה שלו איך האפיל על השמש. אבל דמו את ההתרחשות מנקודת המבט של השמש: זבוב רחוק חולף על פני דבורה רחוקה.
הליקוי הזה היה בלתי מורגש לא רק מבחינת השמש אלא מבחינתנו, דווקא זה הופך אותו למעניין כל כך: זאת התגלות מפוארת וחשאית גם יחד, תלויה מעל הראש לכל מי שרוצה לראות אבל סמויה לחלוטין מרוב בוהק. בכך הוא דומה יותר לטבע של רוב הדברים מאשר, נגיד, כוכב שביט קרוב שמופיע לעיני כל ומכה בתדהמה בלילה חשוך. שהרי רוב הדברים מסביבנו דומים יותר לליקוי הזה: הם פאר נסתר. לדוגמה: קוּר העכביש הרועד עכשיו באור הלקוי. הנשימה האחרונה שנשמנו כרגע. או פעימת הלב הבאה שלנו. שׂמנו לב? כמובן שלא.
ליקוי החמה, אפילו בצורתו החלקית שבינתיים (8:24 בבוקר) הגיעה לשיאה, הוא אחד מאותם רגעים שבו דבר מה חשוב נהיה חשוב בגלל היעלמותו. כל אחד מכיר את זה בדמות געגוע לאדם שהלך. היעדרו מדגיש את קיומו לפעמים יותר מאשר בזמן היותו קרוב. הגעגוע והחיסרון גורמים כאב, אבל בלעדיהם היה לבנו גס בכל היקר. הליקוי הזה מאפשר לנו לחשוב לרגע על חסד הכוכב שאנו מכנים השמש. היא לא היתה תמיד והיא לא היתה תמיד בגודלה זה, הנוח לנו, והיא לא תהיה לעולם. כמעט כל צורות החיים המוכרות לנו תלויות בה לקיומן. הדבר נכון ביחס אליה וביחס לכל הכוכבים האחרים. הנה נושא למדיטציה לילית: דמו את היקום אחרי שכל הכוכבים כבו בו. הם עוד סובבים ככדורים של חומר, אבל לא מאירים ולא פולטים חום. היות שכל כוכב נידון למות, יגיע יום כזה. והיקום בצורתו החשוכה יאריך ימים הרבה יותר מהיקום בצורה המוארת, המוכרת לנו. הליקוי הוא תזכורת זעירה לנדירותו של אור, לנדירותם של חום וחיים.
בתשע בבוקר הליקוי כבר בנסיגה. כמו כדור שזורקים מעלה והוא נעצר להרף עין ומתחיל ליפול התגלגל לו הירח במסלול הבאולינג העתיק שלו. ניצחונו של הירח היה רגעי וחלקי. הוא בלע שליש בלבד והסעודה כבר תמה. לאט חזר הירח למקומו ולגודלו. אחרי שעתיים של תהילה שבה דימה, כדור טניס מסולע שכמותו, להתחכך במועדון הפלזמה והאש, הוא לא רק הפסיק להסתיר את השמש, אלא הוא נעלם. מבחינתנו, כמובן. מחרתיים ראש חודש תמוז, והירח לא היה נראה גם אילו היה זה לילה. למעשה, הפניתי הבוקר פנים אל מה שנראה כ"צד האפל", הנסתר, של הירח, כאילו הוא זה שפנה אלינו במהלך הליקוי – ירח שחור.
כשאנו מביטים בירח רגיל בלילה רגיל אנו רואים אור שמש. כולנו למדנו זאת בגן הילדים בנתניה. היה זה אולי השיעור החשוב ביותר מהגן, אך הלקח נבלל בעשרות עוּבדות והשקפות אחרות שמסרה הגננת. הירח הוא ירח-שמש היות שאת הצורה (סהר, חצי, ירח מלא וכדומה) הוא מקבל מסלע הירח, אך את האור הוא מקבל מהשמש. אילו היינו נעצרים לחשוב על זה בגן, היינו מבינים מיד את חולשתה של השפה. אנו מפרידים בין המילים "ירח" ו"שמש" אך ההפרדה המילולית שנראית מובנת מאליה אינה הפרדה במציאות. באותו אופן מנותק מהמציאות אנו מפרידים בין כל דבר לכל דבר: בין דבורה לפרח, בין דג לים, בין כוכב לאדם, בין אדם לחברו. מפרידים ופועלים בהתאם, כפי שפועלים ביחס לזרים גמורים: באדישות במקרה הטוב ובעוינות במקרה השכיח.
אם כן, ירח הוא ירח-שמש. אך עתה, ברגעים האחרונים של הליקוי, אנו מציץ לא בירח-שמש אלא בשמש-ירח. החיבור התהפך כמו כפפה. הירח חסר, ודווקא השמש היא שמקבל ממנו צורה. למען האמת, החיבור ביניהם אינו רק עניין של תאורה והחשָכָה: חומר הירח, כמו כל חומרי מערכת השמש (כדור הארץ, כוכבי הלכת וכדומה), הוא פסולת שנותרה מאותה הערפילית שממנה נוצרה השמש לפני כארבעה וחצי מיליארד שנה. במילים אחרות, הירח, כדור הארץ והשמש עשויים מאותה עיסת בצק, כמו אמא שאופה עוגה גדולה ומניחה לִבְנָהּ לגלגל כדורי בצק זעירים מהשאריות, ולהניחם כעוגיות בתנור הלוהט, לצד עוגתה. ככה נוצרה מערכת השמש.
הביטוי "ליקוי מאורות" הוא גם מטבע לשון בהקשרים אנושיים נפשיים ופוליטיים, ביטוי המתאר ירידה רוחנית או שקיעה תרבותית. התקליט "הצד האפל של הירח" של פינק פלויד (1973) מסתיים בשירו של רוג'ר ווטרס "ליקוי". זהו שיר ברוח קהלת. הכוונה, על פי מילות השיר, לליקוי חמה. "כל מה שקניתם, שֶׁשְׁנוֹרַרְתֶּם, שלוויתם או שגנבתם", "כל מי שפגעתם בו, ובכל מי שנלחמתם" – כל זה, ועוד, מוסתר על ידי היעדר האור שהליקוי גורם, בין אם הכוונה לליקוי כפשוטו, לשיגעון אישי או לטירוף קולקטיבי המחשיך את העולם. אין שום משמעות להישגים ולניצחונות בלי אור.
טירוף קולקטיבי כזה מתואר כליקוי חמה בספר תוגת ההתנגדות (1989) של לאסלו קרסנהורקאי (תירגם מהונגרית רמי סערי, הוצאת בבל), שעובּד לסרט "הרמוניות ורקמייסטר" של בלה טאר (2000). הסרט מתחיל בצילום של תנור עצים שמכוסה שְׂבָכַת פלדה בצורת שמש. בעל המסבאה לוקח כוס בירה, פותח את שמש הפלדה, ושופך על הגחלים לכבותם. כל הסרט מקופל בשניות ספורות אלה: ליקוי חמה עלי אדמות, כאן, בבית, קרוב; אדם שמכבה שמש בהינף זרוע.
בהמשך הספר והסרט מדגים גיבורו, וָלוּשְקָה, ליקוי חמה על בני אדם. הוא מסדר שתיינים ומסובב אותם כמערכת שמש, עד שאדם מסתיר אדם מפני אדם. "בעדינות עצר ולושקה את כדור הארץ, שהעווה פניו אל קהל הצופים בארשת מרושעת וקרץ שוב ושוב". זהו הליקוי. הוא נושא דברים: "ובאותה שעת בין הערביים, במועד הסתום והמבעית הזה… אפילו הציפורים… מתבלבלות וממהרות לעוף לקניהן! משתררת דומיה, וכל יצור חי… משתתק. וגם… אנחנו מחניקים בעל כורחנו את מילותינו בגרונותינו… שמא ההרים מתחילים ללכת? והשמים… האם ייפלו על ראשינו? האם האדמה נפערת כתהום מתחת לרגלינו? נבצר מאתנו לדעת זאת. אנחנו בעיצומו של ליקוי חמה מלא".
הספר מדגים ליקוי של גופי אדם. אנו יוצרים מקבילה נפשית ופוליטית לליקוי. אצל קרסנהורקאי הליקוי הוא מצב שבו אדם מסתיר אדם. הליקוי של פינק פלויד הוא ליקוי שבו משהו באדם מוסתר מעצמו, אפלה פנימית. הליקויים דומים מפני ששניהם הם שיגעון והֶסְתֵּר פָּנים. אין אדם שלא נולד שמש. אין אדם שהאור הזה לא יכול לעטות בו גלימת חושך. כפי שסלע-ירח זעיר יכול להסתיר אור שמש בוהק, כך רדיפת בצע, שחיתות, אלימות, תאוות כוח, יסתירו את הצד המואר, הכוכבי, המעניק, החם של האדם הזה בקלות, הגם שהוא חזק מהן.
ליקוי המאורות הפוליטי שאנו נמצאים בו כבר זמן רב שונה מליקוי המאורות שחלף מעלינו הבוקר. ראשית, לא ברור אם ומתי הוא יחלוף. בניגוד לגרמי השמים, אין לו קצב קבוע ובר-ניבוי. זה היה יכול להיות נושא לרומן: ליקוי חמה מלא שנתקע ולא משתחרר, כמו "האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף", שם הרומן של אורי יצחק כץ. בשמים זה לא יכול לקרות. על הארץ – כן. שנית, לא ברור האם היה אי פעם באמת אור נקי שהוסתר על ידי השחיתות השלטונית של השנים האחרונות. במילים אחרות, נניח שהשחיתות הנוכחית היתה נעלמת מחר. איזה אור בדיוק היה מתגלה מאחוריה? מתי בהיסטוריה של המדינה הזאת הוא זרח? מתגנב החשש שבסוף הליקוי יתגלה חושך מסוג אחר ושהאור בקצה המנהרה אינו אלא פתח של מנהרה אחרת.
קל לגרום לליקוי. הרי ביד אחת אפשר להסתיר את השמש, ואפילו איך צורך בירח שלם לשם כך. די, למשל, בקצת קנאה להחשכת הגוף כולו. ככתוב, "ואם עינך רעה כל גופך יֶחְשַׁךְ, והנה אם יֶחְשַׁךְ האור אשר בקרבך מה רב החושך" (הבשׂורה על פי מתי ו, 23). ובכל זאת, כפי שאפשר להסתיר את השמש בכף יד אחת אפשר גם להסתיר את הליקוי, לומר לו "לא". אין זה אומר להתעלם מקיומו, רק לא לתת לו להפנט אותך וכמובן שלא לתת לו למשוך אותך אל עולמו. להיות אדם הגון (דבר פשוט, לא עניין לצדיקים) משמעו לכסות ביד אחת על הליקוי המתמשך, וביד השנייה להצית מקור אור חלופי. בפתח "אימה גדולה וירח" כתב אורי צבי גרינברג: "לָדעת: מהו בנגוהות ומהו בחשֵכה".
- ביום שני השבוע (13.7, 18:00) אדבר על סיפורו בן ה-60 של ס' יזהר "הכרכרה של הדוד משה" (הוצאת אבן חושן) במסגרת סדרת יצירות מופת של בית עגנון. פרטים והרשמה כאן.
- ביום רביעי השבוע (15.7, 20:00) אשוחח עם המשוררת מירב גבעוני-הרושובסקי, היושבת בממלכה המאוחדת, על ספרה השני פֶּבְּפֶ (הוצאת אפיק). פרטים כאן.
מתחת לשולחן 