הדיקטטור הקטן

תומס ברנהרד, כן, מגרמנית טלי קונס, ספריית רות 2022 [1978]

[הרשימה היא ספוילר, מראשיתה ועד סופה]

זה ספר קצר, ללא פסקאות, שמזמין קריאה בישיבה אחת או שתיים, שבהן המספר יעשה לך מה שהוא עשה לאחת הדמויות: ״ממש זינקתי עליו ממארב נפשי בלי שום התרעה״. ההתנפלות הזאת מאפיינת את מרבית ספריו של ברנהרד, אבל זה ודאי אחד העצובים שבהם. בספר כמו ״בטון״, מאותה תקופה בערך, שיש בינו ובין ״כן״ הרבה מן המשותף – הם כמעט ספרים תאומים – יש הרבה הומור. ״כן״ אינו מצחיק כלל ועיקר. הוא בנוי כמדרון – כמו המדרון שמתגלה במגרש שנקנה בספר – והעיכוב היחידי בגלישה במדרון הוא פיתולי הסיפור, הנמסר בעברית צלולה ובתחביר מוזיקלי להפליא.

אפשר לקרוא את הנובלה כמו פרודיה שחורה על משולש אהבה. יש זוג, השוויצרי והפרסיה, והמספר. הזוג אינו ממש ביחסים, ומצד שני המספר והפרסיה נראים כנשמות תאומות, הן מבחינת עניינם בעולם והן מבחינת מצבם הנפשי. סופר אחר היה מחלץ את הפרסיה מזרועות השוויצרי לטובת המספר-הגיבור האוסטרי, מסלק את השוויצרי, ויוצר סיפור אהבה. בסיפור אפשרי כזה היה מתווך המקרקעין משמש בפועל גם כשדכן, מה שהיה הולם כמובן את מקצועו.

דבר מזה לא קורה הגם שבתחילה נראה שזאת המגמה. המספר קובע מיד פגישה עם הפרסיה, מיד טיול זוגי ביער, ובן-זוגה לא מתנגד, לא שומעים אותו כלל. האישה נדמית כ״אדם ריפויי״ (11), והיא משתחררת משתיקתה בנוכחות המספר. הוא מדען שחוקר נוגדנים, ונדמה שהאישה הזאת תרפא אותו מהתנגדותו לעולם; העולם שהוא תופס כעולם חולה – ״הנסיבות הפוליטיות המזעזעות ששררו בארץ הזאת ובכל אירופה… מאמצים של עשרות שנים נמחו כלא היו בתוך שבועות מעטים… והאטימות והחמדנות והצביעות שבו ותפסו בבת אחת את השלטון כמו בימי האימה של משטר האימה, ובעלי הכוח שוב שקדו בלא רחם על חיסולה של הרוח… בן לילה שב הכול באחת להיות דיקטטורי״ (58). זהו העולם שסובב אותו – הדברים לא נכתבו השבוע אלא ב-1978 – ובתוכו המספר אינו יכול שלא להיות אלא חולה ומדוכא. האישה, כך נדמה לרגעים, תרפא אותו ותאפשר לו חיים מתוקנים בעולם חולה. אבל הספר הוא תיאור של היפוכו של הדבר.

השוויצרי והפרסיה קונים מגרש גרוע במחיר גבוה. עד לקראת סופו של הספר לא ברור מדוע. אנו משערים שאולי השוויצרי, שהוא אדריכל ומהנדס, מאמין ביכולתו ליצור בית מתוקן גם בשטח הזה, והיות והוא אדם אמיד אין לו בעיה לשלם סכום גבוה. אולי. ואולי הם מעוניינים בחלקה מבודדת, ולכן חסרונה הוא יתרון עבורם? אולי מדובר בסתם קפריזה של עשירים?

לא. מה שמתברר הוא שאנו מנותבים לשאול שאלה לא נכונה. היא לא נכונה מפני שאנו מניחים שהשוויצרי והפרסיה יגורו בבית ביחד. רגע האימה של הספר הוא כשמתברר שהשוויצרי אינו קונה ובונה בית עבור שניהם: הוא קונה ובונה מעין טירת קבר כדי לשכן בה את הפרסיה ולהיעלם. אין זה בית כי אם סניף של בית הקברות הסמוך, ואין הוא נועד עבור שניהם כי אם עבורה בלבד. זה שהבית לא נשלם מוסיף עוד נדבך של אימה.

מדוע הוא מעולל לה זאת? התשובה הפרדוקסלית: מפני שהיא מסרה את חייה עבורו. זה מחריד. ״היא חברה אל השוויצרי כדי לעלוב בקיומה שלה״, ועתה, הגורל שהשוויצרי משית עליה רק ממשיך את ההיגיון הזה שהיא בחרה בו אי-אז לפני עשרות שנים:  היא הקריבה את חייה עבור הקריירה שלו, והוא רק ממשיך את הדפוס הזה ומאפשר לה להקריב את חייה – עד הסוף. ״הכול שב באחת להיות דיקטטורי״, כפי שציטטתי – באמת ״הכול״, ולפנינו דיקטטור לא בתחום הפוליטי אלא ביחסו עם בת זוגו. כך נראית דיקטטורה בזעיר אנפין. לכן זה סיפור אימה, ולא משולש רומנטי.

אבל שוב, ברנהרד לא ייתן לנו את האושר שבניגוד בין הדיקטטור האכזר ובין דמות המספר, שאמורה היתה להציל את הפרסיה ולהינצל על ידה. הפרסיה מעוררת בו ״גועל״ ברגעי המשבר שלה, והוא, ״היא יודעת …[ש]מאדם כזה לא תבוא הגאולה״ (116).

הסיפור מכה בך מכה אחרונה רגע אחרי קריאת המשפט האחרון שלו, מפני שאתה מבין כי הקשר בין המספר – וכפי שמראה המתרגמת באחרית הדבר יש בינו ובין ברנהרד קרבה לא מבוטלת – הקשר בין המספר והפרסיה הוא גרוע יותר, לא טוב יותר, מהקשר בינה ובין השוויצרי, דווקא מפני שהיתה בו תקווה, סיכוי להתממש. עם השוויצרי לא היתה לה שום ציפיה מלבד להיות אסקופה נדרסת; עם המספר יש שיחה על שופנהאואר ועל שומאן וטיולים ביער. רק עם משפט הסיום אתה מבין כי המספר הוא זה שאולי נתן לה את רעיון ההתאבדות, רעיון שהגיבה לו בתחילה בצחוק ואחר כך לא בצחוק.

ואז מובן פתאום מדוע מסתיים הספר במשפט הזה דווקא, במילת החיוב המאיינת – כי המספר עצמו מבין את חלקו בגורלה המר של הפרסיה. לא רק שהוא לא גאל אותה מהקשר עם השוויצרי, אלא היה המשכו של הקשר עם השוויצרי. הוא דחף אותה עוד קצת אל גורלה, אל קצה המדרון. בדרכו הנואשת, גם הוא דיקטטור קטן. היות שהוא אומר זאת ומבין זאת הוא אינו יכול לדבר עוד, הוא משתתק בבת אחת, נחנק. ולאור כל האמור עליו בספר לפני כן, קשה להאמין שגורלו-שלו יהיה טוב יותר, בנפול עליו ההבנה הנופלת על קורא הספר אחרי המילה האחרונה הכתובה בו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: