פרגוד

רגעי התדהמה האלה מול דברים יפניים לא יכולים להמתיק את רגעי התדהמה מול ההתרחשויות בישראל. פרגוד לא יכול להסתיר עוולות. ובכל זאת, בלי פרגודים כאלה, כמה שטוח היה עולמנו.

זה פרגוד-חלום. הוא נועד להיות מוצב כפינה, קרן זווית. הוא מזכיר לי את דבריו של בשלאר על הפינה, שהיא מקום קטן שזוויותיו נפתחות לאינסוף. כאן האינסוף נמצא בתוך הזווית, בתוך הפינה, ואין צורך להרחיק ממנו. הכול כאן.

צומח שם סבך. אנו מכירים צמיחה כזאת, כשמישהו מניח בטטה במים ואחרי יומיים הוא כבר מפלס דרכו ביער צפוף בתוך המטבח. רק תנו לו מים, לשורש, והוא כבר יראה לכם את כוח העולם.

זוהי סימפוניה של קווים. בצד ימין עוד ועוד קשתות מגיבות לקימור הירח הקרוב, הזהוב. עלים רחבים מטילים על העיגול את צלם, עשבים מנסים כוחם בקליגרפיה על פניו. כמה נועז הוא הירח הזה, שאמן אחר היה תולה כעיגול רחוק, קטן. זה ירח שיורד, שבא להתארח.

קווי הצמיחה פראיים ועדינים. הם מדברים עם קווי הסורג (grid) של עלי הזהב, המגוונים כמו רקיע מעונן, הגם שהם לגמרי דקורטיביים ושטוחים. הסורג הזה עומד גם בניגוד בסיסי לעיגול הירח. יש עונג עז בשיחת הצורות האלה, בחיבור בין מבט בוטני למבט גיאומטרי, ובין לכּה לכסף לעץ. והכול במין תיאטרון-צלליות, מציאותי לגמרי ולגמרי "על במה".

ובתוך כל זה – כאילו לא די בשפע הרב הזה – צרצרים, חגב, כנימה. כתמי ענבר חבויים, תלויים על עלים, משמיעים קול (אם נרצה), אוצְרים את ניתורם, קפיצים של קול ושל קפיצות, זורחים מרוב חיים כמו כל שאר הדברים בתוך הלילה הבוהק הזה.