נוּל

דמות בודדה בנוף הררי סיני, ניצבת שם מלפני 360 שנה, אבל גם לגמרי עכשיו, בהווה, ולתמיד, כל עוד לא ייקרע הדף. מוקף סלעים, עץ חי ועץ גדוע, שמים. הוא הגיע לקצה השביל המתפתל שם כברק בהיר, ועתה הוא מביט אל מעבר למקום ואל מעבר לשביל. השביל הריק כמו מצמיח את הנודד. הדרך היא שובל קיומו. הוא המשכה.

הנודד משורטט בקווים חיוורים, עדינים. הוא עשוי מאותם חומרים של הריקות חסרת-הצורה שלפניו. הביטו בפניו (אפשר להגדיל את התמונה). כך נראה אדם ארוג. הפנים אינם פנים מלאות המביטות בריק, אלא ריקות מביטה בריקות, ובמילים אחרות, מהות שאין לה דמות הגוף מביטה במהות דומה; או, אם תרצו, נשמה מביטה בנשמת העולם. ואין חציצה בין זו לזו, כמובן.

נזכרתי בציור הקטן הזה כשקראתי אתמול – ומיהרתי לתרגם – את הפסקה הזאת מספר חדש, בן לוויה לספר הנפלא China Root שנדמה לי שכבר הזכרתי כאן. הפִּסקה להלן היא מעין "הסבר" לראיית העולם שמתארת מבט בעולם כפי שמתוארת בציורו של שיטאו.

הסימנית הסינית ל"בודהא" היא 佛 והיא מכילה שני מרכיבים ציוריים. המרכיב השמאלי משמעו "אדם", והוא צורה מסוגננת של 人, מבט מהצד של אדם הולך. המרכיב בימין מצייר נוּל (מכונת אריגה) עם חוטי השתִי והעֵרֶב ארוגים זה בזה: 弗. הנול היה מושג מרכזי במחשבה הסינית המוקדמת. הוא מופיע בתיאור מיתולוגי של המקום המקורי שממנו נטווה מארג המציאוּת, "נוּל המקור". ג'ואנג דזה, המחבר הדאואיסטי, מתאר זאת כך: "ריבוא הדברים מגיחים כולם מנוּל המקור, וכולם שבים ונמוגים אליו". זהו צ'אן [יפנית: זן] בקליפת אגוז: בודהא, זה שהתעורר, הוא האדם שאינו נפרד מנוּל המקור, אינו נפרד מהמקור של כל מה שקיים, ומהתהליך הבלתי פוסק של שינוי ושינוי צורה. עניינם של מעשי הצ'אן הוא טיפוח הבלתי-נפרדוּת הזאת, טיפוח ההתגוררות או ההשתייכות, שהיא עצם ההתעוררות.

מתוך המבוא לספר The Way of Ch’an מאת דיוויד הינטון.

במציאות חיינו, הגדושה נפרדוּת עוינת או אדישה, דומה שאין מקום לסימנית הזאת, שעניינה חיבוריות ארוגה. אבל נדמה שכל מה שצריך לדעת נמצא בקווים האלה. מול כל מה שמכוּנה "המציאות הישראלית" אני מניח, אם כן, סימנית סינית אחת ויחידה: 佛.