פינוי-בינוי

שולחנות עם כיבוד באדיבות היזם. בלונים שחורים וצהובים מרקדים בתזזית. שכנים שילדותם עברה כאן בטרם לידתי לצד כל מיני חדשים ולא מוכרים. לדחפור יש צוואר ג'ירף ומלתעות של טי-רֶקְס, צבת ענקית של פלדה. הוא לא "הורס" את הבניין כמו שהוא נוגס בו, צובט אותו. לעתים הכרסום "עדין" – נשיכה בתקרה, או במרזב שנעקר כמו שן. לפעמים הוא נעשה נמרץ יותר, נוגח בעמוד תמך, ואז דירה קורסת לתוך עצמה בענן אבק.

הבניין בן 70 בלבד. הוא משנה את צורתו מרגע לרגע לשלושה מצבי צבירה: פסולת בניין, אבק, זיכרון.

מתוך רצפות ותקרות פורץ מילוי החול שהיה ספון שם שבעים שנה בחושך. החול רואה פתאום אור יום. מעירים אותו מתרדמה וזה גם רגעו האחרון. בבת אחת מתפזר ואיננו.

אני נזכר ששכחתי סולם בדירה.

שני בלונים משתחררים ועולים לגובה.

המרפסת שבּה ישבתי שעות – היו שנים שהיא הייתה מין חדר עבודה, שכלל שרפרף ומחברת – עוד לא ננגסה. הדחפור מתקדם משמאל לימין. בעוד כמה דקות היא תיעלם, אך כבר לא אהיה שם כדי לראות את זה. כרגע אני עוד יכול להשלות את עצמי שאני יכול למחוא כף, לעצור את הדחפור, לתת לאבק לשקוע, לפלס דרך בין עיי החורבות – מרזבים עקומים שלעולם לא יעבור בהם גשם, כלוב של חתול, דוּד שמש, מזרן זוגי, מעקה – לעלות במדרגות בחושך (כבר אין חשמל), לפתוח את הדלת, אם עוד יש שם דלת, להיכנס לדירה שבה גרתי 21 שנה, להתיישב (על הרצפה או בראש הסולם, כבר אין כיסאות), ולהמשיך כרגיל.

קרוב כל כך להרס, מבחוץ, הדירה נראית כמעט שלמה. מצד זה של האַיִן, ממש כמה דקות לפני הסוף, היא נראית, פחות או יותר, מקום שאפשר עוד לגור בו. כאילו אפשר לסגור את החלונות ולחכות שיעבור הרעש.

פועל עומד, מחזיק צינור ומתיז זרם מים על ההריסות, כמו גנן שזה עתה נטע עץ והוא משקה את הגומה.

*

(לואי מרשל פינת סמאטס, תל אביב, 16.7.2023)