"אֲתָר מדהים בטופוגרפיה של היקום"

בזמן קריאת הספר חשבתי על צילום המסך הזה, שעשיתי מיישומון האוטו-תל (רכבים שיתופיים בתל אביב): אירופה למעלה, אפריקה למטה, בעיקר מִדבּר שממה, ובאמצע מישהו לבד במכונית, במזגן ובמוזיקה שלו, לכאורה עצמאי ומנותק מהעולם, נוסע ממקום למקום. מין תפיסת "אני" טיפוסית. אבל הנוסע באוטו-תל נוהג במכונית שעוברים בה מדי יום בני אדם רבים. כל אחד משאיר שובל ריח, והנהג נוסע עם כולם.

אין ספר יותר נחוץ לימים אלה, ולא רק כאן בישראל. תרגמתי וציטטתי את פסקת המבוא כאן, והספר כולו עומד בסימן הדימוי הזה של האדם הארוג אל היקום. זו דרך החיים שהצ'אן, לפי הינטון, מציע. אין זו תרפיה אישית ולא שיפור עצמי; אין זו תורה פסיכולוגית אלא תורה קוסמולוגית, לא דת אלא פילוסופיה עיונית ומעשית שעניינה קיום כחלק מהמארג היקומי. מכאן שירת הטבע – כל שיר אומר בדרכו "הנה דוגמה לאדם ונוף בחיבור"; מכאן ציורי הנוף ("הרים ונהרות") – כל ציור אומר בדרכו את אותו הדבר. ואכן, חלק מהדגש של הספר הוא על שירה וציור כחלק חשוב ממסורת הצ'אן, ויש בו שירים וציורים ולא רק טקסטים הגותיים.

"נראה שהצ'אן והשירה הסינית הבּשלה צמחו במקביל [בסביבות שנת 400, ד"ב], אבל הדבר הוא אך הגיוני. התובנות של הצ'אן נמצאות, כידוע, מחוץ למילים ולכתבים. שיח פרוזה רגיל נותר תמיד במרחק של הסבר על תובנה הממשית. השירה קרובה, ככל שמילים יכולות, לתובנה הלא-מילולית, בהיותה שפה של התנסות מיידית ולא שפה שמסבירה".

אפשר לראות את הסימנית 佛 ולהתמקד במרווח שבין שני חלקיה, בצעדים שאפשר כביכול לעשות בין עצמיות נבדלת ובין עצמיות ארוגה. אבל למעשה אין דבר לעשותו, שכּן האדם הארוג הוא המצב האנושי, לא היעד האנושי. כל המעשים לא יכולים לשנות את הנתון הזה, רק להגשים את זה. כל העניין הוא לחזק בורג שכבר מוברג, לארוג חוט שכבר ארוג. אנו כבר מוברגים ליקום, בכל נשימה (אוויר מבחוץ, נשימה שאיננו בעלי-הבית עליה), בכל לגימת מים, בכל מבט שמכניס אור לעיניים ובכל מילה שמישהי אחרת כתבה ועתה נכנסת אל תודעתך ואומרת לך משהו. השאלה אינה מה המצב האנושי, אלא עד כמה הולכים עם המצב הזה, מתמסרים לו, מכירים בו ומגשימים אותו ועד כמה מתנגדים לו ומתכחשים לו.

טענתו של הינטון, שהוא אינו הראשון לבטא אבל הוא מבטאה מתוך הסמכות של מתרגם מאות עמודי הגות ושירה מהסינית הקלסית, היא שצ'אן הוא ביסודו של דבר תורה סינית, וריאציה על הדאואיזם הסיני המקורי שהיא למעשה לא בודהיזם אלא אנטי-בודהיזם. הינטון מדגים איך עיקר היסודות של הצ'אן היו שם מאות שנים לפני בודהידהרמה, אותו מורה חצי-אגדי שהגיע מהודו לסין בסביבות שנת 500. הינטון טוען כי בניגוד לאגדות על בודהידהרמה, כתביו נטועים לגמרי בעולם הסיני הדאואיסטי של פרשני הדאו דה ג'ינג, האי ג'ינג וג'ואנג דזה כבר בסביבות שנת 200 לספירה.

המושג "בודהא" נטמע בצ'אן ותורגם, או הומר: הוא חדל לסמן את אותו אדם גדול שהתעורר (שקיימוני) והפך לזהה עם הדאו עצמו, הכוח היקומי היוצר וההורס, "רקמת הקיום", המארג של הנוּל. ולכן גם רעיון ה"הארה" או ההתעוררות משנה את מהותו כשהוא מגיע מהודו לסין. מנירוונה כאיזו שלווה על-מציאותית, ההתעוררות מובנת-מחדש כתודעה ששלובה במארג השינויים הגדול של הדאו. כלומר, במציאות הממשית, מרגע-לרגע. דבר מוחשי, לא מטפיזי.

עושר המקורות בספר הוא עצום ואולי תהיה הזדמנות לדיון יותר מקיף, גם תוך שמיעת קולות חוקרי בודהיזם, צ'אן וזן שאולי ישמיעו גם קולות ביקורתיים יותר משלי. אבל אם לתת כאן את תמצית העניין – אתרגם פסקה נוספת, שמובאת בפרק על בודהידהרמה. הרישא היא ניסוח ידוע למדי, אבל הסיפא היא כולה הינטון. איני יכול שלא להעביר את זה הלאה. אחרי התרגום הדבקתי את המקור.

"התעוררות היא, בפשטות, ראיית הטבע האמיתי של תודעתך, ההבנה שאתה ואת תמיד-כבר בודהא מואר ואין לכם צורך לחפש במקום אחר כדי למצוא הארה או התעוררות. במונחים יותר בני-זמננו, זו ההבנה שבטבעכם המקורי כתודעה ריקה את ואתה אֲתָר מדהים בטופוגרפיה של היקום, מקום שבו היקום, באופן פלאי, נפתח אל עצמו, מודע לעצמו".

הספר הזה היה צריך להימכר בבתי המרקחת, מעל הדלפק.