קיר ליטוף

הפרה הזאת עוצרת אותי, פשוטו כמשמעו, מפני שהיא ספק יצור חי ספק קיר בלימה. הגוף ממלא עוד מהמרווח שמתחת לבטן והרגליים נעשו זעירות, מעין מקורי ציפור או כפות רגליים של רקדנית באלט. הארגון מחדש של צורת הפרה יוצר שילוב מרשים מאוד של כובד, חסימה, עמידה מול קיר – וקלילות, הליכה מרפרפת.

זו פרה קיר. היא כמעט אוסרת עליך לעבור לצד השני שלה. הזמנתה אינה, כמו בדרך כלל בפיסול, להקיף אותה מכל צדדיה, אלא לראותה כמעין תבליט שמגיח מן האוויר. לעצור, לעצור לגמרי.

לכך יש להוסיף את זרימת העץ. הפרה הזאת זורמת מראש לזנב בנימים עדינים של עץ האגוז. אפשר לחשוב על הזרימה הזאת כביטוי של החיים שבה, או לדמיין אותה הולכת בתוך שקיפות המים.

קרניה גם הן שינו את צורתן, הפכו למעין ניצנים. העץ המוחלק בשילוב עם החודים האלה מערבב בתודעה הנוגעת תחושת דקירה עם רכות קטיפתית. ה״דקירה״ אינה נוגחת או פוצעת, אלא בעצמה נעימה למגע. ובאמת, הפסל הזה, אחרי שהוא עוצר אותך, ואחרי שמבחינים בזרימתו, מבקש בעיקר לדמיין מגע. זאת פרת ליטוף. קיר ליטוף.

מהצד השני, שאינו מצולם כאן, נישא ומתנודד עטין עץ גדול, מלא חלב-עץ, נמשך לאדמה.

ועם כל העדינות הזאת, העיצוב המופשט של ראש הפרה מאפשר לראות שם גם צוואר ערוף, כאילו הראש חסר. כובד העטין גם הוא יכול להזכיר כי מדובר בחיית משק, המעוצבת לצרכי האדם, ממש כמו שהאמן מעצב את העץ לצרכיו. בתוך העדינות החלקה הזאת ישנו כאב, יש אלימות.

כתם מטושטש כהה בצד ראשה, מתנת העץ, נפקח בה לעומתנו כעין גדולה.

——

---

על אהרן בצלאל (1925-2012) ראו: גדעון עפרת, אהרן בצלאל: עיבורים, אתר ״המחסן של גדעון עפרת״, 6.1.2011.