*
בְּבֵית הַקְּבָרוֹת
הוּא מַרְאֶה אֶת הַדֶּרֶךְ
כֶּלֶב זָקֵן
*
(איסָא, מיפנית: איתן בולוקן, מתוך הספר החדש: אוזני פרות: הייקו בעלי חיים)
*
מה יש לומר? בשיר אין דיבורים. עלייה לקבר. הנוכחים (כמה? אחד? קבוצה יותר גדולה?) הולכים ואין תיאור של שיחה.
מי קבור? איסא שׁכל שלושה ילדים קטנים ואישה. השיר מ-1823. בשנה זו מתה אשתו. ילדיו מתו עוד קודם. איני יודע אם הלוויה קשורה אליו אישית. אם כן, לפנינו המרה של אבל אישי לתמונה צדדית, שבאורח פלא מעבירה את תחושת החסר ואין-האונים של בני האדם החיים לאהבה כלפי הכלב.
הכלב זוכר. אולי הוא היחיד שזוכר. בלעדיו, אולי לא היו יכולים למצוא.
כמה זמן עבר? חודש? שנה? כבר כמה זמן הכלב זוכר?
ואת מה הוא זוכר בדיוק? את מי שנפטר? רק את המקום?
הוא עוד קולט ריח של אדם שאיננו? חש בנוכחותו?
והוא עצמו, הכלב, "זקן". כמה זמן עוד נותר לו? אולי לא הרבה. אך הוא עושה את תפקידו.
אכן, הכלב מראה את הדרך. אין זו רק הדרך משער בית הקברות אל חלקת הקבר. הוא מראה את הדרך בה"א הידיעה.
זה שיר שבו תמיד נמצאים באמצע. כבר אף אחד לא בבית. אף אחד לא הגיע לקבר. לאמצע הזה, שהוא האמצע של כל רגע הווה בחיים, השיר מביא אותנו ובו הוא משאיר אותנו.
מתחת לשולחן 
אני חשבתי שבבית הקברות קבור כלב זקן הוא מראה את הדרך לבית הקברות מטאפורה לא
פשט גורלות.חשבתי כך בגלל הצורה של השורות וכשאומרים בקול זה מה שיוצא.אולי
טעיתי.חבל לי שטעיתי דווקא בזה.
אהבתיאהבתי
הנוסח המתורגם מאפשר קריאה כזאת וגם אם היא נדחית יש בה ערך כבלבול בשיר שאינו אגבי. אם כי לא נראה לי סביר קיומו של בית קברות לכלבים בראשית המאה ה-19.
אהבתיאהבתי
כלב זקן מטאפורה לאדם מרושע בגלל זה לא היה לי לא נעים שכך חשבתי אבל זה מה שחשבתי.
אהבתיאהבתי
מעניין, לראשונה הפניתי תשומת לבי לביטוי בעברית: "בֵּית קברות". כל כך שגור ופתאום הצירוף מקבל משמעות. יש בָּית לקברות, לקברים? ויש דרך העוברת מהבית "שם" אל הבית "הזה". ויש ריח לְבּית? לַבּית? והכלב הזקן, שניחן בחוש ריח מיוחד ספוג בשנים רבות – מראה את הדרך. רואה אותה? מריח אותה?
תודה דרור,
איילין
אהבתיאהבתי
בבית הקברות, מישהו מראה את סוף הדרך של כולנו, ועל כך מתרעם המחבר ומסנן בין שיניו "כלב זקן". תודה על שיר מעורר מחשבה.
אהבתיאהבתי
שאי-פה אי-שם הדרך
אהבתיאהבתי