הבזבוז

השנה האחרונה היתה החמה ביותר ב-125 אלף השנים האחרונות, כך מעריכים. מיליארדי אנשים חשופים לטמפרטורות גבוהות עד סכנה. שינוי מגמה לא נראה באופק. ולמה שייראה? המצב אצלנו, מלחמה חדשה, מראה שבני האדם אינם מבינים היכן הם נמצאים. בוחן מציאות לקוי קוראים לזה, כמדומני.

ההתחממות והשלכותיה לא מעניינים אף אחד במציאות שבה ״מחממים את הגזרה״ באופן יזום. ״אנו״ כולל את כל המעורבים, אויב וידיד. אפשר מבחינתי גם להניח ש״אנחנו״ צודקים לגמרי, ״בני אור״, כפי שהגדיר זאת מקור מדיני בכיר, אבל מה זה משנה? הטיטניק לא מתנגשת בקרחון כי הוא נמס. ובכל זאת היא שוקעת. בני אור, בני חושך, כולם ישקעו במצולה. מחלקים רובים לאזרחים. אולי אפשר יהיה לחסל את משבר האקלים (שהוא משבר של יצורים חיים) בעזרת נשק אוטומטי?

הסיוט שאנו חיים בו נוגע גם לתחושה שאנו תקועים בעבר רחוק מבחינת תפיסת המציאות. הדבר היחיד שהשתנה הוא עוצמת האלימות, כוח האש, האכזריות. כאילו לפנינו גרסה חדשה של מאורעות תרפפ״ו, והשחקנים לא אותם שחקנים אבל התפקידים במחזה לא השתנו, רק הכול כואב יותר, ממושך יותר. חיים מבוזבזים של אלפים ושל מיליונים. גם אני כלול במתבזבזים.

בסרט הנפלא Aftersun אב ובת סקוטים בחופשה בטורקיה. עניינים קטנים של התבגרות, של משפחה. של זיכרונות. יש בסרט היפה שתי הבלחות שוברות לב אל העתיד. סופי, הילדה שברוב הסרט בת 11, פתאום נראית בעתידה, והיא בת עשרים ומשהו. בסך הכול 10 או קצת יותר שנים חלפו. אנשים בגיל 53 (כמוני) יודעים שעשור עובר ביעף. הילדה נהייתה אישה צעירה. אביה – לא ברור היכן הוא. היא צופה בו ובה בווידאו שמבחינת צופי הסרט הוא ההווה של הסרט. מה שאני מנסה לומר הוא, שעצם הקיום, פשוט להיוולד ולפעמים להוליד ילדים, יש בזה כל כך הרבה קושי (וכמובן גם חסד ויופי). בעצם חלוף הזמן הפשוט והרגיל של 10 שנים בחיים ״רגילים״, עם כל המורכבות שלהם הוא אתגר כל כך מורכב ומקור כל כך פורה לצער, שלא ברור לי איך ייתכנו בכלל מלחמות, איך יש לאנשים כוח למטלה האיומה הזאת, מעבר לכל מה שהחיים והעולם תובעים.

המלחמה נראית לי כמו מין בקשת פטור מהחיים, פטור מכל מה שחשוב. איך הגענו למצב הזה? האם אי פעם לא היינו בו?