שלוש מילות מפתח

אם יש אדם אחד שעוזר לי בימים האלה, בשנה הזאת ובכלל, הרי הוא ג'יימס הילמן. לא הייתי רוצה לעבור את החיים בלי המפגש בהגותו. ואני מרגיש ממש חובה לספר על כך הלאה, מפני שאין לי ספק שהדברים אינם נוגעים רק לי.

את שני ספריו שתרגמה מור קדישזון תוכלו למצוא בהוצאת בבל, כאן וכאן. ארצה לכתוב פה על המאמר החותם את הכרך השביעי של מהדורת מאמריו המקובצים. כותרת המאמר "איך נישאר פסיכולוגיים?" (How Do We Stay Psychological).

"להישאר פסיכולוגיים" אצל הילמן משמעו להיות מחוברים לנשמה. המילה פסיכולוגיה אצלו נלקחת במלוא הרצינות: ה"לוגוס" של ה"פסיכֶה", כלומר דבר הנשמה, ידע הנשמה, קול הנפש. הנשמה אינה נתפסת אצלו רק כעניין פרטי ואישי, אלא כחלק מנשמת כל הדברים, נשמת העולם, ממש כמו ששאיפת האוויר בריאותיי הפרטיות היא חלק ממצב איכות האוויר בשכונתי, בעירי, בארצי ובעולמי.

במאמר, הילמן עורך מעין מדרש על חזון ארבעת פרשי האפוקליפסה מן הברית החדשה. הפרשים במדרש של הילמן רוכבים על ארבעה סוסים: רוחניות, תחרותיות, כלכלה והכחשה. המשותף לארבעת הפרשים הללו שהם מנוגדים לדרך החיים הפסיכולוגית.

הפרש הרוחני שואף לטהרנות, לניקיון פנימי, לבריחה מן העולם המסואב והירוד. למשל, הפרש הזה יגיד שחלומות אינם חשובים במסגרת תרגול רוחני כי ממילא "אין אני", ושמוטב לא לדבּר על חלומות אלא לשבת בשתיקה במדיטציה ארוכה. הפרש הזה מציע פנטזיה של קיום "גבוה" ו"טהור". יש קסם בכך, אבל ההפסד גדול – ההפסד של חיי הנפש על כל אי-ניקיונם, אי-טהרתם, אי-דממתם, עם תחושת ה"אני" החזקה שכרוכה בהם, אשלייתית ככל שתהא. ודאי שהבודהא צדק בכך שהבין ש"אין אני" (אף אחד מעולם לא ראה אגו, כדברי הילמן במקום אחר). אבל גם ה"אני" כמעין חלום הוא עובדה שיש לכבד. מדיטציה היא דבר נפלא אבל רק אם חוזרים ממנה לעולם ולעולם הפנימי.

מעניין שהילמן מציב את הרוחניות מן הסוג הזה בשורה אחת עם פרשים שנראים במבט ראשון שונים לגמרי: הפּרש השני הוא פרש התחרותיות, הדרוויניזם החברתי, "הגֶן האנוכי", הכוחניות. גם פרש זה מכחיש את הנשמה, בשם תפיסה מכניסטית וברוטלית של הקיום. אם איננוּ אלא מנגנון אנוכי שמחפש לשרוד ולהתרבות בכל מחיר, אין טעם בחלומות, בפנטזיות. הם רק עיכוב בתחרות, חולשה.

הפּרש השלישי הוא אחיו של השני. זהו פרש הכלכלה. לפיו, הכול כסף, מיקסום רווח, שורה תחתונה, מאזן רווחים, ריבית דריבית. גם זו דרך לא-פסיכולוגית לחיות מפני שאין מקום לנשמה בעולם של ממון. אין לה ערך שוק. גם ליופי אין מקום בעולם כזה, אם אין לו תג מחיר. חלומות הם פעילות תמוהה לגמרי מבחינה כלכלית. לכן האדם הכלכלי ממהר לשכוח את חלומותיו בעזרת אספרסו בבוקר.

הפּרש הרביעי הוא פרש ההכחשה. גן עדן של שוטים, התעלמות מהאכזריות הסמוכה היומיומית לאדם, לחיות ולצומח, הפניית המבט מהרוע והאימה. הילמן מציין שהשם הנפוץ ביותר לספינות בארצות הברית הוא Serenity, שלווה או רוגע.

*

כנגד ארבע מגמות דוהרות אלה של קיומנו מציע הילמן שלוש מילות מפתח. כתבתי את הרשומה הזאת כי רציתי להעביר את שלוש המילים הלאה. והדברים הם רק הזמנה להמשך לימוד. המילים הן דימויים, עומק, ייעוד. Images, Depth, Destiny.

דימויים. הדימויים הם בעיקר דימויי חלום, אבל גם דימויי זיכרון שנתפסים בנו לאורך שנים. ההנחה היא כי הנשמה נמצאת בדימויים; במילים אחרות, הדימוי הוא הנשמה בהופעתה. הילמן מציע להיות בקשר הדוק עם הדימויים הללו בדרכים מפורטות מאוד, שלא אוכל לתאר כאן (כל הכרך הרביעי הנפלא של מהדורת כתביו מוקדש לדימויי חלום, וכך כמה מספריו. כאן תרגמתי כמה מובאות על חלומות מהספרים).

הגישה היא להיצמד לדימוי המופיע, בלא פרשנות (כלומר לא לתרגם את הדימוי לשפה מושגית, פסיכולוגית או אחרת), לשוחח אתו (ולא עליו) ממש כמו בדיאלוג במחזה, להפוך בו מכאן ומשם, להמתין, לראות לאן הוא יוביל; לכתוב חלומות באדיקות ולקרוא אותם לאט כמערכת "סגורה" המכילה את עצמה, רוויית משמעות כמו שירה בפרוזה. הדימויים בחלום לא יגידו לך מה לעשות ולא יגידו לך מה יקרה בעתיד, אבל כן יאמרו לך, בשפת רמזים, איפה נמצאת נשמתך ברגע מסוים. איפה אתה נמצא בעולם כמות שהוא, עכשיו. עצם הקיום בקשב ובזיקה לדימויים משמעה שפּרשי האפוקליפסה הנ"ל אינם שולטים בך. לפחות לא לגמרי.

עומק. "עומק הוא מה שמעורר ומנכיח את המהויות הנצחיות, הבלתי-נמנעות, שמזינות והורסות את חיי כל אחד מאיתנו. המהויות האלה מביאות את הממד הלא-אנושי (=המיתולוגי) אל חיי האדם. אלה המהויות הנצחיות שמהן מורכבות הטרגדיה היוונית וסיפורי המקרא". ככתוב, "עמוק" זה לא בהכרח "נעים". אנו חיים בימים אלו בזמן עמוק, מפני שהתעוררו כוחות כאלה, שכרגע הם בעיקר הרסניים, טרגיים.

ייעוד. ייעוד קשור לאופי, לשליחוּת, לגורל. לתפקוד של נשמתך בתוך העולם. במילים יותר פשוטות, הייעוד הוא הצעה להחליט להכיר בכך שיש טעם מסוים לקיום עלי-אדמות של כל אחד ואחת מאיתנו. שאיננוּ רק אבק הנסחף בסופת האבק של הפרשים וההיסטוריה. משימת כל אחד ואחת היא להבין ולחדד את הבנת הייעוד הזה, לאורך חייו.

*

המאמר מורכב יותר ממה שאני יכול לייצג, והוא "קצה קרחון" של פרויקט כתיבה נרחב. מיותר לציין שאין הדברים תרופת קסם, ואין הם מחליפים פעולה פוליטית. הדברים עוסקים בחיי הנפש, ומהנפש (או: עם הנפש/נשמה) יוצאים לכל פעולה, פוליטית או אחרת. נדמה לי שהדברים הם הצעה לא להיסחף אחר האפוקליפסה של זמננו על ארבעת פרשיה, לא לאבד את עצמנו ואת ייחודנו בתוך אבק הפרסות המיתמר של הפרשים. כותב הילמן: "הקשב לדימויים והתבונן בהם, הֱיֵה אסיר-תודה להם, שכּן הם תומכים בך ושומרים עליך, שומרים על העומק". ובמילים אחרות, המשלבות את שלוש מילות המפתח במשפט אחד, "הדימויים יאמרו לך מה ייעודך וישמרו אותך עמוק".