על אהבת המלחמה

פתחתי את מאמרו של הילמן Wars, Arms, Rams, Mars  מ-1983 ("מלחמות, נשק, איילי ניגוח, מארס"). המאמר זכה לפיתוח בספרו "אהבה נוראה למלחמה", אבל כבר במאמר נמצא העיקר. המאמר הוא הפרק החמישי בכרך השישי של מהדורת המאמרים.

ראשית, כדי להבין מלחמה, כותב הילמן, יש להיות לוחמני בהבנה. המלחמה דורשת חשיבה לוחמנית ולא נינוחה, לא נאיבית. כדי להבין את המחשבה המלחמתית מבפנים עליך לחשוב כמו הדבר שאתה חושב עליו.

אי אפשר להסביר מלחמה רק על בסיס רציונלי-חומרי (כוח, טריטוריה, משאבים), הוא טוען. המלחמה מעוררת באנשים רבים משהו שמקביל למה שאמנות ומוזיקה מעוררות באחרים; היא מעוררת דמיון והתרגשות. הילמן מביא ציטוטים של מצביאים ולוחמים המדברים על המלחמה כ"רגע גדול" בחייהם. הוא מתאר ששון אלי-קרב של משוררים יפנים בשנות ה-40, שדיברו על תחושת "היטהרות" עם פרוץ המלחמה נגד ארצות הברית.

העיקרון הבסיסי שהילמן מתאר עולה מכותרת הספר הנ"ל: יש לאנשים רבים, ואולי לרובם, אהבה למלחמה. מי שמניח שהמלחמה שנואה על כולם ובכל זאת היא "פורצת", לא מבין על מה הוא מדבר ולכן לא יבין את המציאות. נרצה או לא, הקרב הוא מאורע "דתי" ביחס להוויית יומיום שעבור רבים היא משמימה ומונוטונית. עבור רבים מלחמה היא מאורע "קדוש", פסגה או עמק במישור החיים. לא רע הכרחי, אלא סוג של חגיגה מרגשת. בשמאל הישראלי מפנטזים שיש איזה קומץ "הזוי" בימין שאוהב את המלחמה. זה נראה לי הבל. האהבה הזאת חוצה מחנות.

אהבת המלחמה קיימת גם כי המלחמה מאפשרת אהבה. אצלנו זה כונה פעם "הרֵעוּת". החברות בין החיילים במחלקה, תחושת העזרה ההדדית והערבות ההדדית, ערכים שמתפוגגים בחברת הצריכה, מקבלים פתאום הזדמנות להתגשם. אפשר לדמיין אדם שמופעל בחיי היומיום על ידי כסף ופתאום מציל חיים, סוחב פצוע.

יש גם חוויה "וֶנוסית" במלחמה, חוויית יופי: המדים, תרגילי הסדר, הנשק המצוחצח, הנעליים המבריקות, הסמלים והעיטורים, הכומתות הצבעוניות, שמות היחידות – כל אלה משדרים אסתטיקה שמדברת לליבם של רבים, אולי מבלי שהם מודעים להיקסמות. הצבא, טוען הילמן, הוא מִסדר מעֵין דתי, והאל שלו הוא מארס (אצלנו זהו פן מסוים של האלוהים, המתגלם בפסוק כמו "אדונָי איש מלחמה", שמות טו, ג). במאמר מובאים דברי מצביאים המדברים על הקרב במונחים של השתתפות במעשה הבּריאה, כפעולה מעין אלוהית. שיאו של הדבר הוא בפצצת האטום, שהיא מעין בריאה של שמש עלי אדמות, מעשה בראשית שהוא גם מימוש של יום הדין.

הילמן מדבר על ארצות הברית, אבל הדברים לא מאוד רחוקים מאיתנו: הדימוי העצמי האמריקאי הוא של אומה דמוקרטית, עובדת, שוחרת שלום. בדימוי העצמי, המלחמה היא לא דרכנו. פרדוקסלית, הדימוי העצמי התמים הזה מאפשר את המלחמה כדרך חיים. האמריקאים כל כך שונאי מלחמה, אומר הילמן, שהם נלחמים כל הזמן נגד המלחמה. וכך מתוך דימוי עצמי אנטי-מלחמתי נולדות מלחמות, כדי "להשכין שלום"; "שומרים על השלום באלימות" (keep peace violently).

המלחמה מודחקת. ואם מדברים עליה, לא מדברים עליה כאירוע ההרסני, האיוֹם, המשחית, הפוצע. אצלנו סרט כמו "גבעת חלפון אינה עונה" עושה את העבודה (ומעניין שכתב וביים אותו בנו של רמטכ"ל ושר ביטחון): המציאות הצבאית מוצגת כקייטנה של שלומיאלים. גם תקרית החטיפה בסרט היא קומדיה, וגם החילוץ. אין פלא שפעם ראיתי אותו מוקרן בבקו"ם למתגייסים טריים! הוא כביכול סרט ביקורתי על הצבא, אבל בפועל הוא סרט מעודד-גיוס, מפני שהוא מסיט את הדיבור מכאבי המלחמה לאזורים נוחים, במסווה של סרט ביקורתי.

המלחמה היא, אם כן, ועבור רבים, מאורע מעין דתי, מאורע המאפשר ביטוי של ערכי אחווה ורעוּת, ביטוי (פרדוקסלי) של הרצון לשמירת השלום, וביטוי של אסתטיקה. את הכאב וההרס מטשטשים. מה הפלא שאהבת המלחמה כה נפוצה? המלחמה אינה תקלה אלא משאת נפש. זה מסביר את היותה כה מקובלת.

*

אין כמובן פתרונות קסם למציאות הזאת. אבל עצם ההכרה בה היא חשובה. הילמן מנסה להתוות כיוון לפעולה מן הזווית הפסיכולוגית. הרעיון הבסיסי הוא לא להדחיק ולא להכחיש את נוכחותו של אֵל המלחמה, מארס (או דימוי האל כ"איש מלחמה" אצלנו). להבין שאנו סוגדים לו בפועל, גם אם איננו מחשיבים עצמנו לנאמניו. הרעיון של הילמן הוא לא להשכיח את מארס. אדרבא: להשאיר אותו חי – בתודעה, כדי למנוע ממנו להשתלט על המרחב.

לכן, לדבּר על המלחמה בזמן השלום, ולא לעבור לתרדמה נהנתנית מיד כשמפסיקים לירות. יש לחלוק כבוד למארס כאֵל נוכח ולא כאֵל מודחק, ואף לשמר את הפחד ממנו (לא "גבעת חלפון" אלא "ג'וני שב משדה הקרב", או "האזור"). כלומר, עדיף שנפחד מהמלחמה בזמן השלום (ושלא נפחד מהפחד-מהמלחמה), ולא שנתעורר בהפתעה למלחמה אחרי תרדמה בזמן השלום.

אנו שומרים על ילדינו מפני חשיפה לזוועות המלחמה, וזה מה שמאפשר את זוועות המלחמה.

הילמן גם מציע להפנים את הערכים המלחמתיים – להפנים את מארס ככוח מיתולוגי ופסיכולוגי – אל היומיום. כלומר, לא להכחיש את הצד המיליטנטי שיש בנו, אבל להפנות אותו למקומות לא הרסניים. להרוס לא בני אדם ומרחבים, אלא רעיונות. במקום להפציץ בעולם, להפציץ רעיונות נפסדים. להפציץ, למשל, את רעיון ה"גאולה" שתסיים אחת ולתמיד את הקיום היומיומי שלנו. לשאול "האם הקיום המתמשך של הכאן והעכשיו אינו מספיק טוב בשבילך?" מה חסר לך? מה הפנטזיה שלך לסוף המלחמה? תרגיל כתיבה: כתוב עמוד מפורט על הפנטזיה הזאת. אתה יודע מה אתה רוצה? זה בר-השגה? מה המחיר? מי משלם?

הילמן מציע להילחם גם בתקווה, לדחוק אותה בחזרה לתיבת פנדורה (במיתוס, התקווה הייתה כלואה שם, יחד עם שאר הצרות), מפני שתקווה ממקדת אותך בעתיד ולא במציאות שסביבך, וככזו היא אשליה (האם מפלגה בשם "יש הווה" תעבור את אחוז החסימה?). להילחם (מטפורית, רעיונית) בפנטזיות על "לידה מחדש וטובה יותר" בזכות אלימות.

הילמן מציע – כמו שנהוג לדבּר אצלנו – "להחזיר אותם לתקופת האבן", כלומר "לשטֵחַ" – אבל לא את הערים אלא את רעיונות ההבל, וזאת על מנת "למצוא מחדש ערכים מוחשיים, ערכים חיים", בין ההריסות הרעיוניות. אולי אז, כדברי קרל סנדבורג המצוטטים במאמר, "יום אחד הם יזמינו למלחמה ואף אחד לא יבוא".