קריעה

אדם הולך בגשם. כבר למעלה ממאה שנה. רוח באה מן הים והמטר מצליף בקווי אלכסון סרגליים. האיש יורד במורד. הים לא רחוק ואפשר לחוש את הרוח שהביאה את ענני הגשם הזה. כאילו כל הים ורוחותיו הודפים אדם אחד.

הכפר שקווסה הסוי צייר (טֶרָדוֹמָארי) נבלע ב-2006 בעיר נָגָאוֹקה. הוא שוכן מצפון לה, על החוף המערבי-צפוני של יפן. מעבר לים הזה נמצא האי סאדו ואחריו רק ים יפן הגדול, והלאה, עד  חופי רוסיה וצפון קוריאה. אם תלכו ברגל מספיק זמן מערבה משם תגיעו הביתה, לכאן.

הים הגדול מזה, ושלוליות קטנות מזה. רואים את הדבר הפשוט הזה, שֶים, גשם ושלוליות הם אריג אחד שנקרע.

יש בשלוליות השתקפות של חלונות באור, אדוות של הגשם על משטח כהה, ופיסות בהירות יותר הפונות כולן לאותו כיוון, שמאלה. מה פשר הבהירות? האם מבצבץ שם הירח מבין העננים ושולח את אורו אל השלוליות, כמו שהחלונות שולחות את אורן?

האיש עטוף שכמיית קש וחבוש כובע קש. אי אפשר לראות ראש. הוא דומה יותר לתיבת דואר בעלת רגליים. צבע בגדיו כמו נאצל מן האורות הצהובים שהוא עובר לידם. אבל הוא כה רחוק מהאורות, בהיותו בחוץ, בחושך. האורות רק מסמנים לו את הדרך במורד.

המבט בתמונה ישתנה אם נניח שהאיש מגיע תיכף אל אחד הבתים המוארים, ואם הוא עובר אורח שהעיר סגורה בפניו, אדם קרוע. אם העיר סגורה, האורות מגרשים אותו הלאה, מראים לו את הדרך החוצה. מה הוא יעשה על חוף הים בקור הזה?

יורד עכשיו (23 בינואר 2024) שלג בנגאוקה והטמפרטורה אפס מעלות. גם בחוף הרחוק, זה שנמצא הרחק מערבה משם, ירד היום גשם חזק. נשבו רוחות.

הגגות המשופעים של הבתים כמעט לועגים לדלות הכובע המחודד, גג קש קטן שבכל רגע יכול לעוף.

העולם מלא קווים: מצד ימין הקווים האלו מתארגנים לקירות ולגגות, ומצד שמאל לגשם ולאופק.

כמה גדול המרחק בין שוכני הבתים ובין ההולך בגשם. בין האור החם והאור הקר, המונחים זה לצד זה על פני אותה שלולית, לא נוגעים.