הַסִּפְרָה 5 בְּזָהָב

לא יאומן, אבל התצלום הזה מציג כמה עשרות ביצים. לא ביצי עופות אלא ביצי חרקים: מקלונאים. הקדשתי להם פרק ב"עולם קטן" (ושם יש תצלום אחר של ביצים כאלה). הן מוגדלות כאן בהרבה: הגודל המקורי של רובן עד 3 מ"מ. הצלם הוא לבון ביס הזכור לטוב מתערוכת תצלומי החרקים במוזיאון הטבע בתל אביב לפני כמה שנים.

נזכרתי בתצלום כשקראתי את "האלפבית של העצים" תרגומו החדש של שמעון זנדבנק לשירי ויליאם קרלוס ויליאמס, מבחר נהדר ונחוץ. מה למשורר האמריקאי ולביצי חרקים? תשובה: תשומת הלב, המבט המגדיל מציאות פשוטה וזנוחה והופך "כמעט שום דבר" (גרגר זעיר) להופעה מרשימה, מפוארת, צופנת סוד.

*

שיר

כְּשֶׁהֶחָתוּל
טִפֵּס מֵעַל
רֹאשׁ

הַמְּזָוֶה
קֹדֶם רֶגֶל
יָמִין קִדְמִית

בִּזְהִירוּת
אַחַר־כָּךְ הָאֲחוֹרִית
נָחֲתָה מַטָּה

אֶל תּוֹךְ בּוֹר
הָעֲצִיץ
הָרֵיק

*

זהו הילוך איטי-שירי שנענה להילוך איטי-חתולי. בתרגום לעברית אנו רואים חתול מעל ראש – בבית הראשון – ומניחים לרגע שזה ראש של אדם. ואז מחליפים את התמונה, כי זה ראש המזווה – ופתאום כבר אין שם "חתול" אלא רגל של חתול, וזהירות כמעט מופשטת של תנועה – ועוד רגל של חתול – והמבט המתקרב כמו מפרק ומעלים את החתול ומשאיר שם משהו סמוי שבין חתול ואיטיות – ואז מפיל את הכול לתוך עציץ ריק, שהופך, מכוח המבט מלמעלה למטה ומקרוב (נקודת מבטו של החתול, כנראה), ל"בור" (המילה המקורית היא round ואני הייתי מתרגם פשוט "עיגול"). בשיר, החתול נעלם בתוך המעגל הפעור הזה והשיר עצמו, בחלק הלבן של הדף, כמו נהיה הפתח הריק שאליו נופל החתול (במציאות שמחוץ לשיר החתול פשוט יקפוץ החוצה תיכף; בשיר הוא שם לתמיד עד שנקרא את השיר שוב). זו דוגמה לאופן שבו המבט המשתהה והקשוב ב"שום דבר" יוצר מציאות אחרת, טעונה בתחושה גורלית, כמעט כמו בסיפור על העפלה להר ונפילה ממנו.

השירים היפים ביותר של ויליאמס, בעיני, ניחנים בסוג של קשב מגדיל ומשהה. לא תמיד זה עובד. בשיר-להיט שלו (פתק השזיפים הידוע, עמ' 83) זה מתפוגג די מהר. אבל בשיר אחר, פריט חסר כל משמעות כמו הספרה 5 על מכונית כיבוי אש נהיה לחזון כמעט נבואי (שאין לו "פשר", רק נוכחות):

*

הסִפרה הגדולה

בְּתוֹךְ הַגֶּשֶׁם

וְהָאוֹרוֹת

רָאִיתִי אֶת הַסִּפְרָה 5

בְּזָהָב

עַל

כַּבָּאִית

אֲדֻמָּה

נָעָה

מְתוּחָה

בְּלִי שֶׁיַּשְׁגִּיחוּ בָּהּ

לִצְלִילֵי גוֹנְג

יִלְלוֹת צוֹפָר

רַעַם גַּלְגַּלִּים

דֶּרֶךְ הַכְּרַךְ הָאָפֵל

*

כל הרגילוּת העירונית הרועשת הזאת נהיית לחזון: הגם שה"זהב" אינו זהב אלא מתכת אחרת, אולי כרום; והגונג לא גונג משרה-שלווה של מקדש אלא נקישה רועשת, והרעם אינו רעם משמיים אלא קול מכני. השיר יוצר את גדולת הרגע, אבל לא באופן מאולץ, אלא מתוך קשב שמגלה מה שיש ברגע באמת, רק "בלי שישגיחו בו". כי יש שם אש רחוקה, ודחיפוּת להושיט עזרה, באפלה הגשומה, ואי-ידיעה של המביט היכן האש ומי באש. המשורר היה רופא במקצועו, והוא מבין מה זה להיות מוזעק, מה זה להיות אפוף להבות.

סוג המבט הזה, שיש בו כבוד עמוק לכל דבר במציאות, הוא מה שנחוץ למרחב שלנו, הנהרס בשם פנטזיות על עבר ועתיד טובים יותר, "גדולים" יותר. מבט השיר (ומבט הצלם של לבון ביס) פשוט מראים שמה שקורה מול העיניים יכול להיות כל כך מופלא ועשיר, שאינך רוצה שום דבר מלבד לחיות מרגע לרגע בלי הפרעות מיותרות, ובוודאי בלי אלימות מיותרת (משני צדדיה של החרב, שכדברי סימון וייל מטמאים במידה שווה), פשוט כדי להיות עם הקיים. מלחמה הורסת, מעבר לחיים של מיליוני אנשים, גם את הדקויות האלה, את יכולת המבט/קיום הזה. כי מי יכול לשים לב לחתול אחד או לביצת מקלון אחת או לספרה 5 בתוך הרס וסבל כה גדולים?

הספר הזה הוא גלגול חדש של מסורת שראשיתה בשירת סין של תקופת הטאנג. משם הגיעה ליפן ולשירת ההייקו, ומשם התגלגלה ושינתה צורה (ע"י עזרא פאונד ואחרים) לנוסח של ויליאמס. התרגום לעברית ולישראל הוא עוד צעד במהלך הזה של רוח-אדם מדברת, מתגלגלת ומתחדשת על פני מאות רבות של שנים ואלפי קילומטרים. זה ספר שיכול לפעול בעברית, ספר שמציע נוסח – גם כיום, גם כאן. ואולי במיוחד היום וכאן, במרחב שבו המבט מסוג זה כמעט אינו אפשרי.