רגע של זכות (מארק סטרנד על אדוורד הופר)

ב"עיר פחם בפנסליבניה" עכשיו שעת אחר צהריים מאוחרת. איש הגיע הביתה מעבודתו, הסיר את המקטורן, והלך לגרף את חלקת הדשא הקטנה שככל הנראה היא שלו. אבל באמצע הגירוף הוא מביט למעלה ובוהה אל החלל שבין ביתו והבית השכן. זהו חלל שיוצר מסדרון של אור. הרגע של הסתכלותו למעלה נראה כיותר מאשר רגע של הסחת דעת. יש כאן תחושה של משהו שמֵעֵבר, כאילו התגלות כלשהי נמצאת בהישג יד, כאילו הוכחות משנות-חיים צפונות באור הזה. יש איזו אהדה כללית באופן שבו קצות הדשא בקצה המישור שעליו עומד האיש מוארים בעדינות ובאופן שבו הצמח בעציץ הטֶרָה קוֹטָה הופך לנוצה ירוקה. במה שנראה כמו סתם עוד שכונת מגורים של המעמד הבינוני-נמוך מתרחש משהו שאי אפשר להסביר באופן שִגרתי. זה דומה לבשׂוֹרה. האוויר חדור טוהר. אנו מעורבים בחזון שמקורו נבצר מאתנו, ואת השפעתו קשה להכיל. בסופו של דבר, אנו צופים בסצנה מן הצללים. וכל מה שאנו יכולים לעשות מן המקום שבו אנו עומדים הוא להרהר על אודות המחסומים המרומזים שבינינו. לרגע אנו נמשכים אל האיש שבציור, נמשכים אל מה שהאיש רואה ושהציור לעולם לא יגלה לנו. ועלינו לחוש שהנפרדוּת שלנו ממנו ראויה, שאחת היא מה טיבו האמיתי של האור, אחת היא מה משמעותו, הוא נועד לאיש הזה לבדו. אנו יכולים רק לצפות ממרחק רוחש כבוד ברגע הזה של זְכוּת.

---

הערת המתרגם: עיר פחם היא עיר שמקים תאגיד כרייה, עיר שבעצם משרתת את המכרה – מכרה שיש לו עיר, לא עיר שלצדה מכרה.

*

מתוך "הופר", מאת מארק סטרנד. תרגם מאנגלית דרור בורשטיין