החייאת דיבור

[שיחה קצרה בבית ביאליק, 30 במאי 2024]

זהו אחד הספרים הכי חשובים בספרות הישראלית. איני יכול לחשוב על סופר או משורר שלא עובר דרכו.

אומר כמה מילים על הריאיון עם הרולד שימל, מלפני 39 שנה בדיוק, מאי 1985. המשורר היה בן 50.

לפעמים התשובות קצרות וענייניות, מדויקות. אבל לא הן יוצרות את השיחה ("אתה אדם מאמין?" – "כן"; "באיזו שפה כתבת את השיר הראשון?" – "באנגלית. באוניברסיטה").

אבל במקרים רבים התשובות לא עונות בדיוק לשאלות. התשובה אינה ליטר מים שממלאים בקבוק מים בנפח של ליטר. תשובות רבות גולשות, המים גולשים, זורמים כרצונם מפי הבקבוק, בקבוק הופך לברז.

חשוב מי שואל. ככל שפחות בוטחים במראיין עונים יותר במדויק ובזהירות. מהספר עולה שהמשוררים חשו שיש עם מי לדבּר. אני חושב שלא יהיה מוגזם לומר שהלית תפקדה כאן כמעין המוזה של הדיבור.

המימרה המשנאית (שבועות ו, ג), שכבר אין משתמשים בה, "טְעָנוֹ חִטִּים וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִים", שמובנה "מֵשיב תשובה שאינהּ עונה על השאלה שנשאל", מאפיינת כמה מהשיחות בספר. זה ייאמר לזכות הספר והמראיינת. כי אין אלו שאלונים אלא שיחות, והמרואיין כבר בא עם חומרי-נפש שרוצים להתדבר, גם אם הוא אינו יודע זאת.

הלית שואלת את הרולד "מתחת לעברית שלך רוחשות, כך נדמה לי, האנגלית והיידיש. מערכת המשקעים הזאת, מה היא מהווה בעולם שלך"? והוא עונה-ולא-עונה, כלומר לשאלה עצמה הוא עונה באופן שאינו אלא אשרור מסוים של השאלה: "אני לא יודע אם זה נכון. אם יש משהו כזה בשירים, אז אני חושב שזה יותר התנועות של היידיש, הג'סטות או המוזיקה". עד כאן זו התשובה הישרה. אבל אלו רק שתי שורות מתוך 11 שורות של תשובה, שעיקרה עוסק בכלל באביו של המשורר. במקום לענות על כתיבה, הוא מספר באריכות על אביו. כלומר, ה"אנגלית והיידיש" של השאלה, שהלית הביאה כנושא של פואטיקה, מיתרגם אוטומטית אצל המשורר לנושא ביוגרפי. במקום לדבר על היד הכותבת הוא מדבר על היד של אביו ועל ידו-שלו: "אני מסתכל על היד שלי ורואה את העור של היד של אבי – לא בדיוק מקומט, אבל רך, והייתי נוגע, ופתאום אני מזהה את ידי, שהפכה להיות אותו עור". אתה לא קולט מאביך שפה, אתה קולט ממנו יד ועור.

אבל הביוגרפי הזה ממחיש את הפואטי לא פחות מכל אמירה מופשטת על שירה. הוא בעצם כן עונה לשאלה, כי הוא אומר שהוא לא יודע אם "האנגלית והיידיש רוחשות" בטקסט, אבל הוא יודע שהיד שלו דומה שליד של אביו, ואלו היו השפות של אביו.

ובאותו עמוד, הוא אומר שאחרי שאימו מתה הוא ואביו ישנו באותו חדר בשתי מיטות. "ושנינו ככה ישנים יחד. הוא במיטה אחת ואני במיטה שנייה, שהייתה אמורה להיות מיטת אמי. אז הייתי מסתובב, וגם הוא מסתובב בלילה". הוא מספר לה בזה המון על המבט שלו ועל הקיום שלו. הוא מראה לה ראייה של משורר; הוא מראה לה אדם שעֵר למציאות בהיותו חצי-ישן, מתהפך על מיטתו בלילה, יותר מרוב האנשים באמצע היום. "שתי המיטות התאומות האלה, זה היה כאילו זוג לכל דבר". התשובה היא גם על ראיית הקשר בין דברים, ועל חמלה.

בתשובה הבאה, שגם היא לא עונה בדיוק לשאלה, הוא אומר "כמעט כל ספר שקניתי היה עם הקדשה מאת המשורר למשורר אחר". זו אמירה על ההיסטוריה של שירת יידיש ועל פעולת השירה. מצד אחד זה דימוי דיכאוני של משוררים שכותבים רק למשוררים אחרים ואף הם, מקבלי הספרים, פולטים אותם (בחיים או במותם) אל חנויות הספרים המשומשים או אל ספסלי הרחוב. אבל אפשר אולי להרחיבו לדימוי שלפיו לכל ספר יש הקדשה, אבל ההקדשה אינה רק לנמען המסוים, אלא לכל קורא שימצא את הספר, לכל מאן דבעי, וההקדשה נשלחת הלאה, ומישהו אולי ימצא ויקרא יותר קרוב מאשר מי שהספר ניתן לו.

*

בספרי חסידוּת יש לפעמים בסוף הספר נספח של "פנינים", כלומר המיטב או החומר הכי עקרוני שבספר העבה. אפשר היה לעשות ספר "פנינים" לראיונות האלה. הנה לסיום תשע פנינים שליקטתי מהשיחה עם הרולד. אלו עצות זהב, כמעט אפשר לומר שהן מחזיקות את כל התורה כולה על רגל אחת:

1. "עדיף שיהיה לו [=למשורר] זוג עיניים ללא תג או שלט כל שהוא… הרואה והלא-כל-כך-בקלות-נראה, היא העמדה הרצויה לו".
2. "ספונטני זה שאני לא כותב כשזה לא בא".
3. "יש לי רעיון ואני הולך לקראת, לא כותב, הולך לקראת".
4. "בשיר יש קול ו[יש] בת-קול".
5. "אני כותב מהעיניים, מהרצון לראות בבהירות, כמה שיותר. להחזיק את עצמי ערני, בשפע של ראייה והתעניינות. זה רוצה למצוא ביטוי".
6. "השפה צריכה לדעתי לחיות בתוך השורה כמשהו שמחייה את עצמו… לא דיבור אלא החייאת דיבור".
7. [שירים לא מוצלחים הם] "שירים לא-קשים, שורות לא-עמידוֹת, ביטויים לא-חסינים, הברות לא-דרוכות ולא-מתוחות".
8. "ישנם ציירים או משוררים, שאתה שׂם את הראש לתוך ספר ואתה יוצא לעולם, והכול אחרת; אתה רואה דברים אחרים".
9. "אתה עושה את כל ה'בערך' שאתה יודע לעשות".

אני רואה עכשיו שהמשפטים האלה, המתארים חיי משורר וכתיבת שירה, מתארים בחלקם גם את אמנות הריאיון של הלית. כי גם בריאיון יש קול ויש בת-קול, יש דיבור של ה'בערך' (תשובה-בערך לשאלה), יש שפע של ראייה והתעניינות (של המראיינת), ויש, מעל לכל, החייאת דיבור.

תודה, הלית, על אוצר יקר מאין כמוהו.