הערה על הדרך והמלצה על החמישית

בכתב העת "מעלה" כתבתי כמה מילים על דרך השירה. איני נוהג להפנות לדברים במקומות אחרים, אבל כאן חשבתי שיש טעם בכך.

*

האזנתי אתמול לקונצרט של הפילהרמונית הישראלית, בניצוחו המנצח הצעיר הנפלא רֹתם ניר. אחרי ההפסקה נוגנה הסימפוניה החמישית של בטהובן. מי היה מאמין שאפשר להשמיע מחדש את אחת היצירות המנוגנות ביותר והמוכרות ביותר? מי היה מאמין שהחמישית של בטהובן עוד יכולה להתגלות, למלא את החלל באוויר חדש, לפעור עיניים, לעורר דמעות?

אני מניח שהקושי ביצירה הזו הוא הפתיחה המוכרת שלה, שיש בה כזאת עוצמה מכריעה. איך לבנות את הפרק הראשון הזה לא כשיא אלא כמבוא, ולבנות את שלושת הבאים אחריו מתוך אותה עצימות (אינטנסיביות)? מה שעשה ניר, כך נדמה לי, היה לפתור את זה על ידי הבלטת פרטים בהמשך, במיוחד בכלי הנשיפה (ניר הוא נגן בסון ואולי זה הביאו ליתר תשומת לב לאזורי הנשיפה?), ויצירת נפח צלילי מתמיד, מפחיד כמעט, נפח ושהות שעמדו בכבוד מול השעטה המוחצת של הפרק הראשון. כך הוא הצליח להפוך את הפרק הראשון למבוא שאין ממנו נפילה. הוא החזיק בלי להרפות ביצירה ש"מולחנת לכל אורכה", הפך אותה לנשימה אחת עוצרת נשימה.

רתם ניר